אבטיח / דוד בן ישי

אבטיח

דוד בן ישי - בית זרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך הספר "משפחה שכזאת"]

 

בנעורי הכרתי אבטיחים רק דרך חלון ראווה של חנות מיוחדת לפירות הדרום (SUEDFRUCHT GESHAEFT), חנות לפרות טרופיים כמו אננס, בננות, תפוזים ועוד שלא ניתן לקנות בשוק הרגיל בגרמניה.

איור מאת יעקב גוטרמן

זכור לי שאבטיח לא נמכר בשלמות אלא בפלחים, כשכל פלח עטוף בניר צלופן. לא זכור לי שאכלתי אבטיח אלא פעמים ספורות בלבד. אבטיחים הוגשו בדרך כלל רק במסיבות יוקרה וגם אז במידה.

 

גם עם בואי לבית זרע לא ראינו כאן אבטיחים. את האבטיח הראשון שלי בארץ אכלתי בטיולי הראשון. לרגל השתתפותי בכינוס של חברות נוער בגן-שמואל, אליו נשלחתי כנציג של "נוער-ב'" בבית-זרע, לקחתי גם כמה ימי חופש לטיול. על כסף לכרטיסי אוטובוס לא היה מה לדבר. אחרי גמר הכינוס החלטתי להגיע להדר-השרון, ששם היו חברי "נוער-א'" שקיבלו בינתיים גם השלמה ע"י גרעינים ארץ-ישראליים לשם גיבוש לפני יצירת קיבוץ עם מגמה להתיישבות. (מייסדי קיבוץ עין-דור).

 

המרחק בין גן-שמואל והדר-השרון הוא מעל 20 ק"מ ובתקווה שנתפוס טרמפ יצאנו שני חברים לדרך. הימים היו ימי קיץ חמים ולמזלנו הרע לא הצלחנו בטרמפ. וכך הגענו עד לקיבוץ מעברות. מעבר לכביש מול הקיבוץ היה ישוב ערבי קטן שמספר מבנים ממנו קיימים שם עד היום הזה. ליד אחד האוהלים ראינו ערימה גדולה של אבטיחים. שנינו, צמאים ביותר, ספרנו את הכסף המועט שהיה לנו והחלטנו לאכול אבטיח. כל אחד הוציא מכיסו מיל אחד כאגורה של היום.

 

ניגשנו אל הפלח הערבי והראנו לו את הכסף. היה לנו ספק גדול אם הכסף יספיק. הפלח הלך אל ערמת אבטיחים וחיפש אבטיח מתאים, הוציא אבטיח גדול ויפה ותוך כדי האזנה עם אוזן צמודה אליו דפק עליו כדי לשמוע את הצליל החלול, המעיד על בשלות, לחץ מהצדדים וכל זאת במתינות, ללא חיפזון. הוא הגיש לנו את האבטיח ובסימני ידיים נתנו לו להבין שאנו רוצים פלח במחיר שקבענו. הוא הנהן בראש לאות הסכמה, הוציא סכין מרשימה, קטם את ראש האבטיח והתחיל לחתוך אותו לאורכו. לאחר שחתך חתכים כרבע מאורכו של האבטיח, הוציא הפלח את הסכין ובמכה הנחית את האבטיח על שק פרוס על הארץ. וראה זה פלא - האבטיח נפתח לכל גובהו ונפרס כפרח אדום עצום!

 

במרכז ה"פרח", הליבה בשלמותה וגרעינים שחורים מתפזרים לכל עבר. שני ה"ייקים" הצעירים שלא ראו פלא כזה מעולם, נשארו פעורי פה. הערבי הזמין אותנו להתיישב ולהתכבד. בתקווה שנזכה לכמה פְּלָחים הראנו לו שוב את הכסף והוא קיבל אותו ברצון. בקושי רב הבנו שקנינו אבטיח שלם בשני מיל. אכלנו ואכלנו; רווינו את צימאוננו וגם מלאנו את קיבתנו. תוך כדי ישיבה ואכילה למדתי גם את המילים הראשונות שלי בערבית. מקום המרכזי תפס כמובן ה-"בָּטִיח'". גם על שמש, מים, גשם, אדום וירוק שמענו. לא אשכח גם את המילה "תָרִיק" - הדרך הארוכה שעוד לפנינו. את האבטיח לא גמרנו. בקושי רב התרוממנו והמשכנו ללכת. למזלי "תפסתי טרמפ" עם משאית ערבית. הנהג כמובן לא הבין בדיוק מה מקום היעד שלי וכך נסעתי הרבה מעבר למרחק שרציתי וקטע גדול היה עלי לחזור.

 

גם בבית-זרע לא אכלנו הרבה אבטיחים. בעמק, טרם היה מי שגידל אותם. לפעמים קנו אבטיחים בצמח או בטבריה, אך לחדר האוכל הגיעו רק מעט. לפעמים נסענו לטבריה ושכרנו סירת משוטים לכמה שעות; לפני היציאה אל הים קניתי אבטיח בשוק, פתחנו אותו על הסירה ואפשרנו לרוח על הים לקרר אותו. לרוב הייתה זאת חוויה יפה. (תלוי מי הייתה השותפה).

 

היה משק אחד בעמק שעסק בניסיונות חקלאיים. למזלנו היה זה המשק השכן דגניה ב'. בין יתר הניסיונות גם גידלו אבטיחים. לא פעם תפסו אותנו עם אבטיח מהמִקְשָה שלהם. חבר ותיק היה תמיד בשטח וקשה היה לעבור עם השלל. אך המוח המציא פטנטים והתגברנו גם על הקושי הזה. המקשה הייתה ליד האַקְווָדוּקְט* שליד דגניה, שהוביל את המים מבית המשאבות, שמול ביתניה, אל התעלה הראשית שעברה דרך שדות דגניה, עברה ליד בית-זרע ואפיקים וסיפקה מים לכל שדות העמק המערבי עד לכּוכְבָנִי** הרחוקה בדרום.

 

הקושי היה להגיע מהמקשה לתחילת התעלה הראשית. שם כבר הכנסנו את האבטיחים לתעלה והם "שטו" דרומה. החבר'ה חזרו לבית-זרע ובדרך ברכו בנימוס את חבר דגניה, שהסתכל עליהם בחשדנות רבה. ליד בית-זרע "דגו" את האבטיחים מהתעלה. היו לשיטה זו כמה וכמה יתרונות: ראשית, חמקנו מעיניו של השומר; שנית, לא צריך היה לשאת את האבטיחים הכבדים ובנוסף הגיעו אבטיחים ליעדם קרירים מהמים. אכילת האבטיחים בצוותא היה גורם שוב לאווירה העליזה בישיבה ב"קומזיץ" שלרוב לא היה בנוי על אבטיחים בלבד. גיבוש חברתי עם שירה וסיפורים. לא היינו רתוקים לרדיו או לטלוויזיה, כי לא היו אז.



* אקוודוקט - (מלטינית) אמת מים, בנויה מבטון או מאבן בנויה בחלקה על עמודים.

** אזור מסוים בקרבת קיבוצי אשדות-יעקב. נקרא כך, על-שם ישוב ערבי שהיה במקום.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: