בוטנים / דני נימרי

בוטנים

דני נימרי – שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

[מתוך: "מנעול החלומות"]

 

אבא שלי ואני אהבנו מאוד לאכול בוטנים. אהבנו אותם קלויים, פריכים וריחניים, כאלה שהפה נמלא ריר ברגע שרק חושבים עליהם. בעצם, 'אהבנו', אינה הגדרה מספיק מושחזת. השתגענו על בוטנים. היינו מטורפים על בוטנים.

איור מאת יעקב גוטרמן
יכולנו שנינו לשבת אחר הצוהריים או בשעות הערב סביב שקית נייר חוּמה ענקית, להקשיב לחידון של שמוליק רוזן ברדיו, 'ושיודע לשאול', ולטרוף, בלי לשים לב, את מלוא תכולתה של השקית. אימא תמיד נזפה באבא על שאכל את הבוטנים ולא טרח להפשיט את הקליפה האדומה, הדקה, שעטפה אותם. בכל פעם שזללנו בוטנים – אימא, כמובן, לא העֵזה לגעת בהם - היא שבה וטענה שהקליפה האדומה עושה גזים ושגם ככה יש לו די והותר מהעניין הלא נעים הזה. הוא חייך אלי ואמר, "אם זה נעים או לא נעים אפשר להתווכח," ושיגר אלי חצי קריצה בעינו השמאלית, כדי לסמן לי שהכּול בסדר ושלא אתרגש יותר מדי מהוויכוח הנדיר ביניהם. אני השבתי לו בעצימת שתי העיניים, כי לא ידעתי לקרוץ. אימא לא הבינה שאל הקליפה האדומה דבוקים גרגרי מלח שבלעדיהם טעמם החלומי של הבוטנים יורד פלאים. אבל בינינו לבין עצמנו, מה כבר אימהות מסוגלות להבין בבוטנים. אני ידעתי שאבא לא מוכן להראות לאימא שדבריה משפיעים עליו. לכן, בכוונה תחילה, היה מכרסם עוד כמה בוטנים, הודף את השקית אלי ופוטר "תגמור את כל מה שנשאר," וכבר בלכתו בצעדיו הקטנים אל השירותים, הייתי שומע את השפעתן המזיקה של הקליפות האדומות.

 

יום אחד מצאתי במגֵרת המטבחון הקטן של ההורים שלי שקית נייר חומה ובה כמה עשרות בוטנים. במקום לזלול אותם, כדרכי מאז ומתמיד, נפלה ההחלטה. אני זורע אותם, ומהיבול שיתקבל יהיו לנו – לי ולאבא - הרבה מאוד בוטנים. האמת היא שלא ידעתי אלו תנאים נדרשים לגידול בוטנים, וגם לא היה מי שידריך אותי. או אולי נכון יותר לומר "שידעתי הכל הכי טוב" ושלא הייתי מוכן להתייעץ עם אף אחד בשום עניין. במיוחד לא עם אימא שלי, ובטח ובטח שלא בעניין כל כך פשוט ושגרתי כמו גידול בוטנים.

מאחורי הבית של ההורים שלי, היתמרה חורשת אורנים קטנה. שם, בין האורנים, בשטח שהשמש אך בקושי שזפה אותו, הייתי, לראשונה בחיי לחקלאי.

לפני הכּול הלכתי לגינה של השכנה שלנו, אלישבע, לחפש כלי עבודה. לאלישבע הייתה גינה מאוד יפה שפרחה בשלל צבעים כל ימות השנה. היה לה מספר כחול על יד שמאל וחיוך עצוב התנצל ברפיון על שפתיה. שמעתי את ההורים שלי אומרים שיש לה לב זהב, ושהגינה שלה, שהיא מטפחת במסירות רבה כל כך, היא לזכר בני המשפחה שלה, שלא זכו. לא ידעתי כמובן במה הם לא זכו, וכששאלתי ענו לי, "נסביר לך כשתגדל."

 

בלי לשאול את אלישבע לקחתי ממנה בהשאלה מעדר ומגרפה. כל אחר הצוהריים עבדתי לגמרי לבדי בין האורנים. קודם כּול גירפתי את מחטי האורנים ואת האצטרובלים לערמה ענקית. מדי פעם עשיתי הפסקת מנוחה, ובה ראיתי כבר בדמיוני את שלמה הנהג בא עם המשאית הצהובה הענקית שלו, ואנחנו מעמיסים עליה בקלשוני ברזל ארוכים את הר הבוטנים שצמח בגינה.

אחר כך עדרתי את האדמה ופוררתי אותה ושוב גירפתי עד שקיבלתי כאב ראש נוראי. לפני שהספקתי להשקות ירד החושך, ובגלל הפטישים שדפקו לי בראש הקאתי את כל מה שאכלתי בצוהריים. נעלבתי נורא מזה שהקאתי. אפילו בכיתי קצת. אז שכבתי במיטה, ואימא, שפינקה אותי רק לעתים רחוקות, שָׂמה לי תחבושת קרה על המצח, עשתה לי כוס תה עם המון סוכר ולימון - התרופה הכי טובה נגד כאב ראש, לדעתה - ואמרה לי שלא הייתי מוכרח לגמור להכין את כל הגינה בפעם אחת ועוד ביום כל כך חם, ושבטח לא שתיתי מספיק מים כשעבדתי קשה כל כך, ולכן הקאתי. בזמן שהיא דיברה והסבירה לי כמה חשוב לשתות מים ולא לשהות יותר מדי זמן בשמש, נרדמתי וחלמתי ששיחי הבוטנים גדלו כל כך, עד שהם מצלים על צמרות האורנים, ושמכל קצות הארץ זורמים אנשים לצפות בחיזיון הנדיר, אפילו בני המשפחה של אלישבע - אלה שלא זכו.

 

למחרת, אחר הצוהריים, לקחתי ממגֵרת השולחן את שקית הבוטנים, ובשקדנות רבה טמנתי אותם אחד אחד באדמה התחוחה. אחר כך ביקשתי מאלישבע את צינור ההשקיה הארוך, הירוק, חיברתי לברז שניצב בפינת הבית, והשקיתי בסבלנות רבה. בערב, אחרי שהתרחצתי, התחיל החידון השבועי של שמוליק רוזן ואבא חיפש את שקית הבוטנים. אמרתי לו שזרעתי אותם כדי שיהיו לנו הרבה בוטנים.

"אבל מבוטנים קלויים לא יצמח כלום, היית צריך לזרוע בוטנים חיים, כאלה שעוד לא הרגו אותם בתנור," אבא רטן, ואימא, כדרכה, כדי לא לפגוע בי, הניחה יד על הפה, שלא אראה שהיא צוחקת, ומזה נפגעתי עוד יותר.

 

כמה ימים אחר כך נסענו, אבא ואני, לעפולה, ששם הייתה ל'פישל הפולני' חנות לגרעינים, בוטנים וגזוז סגול בטעם פטל. פישל היה אדם נמוך קומה שכתפיו שמוטות באכזבה, וקליפות של גרעינים דבוקות דרך קבע לשפתיים שלו. היו לו עיני כלב מושפלות ועצובות וזה ממש לא הפליא אותי, כי הבנתי - ממה שאבא אמר לי באוטובוס בדרך לעפולה - שגם כל בני המשפחה שלו - לא זכו. הוא היה נשוי לתימנייה גזעית, מה זה אומר בדיוק, לא ידעתי, אבל ראיתי שהיא נועצת בגב שלו את עינייה הכהות שגִצים צהובים רשפו מהן, ושמעתי אותה גוערת בו כל הזמן על החמניות שהוא לא הפסיק לפצח. בשקט בשקט, שהיא לא תשמע, אמרתי לעצמי, שלא הייתי מתחתן עם אישה כמוה - רטננית ורגזנית, ששׂקיקי השדיים שלה צונחים עד הקורקבן והשערות השחורות שלה תמיד פרועות כמו אצל המכשפה המפחידה 'באבא יאגה עצם השוק'.

אבא ביקש מפישל שקית גדולה עם בוטנים קלויים ושקית קטנה עם בוטנים שעוד לא הרגו אותם בתנור. פישל נתן בנו מבט עייף בעיניו האדומות, הבולטות, שתמיד הפחידו אותי מאוד, ואמר לאבא שרק אותנו "הגרמנים הבני זונות, יימח שמם וזכרם, לוֹקחוּ, בוֹדקוּ ומוֹצאוּ שאנחנו יהודים והוֹרגוּ בתנור." ובועות רוק ניתזו מפיו כשאמר את זה. אחזתי ביד של אבא הכי חזק שיכולתי, ואפילו הסתתרתי קצת מאחרי הגב שלו, כי נבהלתי מהדיבורים והקללות של פישל, שלא הבנתי, ומהעיניים שלו עם כתמי הדם, שהסתובבו פתאום לצדדים כמו גלגלי עיניים של זיקית.

 

כבר למחרת טמנתי את הבוטנים באדמה והשקיתי בצינור הארוך שלקחתי מאלישבע. אחרי כמה ימים, פקעה סבלנותי. הייתי מוכרח לבדוק למה הבוטנים לא נבטו. חפרתי בזהירות באדמה הלחה, ולשמחתי גיליתי סימנים ראשונים – מעין זנב קטן וחיוור, שלא ידעתי אם הוא שורש או תחילתו של גבעול.

צמחי הבוטנים החלו לבקוע לאטם מהאדמה הלחה, ואני עמדתי בנאמנות עם הצינור הירוק של אלישבע והשקיתי אותם אחד אחד. יום אחד, זה היה כשכבר החלו לרדת שלוחות לבנות לכיוון האדמה שבקצותיהן היו אמורים לצמוח תרמילי הבוטנים, הציצה אימא מהחלון ואמרה, "זה לא מספיק להשקות עם צינור. כדי שהמים יחדרו עמוק לאדמה, אתה צריך להציב ממטרה שתשקה ברציפות לפחות כמה שעות..." אמרתי לה מייד שאימהות אינן מבינות כלום בשום דבר, בטח שלא בגידול בוטנים ובטח שלא היא.

אבל כשהחדרתי אצבעות לאדמה לבדוק את עומק הרטיבות הבנתי שאימא צדקה. הסתכלתי סביבי. פתאום שתילי הבוטנים שלי נראו לי מדולדלים וצמאים נורא. ותחושת הרפיון המוכרת של מעשים שהופסקו ברגע של חולשה החלה מחלחלת...

 

כשנכנסתי בחושך הביתה, ההורים אכלו ארוחת ערב. "תרחץ ידיים ותשב לאכול אתנו..." אבל לא הסכמתי בשום אופן לרחוץ ידיים, אף שהיו מלאות בוץ. העלבון עוד צרב ולא אִפשר. לקחתי שתי פרוסות לחם לבן ויצאתי. נשבעתי בלִבּי שהלילה לא אפחד מיללות התנים, ועל אף הקור והאפלולית ששׂררו בינות לאורנים, שצללים רוטטים מלאי חיים גלשו מצמרותיהם וארבו לי מאחורי הגזעים החשופים, אישן בחוץ, בין שיחי הבוטנים.

לבד בחושך, רק עם המחשבות, נזכרתי פתאום בעפיפון העקום שהושלך לארון, בבריכת הדגים שבניתי בהתלהבות עצומה והמים יבשו בה מזמן, במחברת העבה שנקנתה לפני שנה ליום הולדתי ודבר לא נכתב בה מלבד הכותרת 'מחברת לסיפורים', ובהחלטה הכושלת לבנות בית על עץ החרוב...

 

כשעלה הירח, דק ועכור, ורוח קרירה החלה לנשב, הצטרף לילל התנים צחוקו המבעית של הצבוע הבודד. כלב משוטט שחלף בסמוך פלט נביחה בכיינית רוטטת, שנדמתה בעיני לשאגת אריה. אצטרובל נחבט באדמה בקול חלול. לבּי נרעד. קפאתי מקור ומפחד. חמקתי הביתה על קצות האצבעות ונכנסתי מייד למקלחת, למחות את דמעות העלבון השנואות שלחלחו את פני.

כשהלכתי לישון בבית הילדים, ראיתי שיד אלמונית הניחה ליד מיטתי מאמר שעסק בגידול בוטנים. קראתי בו שהבוטנים הם בעצם אגוזי אדמה, שהם גדלים היטב בקרקע חולית, באקלים חם, וזקוקים לשמש מלאה ומים בשפע. אם לא יקבלו תנאים אלה, יצמחו לגובה במקום להשתרע ויפַתחו רק תרמילים מעטים... כיביתי מייד את האור וכיסיתי את פני שטופות הדמעות בכרית.

 

שפוף וקודר, עקרתי למחרת את כל השיחים וערמתי אותם זה על גבי זה.

רק תרמילים אחדים התדלדלו מהם - רכים, עגמומיים, כמעט שקופים...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: