פזיז / דורית גלילי

פזיז

דורית גלילי - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ודאי שואלים אתם מי הוא פזיז. זה כלב? חתול? לא. פזיז היה חמור. ולא סתם חמור, כי אם החמור הראשון של חברת הילדים של קבוץ העוגן.

איור מאת יעקב גוטרמן

קבוצות "נרקיס" ו "שבולים" היו הקבוצות הבוגרות של הקבוץ הצעיר. הם היוו אז את חברת הילדים הראשונה והבוגרת של הקבוץ. את פזיז הם קבלו מהערבים שישבו באזור. הוא היה חמור יוצא דופן, כפי שעוד תיווכחו לדעת. הערבים שהיו בעליו הראשונים, נהגו לנקוב חורים באוזניהם של החמורים שלהם. את שתי האוזניים היו קושרים בחבל על-מנת שלא ירחיקו לכת ולא יברחו. כשפזיז הגיע אלינו, היו אוזניו קשורות יחד וכשהתירו את החבל, נשארו אוזניו המחוררות בשני חורים גדולים, עומדות ונישאות אל-על בדומה לאנטנות, מראה זה הצחיק מאוד את הילדים.

 

הבעיה הראשונה שהתעוררה עם פזיז הייתה כשרצו לרתום אותו לעגלה. יעקב היה המורה של קבוצת "נרקיס" הקבוצה הבוגרת ביותר בקבוץ, שיחד עם "שבולים" החזיקו משק חי קטן וגינת ירק שבהם הם טפלו. יעקב והילדים חשבו לתומם, כי תפקידו של החמור הוא לעזור להם בעבודות המשק וגן הירק, בעיקר בסחיבת משאות בעגלה אשר נרתמה אליו. אך כנראה לא כך חשב חמורנו ה"פזיז" הוא הבין מהר מאוד שכאשר רותמים אותו לעגלה, אות וסימן הוא שעליו לצאת לעבודה, שלא הייתה אהובה עליו במיוחד. לאט ובסבלנות הרגילו אותו הילדים לעבודה, שאותה היה צריך לעשות, בעיקר עבודות סבלות. הוא היה עושה זאת באי רצון מופגן.

 

יום אחד החליטו מספר ילדים לצאת ולבקר את חבריהם ממעברות, הקבוץ השכן. אחד הילדים הציע לרתום את פזיז לעגלה וכך לא יצטרכו ללכת ברגל. הם רתמו אותו לעגלה עלו עליה ויצאו לדרך. הדרך ברובה הייתה חולית, לא היו אז כבישים כמו היום. פזיז צעד בעצלתיים וכבר עבר את מרבית הדרך. לפתע נקרתה שלולית בדרך. כשהגיע פזיז לשלולית, נעצר, נער נעירה חזקה וארוכה, כאילו אמר: "אני מכאן לא ממשיך". הוא לא היה מוכן לזוז אפילו פסיעה אחת. בקשותיהם ותחינותיהם של הילדים היו לשווא. הם ניסו למשכו ימינה ואח"כ שמאלה אך חמורנו פזזנו לא זז. לילדים לא נותרה ברירה, הם התירו את פזיז קשרו אותו לעץ התות שהיה שם והמשיכו ברגל לקבוץ מעברות. פזיז נפש לו באחו כמו שאהב וזלל בתאבון את העשב הטרי.

 

בינתיים הילדים הגיעו למעברות, פגשו שם את חבריהם, בני גילם. הם בילו בנעימים ושהשעה כבר התארכה, יעקב הזכיר להם שצריך כבר לשוב הביתה. הם הגיעו למקום בו חיכה להם פזיז בשקט ובשלווה כאילו לא קרה דבר. לרוע מזלם בזמן ששהו במעברות, התקדרו השמים וירד גשם. שלוליות נוספות נוצרו. פזיז עמד בדיוק בין שתי שלוליות גדולות. גם הפעם,שום תחינות לא עזרו, החמור בעקשנותו, לא זז, לא קדימה ולא אחורה. בינתיים התחיל החושך לרדת וההורים של הילדים התחילו לדאוג. הילדים ניסו בכוחות משותפים למשכו אך גם הפעם הוא לא זז. הילדים היו כבר מיואשים לא ידעו מה לעשות. לפתע קם אחד הילדים ואמר שיש לו רעיון. לחש לילדים משהו בשקט כדי שפזיז לא ישמע וחס ושלום יבין את מזימותיהם. הילדים כיסו את עיניו של פזיז עם שק כדי שלא יראה. נעמדו לידו ואחד הילדים ספר בשקט: "אחד, שתיים ושלוש..."! ואז כל הילדים צעקו ביחד בכל כוחם "היייי!" וראה זה פלא, מרוב בהלה קפץ פזיז קפיצה גדולה הישר לתוך השלולית. מכיוון שמגעם של המים הקרים לא נעמה לו הוא מיהר לצאת ולחפש קרקע יבשה. הילדים היו מאושרים שמזימתם הצליחה, רתמו אותו לעגלה ושעטו קדימה לכוון הבית.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: