מעגלות / דוד מלץ

מעגלות

דוד מלץ

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק ראשון*

איור מאת יעקב גוטרמן

מששב מנחמקה עם ערב מהשדה, מצא את חנקה שוכבת על הספה מכורבלת ומקופלת בתוך עצמה ותשובתה לברכת-השלום שלו העייפה הייתה, שלא כרגיל אצלה, עמומה, טעונת-כובד. הרים מנחמקה את עיניו מבעד לזגוגיות משקפיו וראה את דמותה של חנקה המכורבלת שהיא אפופה צער גדול וכבד. ידע שהוא צריך לגשת אליה, לשים ידו על ראשה, לשאול לסיבת צערה, להקל עליה. אבל אותה שעה לא היה בו כוח לעשות כמחשבתו. עייף היה, עייף מאד. היה זה ערב שלאחר יום עבודה ארוך, ארוך ולוהט מאד.

 

ימי האביב שלאחר חג הפסח הם ארוכים מאד. שעות העבודה מרובות הן. יום-העבודה ארוך יותר מאשר בכל תקופות השנה. עדיין לא נכנסו לסדר העבודה של קיץ, עם הפסקת הצהריים הארוכה; ממשיכים עוד בסדר יום של ימות-הגשמים. אוכלים סעודת הצהריים, נחים שעה מעטה וממשיכים בעבודה. והשמש כבר לוהטת מאד, מכה על הראש, מיבשת ממש את מוח העצמות. ומנחמקה, כמה וכמה שנים שהוא נצלה בשמש זאת של ה"עמק" ועדיין לא הרגיל עצמו ללהטה בימי האביב. אחר כך, בקיץ הארוך, משנכנס ונמצא בתוך הכבשן, משעבר באש הצורבת של רוחות הקדים הקשות - כאילו נתחסן עליו גופו, נצטמק יפה ומוכן לעמוד גם בפני אישה של גיהינום. אולם ימי אביב אלה הלוהטים - אחרי הימים הנוחים והמלטפים של סוף החורף - הלובן המסנוור, המעייף, שמתחיל מתפשט ומשתלט מסביב בשדות אחרי הירק הרך לעין של החורף - אלה קשים לו כקריעת ים-סוף. קשה עליו הכניסה לתוך הכבשן. ודווקא בימים אלה נוהגים להרבות בשעות-עבודה. עופרת כבדה נוצקת לו למנחמקה באבריו הרחבים, המלאים, מכבידה עליו תנועת הידים והעבודה נמשכת לו כמתוך זפת.

 

ואותו בין-ערביים גם הוא נמשך לו מתוך זפת של יום-עבודה כבד ומכביד. אדיש לכל העולם גרר רגליו במעלה-הדרך מהשדה הביתה. וגם חנקה, שמצא אותה שוכבת על הספה אפופת-צער, לא יכלה להוציא אותו מעייפותו-אדישותו. ניגש לטפל בכלי-הרחצה ובאלונטית והכין עצמו למקלחת הצוננת והמרעננת.

 

כל ימי שבתם יחד חנקה תמצית חייו של מנחמקה היא. אין לו חיות אלא בה. ובכל זאת, משבאים עליו העייפות והכובד מתוך להט השמש, יקרה שיהא עובר גם עליה באדישות ובלי שימת-הלב. ובה בשעה היא, חנקה, זקוקה דווקא ביותר לאותה שימת-הלב שלו.

 

וגם ערב זה זקוקה הייתה ביותר לשימת-הלב שלו. ציפתה שיהא ניגש אליה, ילטף שער-ראשה בתנועת ידו הכבדה, יעודדה קצת מצערה בגמגומי לחשו הכבד, הטוב לה כה לעיתים. אולם משראתה שהוא עוסק באדישות בכלי-הרחצה שלו ופונה לצאת מן החדר נתרתח בה משהו. עלתה בה איזו מרירות. עלו בה כל העלבונות והסילודים המחכים לה בימים הבאים והקימו אותה ממשכבה, התרוממה וישבה על הספה, סנטה בו והתריסה:

 

- אתה - לא כלום. לך שום דבר לא אכפת. בך אין זה נוגע. וכי בך יפגע החיוך הנחמד שלהם? וכי בך יפגע המבט הנחמד שלהם, של איציקל והשולחן שלו? וכי לך יהיו כל התענוגות האלה בבית-התינוקות? אני מותרת לך על כל אלה. הפעם אעשה איזה דבר ודי.

 

נפקחו עיניו על חנקה. נתקרב וניגש אליה במקצת מבוכה, שם ידו על כתפה ושאל בחיוך שנדחק בעל-כורחו ונתפשט על פניו ונצנץ מתוך זכוכיות-משקפיו:

- מה, באמת? איך זה קרה? הלא נזהרנו כל כך. הלא....נתעוררו בלבה כעין רחמים למנחמקה, למבוכתו, לחיוכו. אבל עדיין גל-המרירות לא שכך בה והיא לחשה לו מתוך מקצת מבוכה ומקצת בושה:

- כן. אתה תמיד נזהר. וכל הצרות אחרי כן לי.

 

נשתררה דממה בחדר. רגע ירדה עליו, על מנחמקה, הבשורה הכבידה עליו ביותר, הוסיפה מכבדה על כבדו של כל אותו יום. והיה קשה לו מאד. באותו רגע צצו לנגד עיניו פרצופים מפושקי-לגלוג וכעין מבטי-עיניים צורבים, ואותו איציקל נחמד ונעים וכל החבריה הנלווית אליו, הסמוכה על שולחנו הנחמד. אולם בעיקר הכבידה עליו מחשבתו הוא, שהייתה מנקרת בשנים האחרונות בקרבו, ועתה, ברגע אחד זה, ננעצה כמו מחט במוחו:

- סוף סוף אתה יותר מדי מרשה לעצמך. בעצם, על שכמו של מי? על קופת הציבור הדלה, על חשבון המשק הכורע תחת משא החובות?

 

והייתה שרויה כבר על שפתיו תשובתו-הסכמתו להתרסתה של חנקה. אלא שבאותו רגע הרגיש פתאום בידו הזערעורת של אורילה שלו המשחק באזנו בשעה שהוא יושב לו בתוך זרועותיו, הבודקה מבחוץ ומבפנים, תוקע את אצבעו הקטנטונת לתוכה ותוהה על הגנוז בה. הרגיש פתאום באותה יד זעירונת זוחלת חמימה על פניו, על מצחו, על פיו, בודקת ובולשת בהם, מזרימה מחומה המתוק לתוך כל פנימיותו, עלה בו גל של חמימות, הציף כל ישותו. ישב על הספה ליד חנקה, הכניס את ראשה בתוך כפות ידיו ולחש לה:

- לא, לא, חנקה. לא תעשי דבר. יהיה לנו תינוק. עוד תינוק. לא. לא תעשי דבר, חנקה, חנהלה שלי.

- אבל אורילה עוד קטן כל כך. עדיין לא נחתי מכל הצרות שהיו לי איתו, כאילו אתה יודע קצת מכל זה... התענוגות בבית-התינוקות. לא. אינני רוצה. ואני ביקשתי אותך תמיד - חכה. נחכה עוד. הפחד הזה תמיד.

- חנקה, חנקה שלי, מה? אני אשם? את יודעת. הלא את יודעת, חנקה, מה עוד יש לי בלעדיך? חנקה.

- נו, טוב, טוב, מנחמקה. אינני מאשימה אותך. אבל איני יכולה שוב. כבר. טוב יותר לעשות איזה דבר.

- לא, לא, חנקה. את זאת אל נא תעשי. אל נא.

- נו, נראה עוד. יש עוד זמן. עכשיו לך להתרחץ. הילדים מחכים. תביא את יעקבלה מהגן ואני אלך לאורי. לו ראית אותו היום. הוא כבר הלך צעדים אחדים בבית הגמולים. הצעדים הראשונים. לו ראית את צחוקו. באיזה ניצחון הביט מסביבו על כולם....

  

באתר יפורסם רק הפרק הראשון מתוך הספר*

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: