לילה בצינור בטון / דני נימרי

לילה בצינור בטון

דני נימרי – שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשהיינו בני שבע עשרה וקצת והחופש הגדול הגיע, החלטנו חגי ואני לרדת לכמה ימים לאילת. מלכתחילה החלטנו שניסע אך ורק בטרמפים, לא חשוב כמה זמן זה ייקח.   

 

בשלוש לפנות בוקר קפצנו מהמשאית הענקית, שנהגה כבד הגוף הפנה אותה ימינה והודיע לנו בדיבור משועשע ומאנפף, שזהו זה – הגענו לסוף הדרך ולקצה העולם ואם אך נעשה צעד לא זהיר קדימה ניפול מכדור הארץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

זרקנו את התרמילים לרגלינו והשתרענו עייפים אך מרוצים על שפת הכביש. היה קריר ונעים ושֶקט ערפילי מוזר וּרווּי סודות היה נסוך באוויר הצונן. לא ידענו היכן בדיוק אנו נמצאים וגם לא היה לנו אכפת. שאננים וחסרי דאגות, שכבנו על הגב וצחקנו, בטוחים שהכל יסתדר כשתעצור לידנו המשאית הבאה.

 

רק כשהחל השחר להאיר ואחריו כמין כדור אש ענקי צצה שמש אדומה במזרח, נמוג הערפל הסמיך לאטו ולעינינו המשתאות נגלו מבני הישוב הקטן, שכוּח האל - מצפה רמון. מייד אחר כך הוארו בזוהרן הרך והמלטף של קרני השמש, מְצוּקיו הצבעוניים וּנאדרי ההוד של מכתש רמון הענק, ששנינו, לא חגי ולא אני, לא ידענו עדיין, איזה סוד מחריד צפוּן בחוּבם.

 

בצוהרי אותו יום הגענו לאילת. החום היה נורא. "לפחות ארבעים ושתיים מעלות בצל", אמר לי חגי בקול ניחר מצמא, אך בביטחון של אחד שיודע הכל הכי טוב.

 

רוח מלוחה נשבה, יבשה ולא מתפשרת, סחטה מגופנו הלאה כל טיפת לחלוחית. כמרחפים באוויר צעדנו לאטנו על שפת הכביש המהביל, בלי לדעת לאן אנו הולכים. חשבנו שאולי על שפת הים יהיה קריר יותר, כשפתאום ראינו שלט קטן לפני קבוצת צריפים – קיבוץ אֵילות – לרגע קט הרגשנו שהגענו הביתה. השלכנו את התרמילים מתחת לאחד מעצי האשל העלובים שהתייסרו בעצב מאחורי הצריפים, ותשושים וּצמאים התיישבנו על האדמה. שאלתי את חגי "מה נעשה עכשיו, ובעצם בשביל מה באנו לעיירה העלובה הזאת שנראית, לכל היותר, כמו עיירת בוקרים במערב הפרוע."

 

הוא נשכב בצל הקלוש, השליך את סנדליו וגירד בהנאה חשקנית בין אצבעות רגליו. אחר כך החליק את לשונו על שפתיו היבשות, עצם את עיניו והשעין את ראשו על התרמיל ואמר – "נדמה לי שאילת כבר נחשבת לעיר, ואם לדייק היא לא במערב הפרוע, אלא בדרום הפרוע. אבל הכי חשוב כרגע, לדעתי, להשיג קצת מים, לפני שנתייבש לגמרי ונתפגר מצמא."

 

כרענו על ארבע ושתינו מברז ברזל נמוך שניצב בין הצריפים. לעומת המים המתוקים שהיינו רגילים אליהם, היה למי אילת הפושרים טעם בלתי נסבל. ניסינו לנחש אם למים יש טעם של חלודה, כלור או מגנזיום. סיכמנו יחד שגם וגם וגם. עד מהרה החלה הבטן שלנו להרעיש ולהתהפך. הלכנו לקיוסק בודד ומרוחק על חוף הים. החלפנו קופסאות שימורים במשקאות קלים. בלאו הכי לא היינו רעבים. כששבנו למחסה העגום שלנו בצל האשל, היינו שוב צמאים עד מוות. הנחנו את הבקבוקים הריקים מתחת למזגני העשב הפשוטים שנתלו על חלונות הצריפים. טפטוף דק ואטי של מים קרים זלג לתוכם. עד שיתמלאו הלכנו פעם נוספת לקיוסק.

 

כשירד הלילה השתרענו על האדמה ולא כל כך ידענו מה לעשות עם עצמנו. שאלתי שוב בשביל מה באנו. חגי צחק ואמר לי שהוא מקנא בי על שיש לי חברה וחקר אותי בעקשנות מה כבר עשיתי אתה ואיך זה היה. אחר כך כמעט בכה, כשאמר לי שהוא כבר בן שבע עשרה וכמה חודשים ועוד לא הייתה לו אף פעם חברה. בסופו של דבר, כשהחלטנו ללכת לישון, התברר שהוא שכח לקחת שׂק שינה. זה היה כל כך טיפשי מצדו, שלא הייתי מסוגל לכעוס עליו. נדחסנו שנינו - גב אל גב, לשׂק הצר שאני הבאתי וצחקנו עד אפיסת כוחות. פתאום הוא שאל אותי אם אני חושב, שגם שלמה הבריון, המדריך הנערץ שלנו, מאונן כשאין לו בררה אחרת. אחר כך שאל אותי אם הצצתי פעם למקלחת, כשאבא שלי התרחץ, לראות מה הוא עושה. על אף עייפותי הרבה והפיהוקים שרדפו אחד את השני, לא הצלחתי לעצום את עיני. האזנתי בשקט לצלילים המיוחדים והלא מוכרים של הלילה האילתי הבהיר.

 

לאחר זמן רב שאלתי את חגי אם הוא ישן. הוא השיב שהוא חושב שלא ושאל אותי אם אני ישן. שאלתי אותו למה אינו נרדם. אמר שהמחשבות מציקות לו.

זבובי חול טרדנים מצצו את דמנו והעירו אותנו כשעלה השחר.

בשעות הערב של אותו יום החלטנו שאין מה לעשות באילת והגיע הזמן לשוב הביתה. הזדחלנו לאטנו אל הטרמפיאדה ביציאה הצפונית מהעיר.

 

כעבור עשרים וארבע שעות באו שתי נערות בנות גילנו ואמרו שיש שביתה בנמל, המשאיות עומדות ואין לנו שום סיכוי לתפוס טרמפ. חגי קשקש וצחק עם הבנות האלה בחופשיות, כאילו הוא מכיר אותן כבר איזה מאה שנה. ואני, כמו תמיד, עמדתי בצד ושתקתי. ככל שהשתדלתי, לא עלה בדעתי מה לומר להן. קיללתי את עצמי בשקט, כי התביישתי נורא בהתנהגותי העצורה.

 

"הייתי נותן לך חלק מהיופי שלי, תמורת קצת יותר ביטחון עצמי," אמרתי לחגי לאחר שהבנות הלכו לדרכן. "הצחקת אותי," הוא השיב לי בחיוך כאוב, "הן דיברו אתי אבל לא הפסיקו להסתכל ולשאול עליך."

 

כסף לא לקחנו בכלל, כדי לא להתפתות וברגע של חולשה לנסוע באוטובוס. נאלצנו להמשיך ולחכות בסבלנות וככה עבר עוד יום. בשמונה בערב, אחרי ארבעים וּשמונה שעות בטרמפיאדה, עצר לידנו ג'יפ פתוח ובו נוסע יחיד, שהציע לנו טרמפ לתל אביב בתנאי שאנחנו ננהג. בלא היסוס קל שבקלים, כשחיוך מעצבן במיוחד מרוח על פניו הילדותיים, קפץ חגי על ההגה, אפילו שלא היה לו רישיון נהיגה ומעולם לא נהג לפני כן. הצטנפתי במושב האחורי של הג'יפ, רוח חזקה וצולפנית ואולי גם שמץ פחד והתרגשות נשבו והרעידו את גופי.

 

שוב קינאתי בחגי על תעוזתו ובטחונו העצמי. הוא אחז בהגה ברישול גנדרני והחליף הילוכים בתנועות רחבות ומוגזמות, כאילו הוא נהג ותיק ועתיר ניסיון. התאמצתי מאוד שלא להירדם. ספרתי את עמודי החשמל שהבליחו מפעם לפעם לצד הכביש הכסוף, המתפתל בשיממון המדברי. גמל בודד נגלה לעיני להרף עין, לאורם הרוטט של פנסי הג'יפ, נועץ בנו את עיניו הגדולות, התמהות. רוח עזה נשבה בפראות מסחררת ופרעה את הזיותיי. לאחר כשעה נסיעה נרגעתי. חשתי שאני יכול לסמוך על חגי. מחויך ושקט עצמתי את עיני, התכרבלתי על המושב הקשה ואפילו התנמנמתי לשעה קלה.

 

לתל אביב הגענו אחר חצות. דממה מוחלטת שררה בעיר העייפה. אפילו כלבי הרחוב כבר שכבו לישון. החמאתי לחגי על נהיגתו הבטוחה ואמרתי לו שלי מעולם לא היה ולא יהיה אומץ לעשות מעשים כאלה. הוא זקף את קומתו בגאווה, חייך ואמר – "ראיתי שרעדת מפחד. אבל הייתי בטוח שנגיע בשלום."

 

אחר כך שוטטנו והתלבטנו ובעיקר צחקנו. תרנו אחר מקום הגיוני, מוגן יחסית, להעביר בו את השעות האחרונות של הלילה. פתאום נגלה לעינינו צינור בטון ענקי שיכולנו לעמוד בו זקופי קומה. מיד פרשׂנו על קרקעיתו הקשה את שק השינה, נדחקנו לתוכו וכהרף עין המראנו לארץ החלומות.

 

כעבור שנה התגייסנו כל בני הכיתה לצבא. חגי, שאפילו פלומת שפם לא צמחה על פניו החלקים, הלך לקורס טיס. כולנו אמרנו שהוא ייפול אחרי השלב הראשון. הלא תמיד היה חסר מנוחה וילדותי ורדף אחרי בנות שלא רצו בו ואף פעם לא למד. אחרי כל שלב שעבר ניבאנו שלא יסיים את השלב הבא.

 

למסדר כנפיים נסענו בהרכב מלא. חגי שמח כפי שלא שמח מעולם. כשזרקו הטייסים את כובעיהם לשמיים, נדמה היה לי שאני רואה את הכובע שלו ממריא מעל כולם, מנפנף לשלום ומתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ.

 

כעבור שלוש שנים נסענו שוב בהרכב מלא, אלא שהפעם, כדי ללוות את חגי בדרכו האחרונה. המטוס שבו טס, התרסק בלילה אפל וסוער, אל מְצוּקיו הנישאים של מכתש רמון. 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: