רז / דורית גלילי

רז

דורית גלילי - [העוגן]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הפעם ברצוני לספר לכם ילדים, על רז, שהיה ילד כמוכם. גם הוא גדל כאן בקיבוצנו השוכן בין העצים והדשאים הירוקים והשדות המוריקים סביב. רז הכיר היטב את כל פינות הקיבוץ והיה בקיא בכל מקומות המסתור שבו. לסיפורנו סוף עצוב. יש לנו גם רגעים עצובים בחיינו ואפילו עצובים מאוד...

איור מאת יעקב גוטרמן

רז היה ילד מלא רוח חיים, ואהב בילדותו להשתובב ולעשות מעשי קונדס עם חבריו, גם אם לפעמים סופם לא היה כל-כך מוצלח. הוא היה הרוח החיה של כל אותם המעשים ונחשב בעיני חבריו כ"מלך" החבורה. הילדים זיהו את כושר מנהיגותו ו"הלכו אחריו באש ובמים". לרז היו תמיד רעיונות חדשים שלא כדאי היה לפספסן. בעיניו הירוקות ריצד מין ברק שובב שכזה וגם החיוך לא מש מפניו, במיוחד אם היה מדובר באיזה תכנון של מעשה קונדס חדש. בעזרת חיוכו וקסמו ידע לרכך את ליבה של המטפלת שלעתים הייתה כועסת עליו, ובצדק, בגלל אותם המעשים. חבריו הטובים ביותר בקבוצתו היו דגנית ויוסי. שלושתם היוו חבורה קטנה והרבו לבלות יחדיו. לא פעם העלו את קנאתם של יתר ילדי הקבוצה, על ידידותם האמיצה ועל כל אותם מעשים שרק לשלושתם היה בהם חלק.

 

פעם נסעה קבוצת "שקמה" לקרקס מדראנו המפורסם, שהגיע למסע הופעות בארצנו. לילדים זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. הם נהנו מאוד מהחיות המאולפות, צחקו מהליצנים והתלהבו מעושי הלהטוטים. המופע שהשאיר רושם רב ביותר על השלישייה שלנו היה מופע אקרובטיקה של שלושה אחים, שני אחים ואחותם, אשר הלהיבו את כל הקהל במעשי אקרובטיקה עוצרי נשימה במרומי האוהל הענק. שלושתם ישבו פעורי פה ועצרו את נשימתם לנוכח התרגילים הנועזים

 

המופע הסתיים אך הילדים לא יכלו להירגע, במיוחד רז שהיה כולו נרגש ונפעם. ואז נפלה החלטה בלבו: "אני אהיה כמוהם כשאגדל, אני אהיה אקרובט בקרקס ואדהים את כולם". אבל לשם כך יש צורך להתאמן כבר מעכשיו. ו גם ברור שהוא יזדקק ל"אח" ו"אחות" לצדו, בדיוק כמו בקרקס מדראנו. והמועמדים המועדפים כמובן היו חבריו, דגנית ויוסי, שענו על כל הדרישות. הוא שיתף אותם בסודו, והם מיד היו מוכנים ומזומנים לשתף פעולה. המשימה הראשונה שעליהם היה למלא היא לכרות ברית אחים, וכדרך הקדמונים, צריך כל אחד מהשלושה לפצוע את עצמו ולערבב יחד את דמם, כדי לכרות ברית דמים. אבל שלושת החבריה שאמנם היו אמיצים, קצת חששו לפצוע עצמם עד זוב-דם. הם החליטו לוותר על הרעיון המקורי וחיפשו רעיון נועז אחר כדי להנציח את הברית ביניהם. לבעיה זאת מצא רז פתרון. הוא אמר לשני חבריו: "אם צריך לעשות מעשה נועז, אז ניקח את הצנצנת היפה ביותר בבית הילדים ויחד נפילה על הארץ". הוא ידע שזה אסור ושזה יעורר את כעס המבוגרים ודווקא לכן בכך ראה הילד הצעיר מעשה נועז. ואכן תכנית זו התבצעה על כל פרטיה. שלושתם אחזו בצנצנת ויחדיו שמטו אותה על הרצפה. כמובן שהמטפלת שמצאה את השברים כעסה מאוד, הסבריו של רז לא הועילו והמטפלת והמורה חשבו על דרך להעניש את שלושת החברים.

 

אך לגבי שלושת החברים הצעירים ההרפתקה רק התחילה. עכשיו, אחרי כריתת הברית, הם כבר היו אחים לכל דבר, עכשיו צריך להתחיל באמונים המפרכים. הם חיפשו מקום מתאים לאימוניהם. באותם ימים נמתחו כבלי מתכת עם גלגלת ששימשו לתליית הכביסה בין המכבסה למחסן הבגדים של הקיבוץ. שם כובסו כל בגדי החברים והילדים של הקבוץ. הם התגנבו למקום בשעות שידעו שאין שם אדם, נתלו על הכבלים וגלשו איתם ממש כמו אומגה, וכל פעם ניסו להגיע למרחק גדול יותר כשהם תלויים בין שמיים לארץ. הם שידרגו את התרגילים, דגנית נתלתה על רגליו של רז ושניהם יחד גלשו על הכבל. הם המשיכו עוד להתאמן ולהמציא עוד תרגילים שכמובן היו מאוד מסוכנים. באחד הפעמים באמצע האימון הזדמנה לשם אחת מעובדות המכבסה, כעסה עליהם מאוד על "מעשיהם הלא אחראים", ובכך שמה קץ לתכניתם להיות אקרובטים מפורסמים.

 

בכך כלל וכלל לא תמו עלילות רז וחבריו. ליד בית הילדים של קבוצת "שקמה" גדלו שיחי נוי רבים ששימשו מקומות מסתור לילדים בשעת משחק המחבואים, משחק שהיה אהוב עליהם מאוד. אספר לכם על אחת הפעמים האלו וכיצד השיג רז את ניצחונו. אורלי מקבוצת "שקמה" הייתה "העומדת" –שכך נקרא הילד או הילדה שעצמו עיניהם עד שהילדים הסתתרו, ואז תפקידם היה לחפשם. אורלי נעמדה ליד עץ התות, הסתירה את עיניה והחלה לספור עד שכל הילדים הסתתרו. רז רץ לאזור השיחים הגבוהים כשהוא גורר את דגנית אחריו. אורלי סיימה לספור והכריזה בקולי קולות על תחילת החיפוש. כל הילדים המסתתרים ניסו בזמן שאורלי מחפשת, לרוץ ולהגיע לעץ התות לפני אורלי, כדי להכריז על ניצחונם. אך אורלי שהיתה גם זהירה וגם זריזה, הצליחה לגלות את מסתורם של רוב הילדים. כשרז ראה את אורלי מתקרבת בצעד זהיר אבל בטוח למקום מחבואם, הוא הבין שעליו לחפש תחבולה כדי להסב את תשומת לבה. ואז החל לפשוט את בגדיו במהירות, נתן הוראה גם לדגנית לעשות כמותו. הם החליפו ביניהם את בגדיהם במהירות. עכשיו רז נתן יד לדגנית ושניהם פתחו בדהירה לעבר עץ התות. אורלי שראתה לפתע את שניהם, נשארה עומדת נטועה במקומה נוכח המראה הזה של רז לבוש בבגדי הילדה של דגנית ודגנית לבושה כמו בן בבגדיו של רז. עד שהתאוששה, שניהם כבר הגיעו לעץ וספרו במקהלה: "אחת, שתים, שלוש ,אורלי!!!!" ובכך היו היחידים שהצליחו לנצח במשחק.

 

ילדי "שקמה" תכננו לעתים מעשי קונדס דווקא בשעות הלילה, אחרי שהמטפלת עזבה את בית הילדים. בימים שרז היה ילד, עדיין הייתה נהוגה "הלינה המשותפת" שבה ילדי הקבוץ ישנו יחדיו בחדרי שינה בבית הילדים . באותם ימים התקינו לראשונה את ה"שמרטף" המכני הראשון. שומרת הלילה יכלה מעתה לשמוע מה קורה בכל בית ילדים ולהגיע במהרה למקום. רז וחבריו לא כל-כך אהבו את הרעיון, שתהיה להם אוזן קשבת לכל שיחותיהם הליליות. הם חשבו על מעשה שאולי ירתיע את השומרת. בראשו הקודח של רז צץ רעיון מגניב לדעתו. הוא וכמה מחבריו ניגשו למקרר, הוציאו את כל הביצים שהיו מתוכננות לארוחת הבוקר שלהם, והניחו אותן אחת לאחת בתוך דלי. את הדלי קשרו מעל לדלת הכניסה של בית הילדים. כשסיימו, הם הקימו בכוונה מהומה גדולה וכששמעו את צעדי השומרת, הם קפצו למיטות ודממה השתררה סביב. צעדי השומרת התקרבו לדלת ואז הם שמעו את חריקת הדלת הנפתחת, ומיד לאחר מכן שמעו את קול הפצפוץ של הביצים הנשברות אחת אחת על הרצפה. כמובן שמספר ביצים גם פגעו בשומרת הנדהמת והנזעמת. למחרת בבוקר, כמובן שסיפור המעשה הגיע לאוזנן של המטפלת והמורה, והילדים הבינו שהמעשה שעשו הוא באמת חמור, ושעבודתה של השומרת חשובה וש"השמרטף" מקל עליה ועוזר להגיע לילדים הזקוקים לעזרתה במשך הלילה.

 

עברו השנים וילדי קבוצת "שקמה" גדלו והתבגרו, מסלול דרכם היה כשל כל ילדי הקיבוץ: מהגן לחברה הצעירה שם למדו בכתות היסוד, ואחר-כך עברו לתיכון במוסד החינוכי שלנו בקבוץ מעברות השכן. שם הם הכירו נערים רבים חדשים בני גילם. ידידותם האמיצה של רז, דגנית ויוסי נמשכה כל אותן שנים והמשיכה גם אחרי ששלושתם התגייסו לצבא. זאת הפעם הראשונה שדרכיהם נפרדו, אך שמחו תמיד להיפגש בעת חופשותיהם.

 

לרז היה ברור שהוא ילך לאחת היחידות המובחרות של הצבא שלנו, שם ציפו לו אתגרים חדשים. הוא ידע כמו כל יתר חבריו, שבצבא כל אחד חייב לשרת ורצונו היה לתרום מיכולותיו הרבות. הוא מצא ביחידה זו חברים חדשים אליהם היה קשור מאוד. האימונים של רז וחבריו מהיחידה היו קשים, וזאת כדי שיוכלו לעמוד באתגרים ולהמשיך לשרת ביחידתם. האימונים המפרכים, מטרתם הייתה להכין את החיילים הצעירים להגנה על מולדתנו מפני אויבינו הרבים, במידה וידרשו. בשבתות היה רז מגיע לביתו בקבוץ, ותמיד שמח לפגוש את חבריו מהילדות איתם חילק מחוויותיו בצבא. מובן מאליו שגם משפחתו ציפתה לו בקוצר רוח. במיוחד שמחה לפגשו מיכל אחותו הקטנה. רז היה מניף אותה אל-על ולהערצתה לאחיה החיל לא היה גבול.

 

באחת מהשבתות היפות והשמחות האלו בבית, פרצה מלחמה. רז וחבריו נקראו מיד לשוב ליחידתם. הם ידעו מה מצפה להם בקרב: עליהם הוטל לכבוש את הבופור אשר בארץ לבנון. הבופור הוא מבצר גדול, מקום בו התבצרו מחבלים רבים חמושים בנשק רב . למבצר הבופור הייתה חשיבות גדולה. המחבלים הרבים שהיו בו, התבצרו וכיוונו את אישם לעבר יישובי הצפון שוב ושוב. גם הפצצות חיל האוויר וירי התותחים לא הצליחו לעקור את המחבלים מהמקום. המקום היה מבוצר היטב בתוך תעלות רבות ובונקרים. הכול ידעו שלכבוש את המקום זו מלאכה קשה ביותר, ולכן הוטלה המשימה על יחידתו המאומנת היטב של רז וחבריו. רז כלל וכלל לא שש לקרב. הוא ידע עד כמה מסוכנת וקשה המשימה, אך היה ברור לו ולחבריו שעליהם לבצע אותה. המפקדים שלו הכירו בתכונותיו של רז, בכושר מנהיגותו, כושרו הגופני המעולה והתושייה הרבה שלו, כל אותן תכונות שבילדותו הדריכו אותו בתכנון וביצוע אותם מעשי הקונדס הרבים.

 

הוא היה בין הראשונים שעליהם הוטל להגיע למבצר דרך התעלות הצרות, הם נלחמו פנים אל פנים עם המחבלים הרבים שהיו במקום. בסתר ליבו הוא פחד, הוא לא חשב עצמו לגיבור, הוא הבין שמישהו מוכרח לעשות את המלאכה. הקרב הלילי היה קשה ועל חיילנו נורתה אש עזה. לבסוף הצליחו חבריו של רז לסיים את המשימה ולכבוש את הבופור, אך איש מהם לא יכול היה לשמוח על כך. כמה מחבריהם ליחידה נפלו בקרב וביניהם רז.

 

הבשורה המרה הגיעה במהרה למשפחה, לחברי ילדותו של רז ולכל הקיבוץ. כולם התהלכו שקטים ועצובים, בעיני רבים התנוצצה דמעה.

 

הגננת של מיכל אחותו הצעירה של רז, הושיבה אותה על ברכיה וסיפרה לה על מותו של אחיה רז בקרב. מיכלי הקטנה הביטה בעיניה המשתהות והלא מאמינות. היא שאלה: "אבל איך הם הצליחו לנצח אותו? אף אחד לא יכול לנצח את רז שלי, כי הוא הכי חזק מכולם". מיכל עדיין לא הבינה שבמלחמה נהרגים אנשים אפילו חזקים כמו רז שלה.

 

רז גוטרמן, בנו של יעקב גוטרמן, נהרג בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה והוא בן 21

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: