מזיכרונותיו של "בוגד קיבוץ" / דוד בן-אשר

 

מזכרונותיו של "בוגד קיבוץ"

דוד בן-אשר - [עין שמר]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[פורסם בעלון עין שמר ב-1997]

 

רקע: הייתי בשנות ה-60 שחקן כדורעף מצטיין בקבוצת עין שמר, אלופת המדינה, וגם בנבחרת ישראל.

איור מאת יעקב גוטרמן

עם סיום השירות הסדיר, כקצין, הוצעו לי לימודים בוינגייט, על חשבון הצבא. המזכירות אמרה: בשום פנים לא! "אתה חוזר לקיבוץ, לבננות!"

 

הייתי ילד טוב קיבוץ, נאמן, מדריך בתנועה, בעל ערכים וגם שאפתן לא קטן. השנה 1961. לימודים בוינגייט היו משאת חיים עבורי, בהיותי איש ספורט מצטיין מנעוריי. הצעת הצבא ללימודים בוינגייט קסמה לי מאד. מול הצעה זו עמדה הדילמה המשתקת - הגשמה חלוצית או עזיבה (בגידה).

 

לאחר לבטים קשים מנשוא החלטתי להגשים את שאיפתי לצאת ללימודים. סיפרתי זאת להוריי והודעתי למזכיר הקיבוץ. הוחלט להציג את העניין בפני שיחת הקיבוץ. גם אני רציתי להציג את עמדתי ולנסות לשכנע אולי להצביע עבורי. רציתי להסביר שלא אעזוב את הקיבוץ, ואני רוצה להתחייב לחזור אחרי הלימודים ולהיות מורה לחנ"ג. לצאת רק לתקופה קצרה, כעין חופשה זמנית.

 

התכוננתי כראוי לנאום שאשא במעמד הקשה הזה. בחרתי כל מילה, חשבתי אולי אוכל להשפיע, לשכנע.

 

הגיע יום הדין. אני זוכר את תחושתי האיומה. חדר האוכל מלא מפה לפה. באו כל החברים. נראה לי שאף חבר לא החמיץ את הדרמה המובטחת. ההורים יושבים חפויי ראש ולא יודעים את נפשם. הם בעדי והם מלאי בושה ופחד מול חברי הקיבוץ, חבריהם הקרובים ביותר, כי "מה יגידו". הם גם קרועים בנפשם על הבן המורד, הפוגע גם באושיות הגשמתם הם. אני מגיע לצליבה. עומד בפני הקיבוץ, מסביר את ההצעה והמניעים ואת התחייבותי לחזור. רחש גובר באולם. אני מוצמת, אפוף טראומה, קולי רועד, צופה לפסק הדין. המזכיר קם, נעמד מול אסיפת החברים בסמכותיות מופגנת, מודיע בנחרצות ובקול תקיף: הקיבוץ לא יאפשר הסדר כזה עם צה"ל. קודם כל תחזור הביתה, תעבוד כמה שנים, אחר-כך נראה. איננו עושים עסקים כאלה. חזור לקיבוץ וזהו! דומני שלא התקיימה הצבעה (או שפספסתי אותה בגין הטראומה שאפפה אותי) אבל רוח ההסכמה עם דברי המזכיר נראתה גורפת.

 

יצאתי מהאסיפה המום. חשתי בוגד. בוגד בדרך, בחינוך להגשמה, בחברים הכי קרובים, בהבטחה, בציפיות ממני, בוגד.

 

למחרת בבוקר לקחתי את המכנסיים והחולצה, יצאתי בגניבה והלכתי למקום חדש, עולם עלום ומאיים. חברים קרובים בקיבוץ הפנו לי גב ותחושת הזרות ליוותה אותי שנים רבות. לא העזתי להיכנס בשער הראשי ולהלך בשבילי הקיבוץ. הייתי מתגנב דרך הגדר לחדר של ההורים, כמו בשיר הידוע על עוזב קיבוץ. לינה של לילה בחדר ההורים התפרסמה לגנאי ברחבי הקיבוץ, הכול נעשה בחשאי ובהסתר.

 

הייתי בין הראשונים שעזבו, דבר שנעשה לימים נחלת כל המשפחות, ע"י רוב בני המשק.

 

שנים מאוחר יותר הופשר היחס, נשכחה הטראומה. עם ההסתגלות לזמנים החדשים התקבלתי בהמשך יפה מאד ע"י החברים, והרגשת ערש הילדות הקיבוצית שלי חזרה אלי במלא יופייה. בכל זאת האירוע הטראומטי ההוא נחקק חזק בזיכרוני.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: