תירס חם / דני נימרי

תירס חם
מאת דני נימרי, קיבוץ שריד
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן  

באמצע אותו קיץ לוהט ומתמשך, קיץ מאובק ושרבי שלא רצינו שיסתיים לעולם, דמו כפות רגלינו היחפות לסוליות עור נוקשות שאפילו קוצים לא חדרו בעדן. יחפים ובגוף חצי עירום, גלשנו מדי יום ביומו במורד הדרך הנפתלת, לשדה התירס המרוחק, קטפנו קלחים ששיניהם צהובות, גדולות ועסיסיות, ודחסנו אותם בכוח לשׂק יוטה מצחין. כשנמלא השק על גדותיו, הגיע רגע האמת המרגיז, בו שיחקנו 'אבן נייר ומספריים', ומי שנוּצח, סחב על גבו במעלה הגבעה את השׂק הכבד. אף פעם לא היה לי מזל במשחקים הטיפשיים האלה. הייתי מפסידן ידוע מראש, רק מעצם המחשבה המוקדמת, רוֹאת השחורות, שאין שום ספק, שאפסיד. וידעתי שגם הפעם לא אנצח. ולא טעיתי.


איור מאת יעקב גוטרמן

וכך, כשנטל השק מעיק על גבי הכפוף, וחברי מדרבנים אותי בקריאות עידוד לעגניות, זחלתי ברגליים כושלות וּברכיים ניגפות בעלייה הקשה לראש הגבעה, וקצר נשימה וצמא עד מוות צנחתי באפיסת כוחות ליד ברֵכת השחייה.

לפנות ערב, קצת לפני שהשמש שקעה מאחורי הכרמל, קילפנו את הקלחים והכנסנו אותם דבוקים זה לזה כמו סרדינים, לסיר הבישול העגול. מלמעלה, על המים, כדי שלתירס יהיה טעם טוב במיוחד, פרשׂנו את השערות הדקיקות החומות - ה'זקן' של התירס וכיסינו במעטה קליפות עבה.

טקס הדלקת המדורה ניתן רק בידי הגדולים שבינינו. על האדמה במרכז התנור הונחה ערמת מחטי אורן שהתייבשו והשחימו בחום הקיץ. עלייה הונחה פירמידת זרדים דקיקים ומספר אצטרובלים. הטובים ביותר הדליקו את המחטים כבר בגפרור הראשון ועל כך הייתה גאוותם. אחר כך הפיחו בזהירות אוויר בפיהם, שִלהבו את הלהבות הזעירות שאחזו גם בזרדים ובאצטרובלים ואז החלה הנחת הענפים והקרשים העבים. בחורשת האורנים הדלילה, אפופת העשן וצהלות השמחה, דלקו באותה עת, עוד חמש מדורות מלבד זו שלנו, שנקבצו סביבן חבורות ילדים קטנות ועולזות. 

משהונח הסיר המפויח על תנור האבן, שֶלהבות אש צהובות אדומות להטו בו בעוצמה, ראיתי שנחום השמן, שהיה איש מבוגר שדי חששנו ממנו ומהשאגות הפראיות הבלתי צפויות שלו, כבר ישב והמתין על ספסל העץ השבור בחולצה פתוחה וכרס משתפלת. התאפקתי בכל כוחי לא לפרוץ בצחוק, למראה אשכי הפר האדירים, שהשתלשלו אל מִחוץ למכנסיו הקצרים וכמעט עשיתי בגלל זה במכנסיים. למזלי, ברחו לי רק כמה טיפות.

עד מהרה רתחו המים ופי נמלא רוק מאדי ריחו המגרה של התירס המתבשל. אך אז, כצפוי, קם נחום וקרב אלינו בהליכתו השימפנזית המפחידה. כפוף נשען על המקל המסוקס שלו, שגולת מתכת כסופה בקצהו, חשף את ניביו הבולטים ופלט מידי פעם נהמות איוּם חייתיות. ראיתי שרגליו הדקיקות, החיוורות כּסיד, שאפילו שערה אחת לא צמחה עליהן, נתונות בנעלי עבודה מסורבלות, נטולות שרוכים. לא הבנתי למה רק אנחנו נפלנו קורבן לגזל הקלחים שלו. אולי בגלל שהיינו הסמוכים ביותר לספסל שעליו ישב. הוא ידע בלי ספק, שפחדנו ממנו - מהצעקות שלו ומכפות ידיו האדירות, וזאת, על אף שמעולם לא איים עלינו במכות. לכן הרשה לעצמו לקחת כמה קלחים שרצה, ותמיד בחר את אלה עם השיניים הכי גדולות ונבח בשפתיים משורבבות ובזעם עצור – "מה זה ילדים קטנים, מטומטמים בני מטומטמים, שוב שכחתם להביא מלח" - כשלא מצא מייד את מבוקשו.

אלא שהפעם, ממש במפתיע, עשה עידו הג'ינג'י, שהיה הספורטאי היחיד בינינו ואולי, משום כך גם הנועז מכולנו, צעד אחד קדימה. ניצב בינו לבין הסיר המבעבע וגמגם בקול רועד – "נחום, בחייך, אולי תוותר לנו פעם אחת ותיקח ממקום אחר?" נחום נעץ בו את עיניו הכחולות מקפיאות הדם, שאחת מהן הסתכלה ימינה והשנייה שמאלה, יד ימינו התרוממה להרף עין במחוות איום סמויה, וסינן בחריקת שיניים זועמת משהו שלא הבנתי על "התפוח שנפל לא רחוק מהעץ ואמור לי מי ההורים שלך ואומר לך מי אתה" וזה הספיק. בראש מורכן שב עידו אל בין השורות. נכנענו בלי קרב.

כשהתבוננתי בלשונות האש הלוהטת ושמעתי את נפצוצי האצטרובלים המתפצחים בה, נדמָה היה לי פתאום, שנחום השמן – תירס ארוך תקוע בפיו ונזר נוצות אדומות לראשו הקרח - יושב ומתבשל עירום כביום היוולדו בתוך מי הדוּד הענקי. ואנו, לבושי חצאיות וזרי פרחים על ראשינו, בדומה לקניבלים שחורי העור באיי פולינזיה, רוקדים סביבו במחול פולחני משולהב.

כמו תמיד, לא הצלחתי להתאפק. ניחוח התירס המתקתק שנישא באוויר והבטן ההומה שיגעו אותי לגמרי. נגסתי בתירס הרותח בחוסר סבלנות וקיבלתי כוויה איומה בחך. הרגשתי את זה מייד. זה כאב וחתיכות עור דווּי התדלדלו ונשרו לפי. זה קרה לי כמעט כל ערב והרגיז אותי נורא. אחרי שזללתי בחטף, כמעט בלי לנשום, ארבעה קלחים ענקיים, שלושה מבושלים עם המון מלח ואחד קלוי על האש, התנפחה הבטן שלי כמו בלון וכמעט התפוצצה.

לא יכולתי לזוז ממקום מרבצי, אפילו שמרבית הילדים כבר הלכו הביתה ועלטה דמומה ירדה על החורשה הקטנה. שכבתי על גבי בידיים ורגליים פשוטות, בקרבת המדורה הדועכת שריח שתן טרי עלה ממנה. דבלולי עשן דקיקים היתמרו לאִטם מהרמץ החם.

שביב כוכב היבהב לשבריר שנייה בשמיים האפלים וכבה. ניסיתי למנות את כוכבי 'שביל החלב', אך התבלבלתי מייד והתייאשתי.

כנראה ששקעתי בתרדמה קלה, כי פתאום, כשהזדקפתי בבהלה, ופקחתי את עיני, וראיתי את הסלעים ואת גזעי האורנים לידי, לא זכרתי היכן אני נמצא. התבוננתי סביבי ולהפתעתי, ראיתי שנחום השמן יושב עדיין על הספסל, דומם כפסל, כרסו האימתנית מוטלת חשופה לפניו. לצידו היו זרוקות נעליו הענקיות, כשתי סירות דייגים שהתהפכו וצפו בלב ים. 

בהיסוס וחשש כבד, קרבתי אליו לאִטי על קצות אצבעותיי. יותר מכל פחדתי, שאולי, נחום מת. נרגעתי רק כשעמדתי ממש לידו. מפיו הפעור עלו חרחורי נשימותיו הכבדות, הקטועות, כששאף אוויר לריאותיו. לאחר שהות קלה, שֶבּה נדמה לי כנחנק, נפלט האוויר מאפו בשריקה חרישית.

פתאום היטלטל גופו השמן בגרגור קולני, כאילו באמת נחנק, ואחריו נתקף בשיעול צרוד, וכל גופו, מכף רגל ועד ראש, נרעד בצמרמורת ממושכת. רק אז, פקח את עיניו, הרים את ראשו ולכסן אלי בתימהון מבט מזוגג. נבהלתי נורא ולפני שהתחיל לצעוק עלי ולקלל את ההורים שלי, נמלטתי מהחורשה כל עוד רוחי בי.

הכי גרוע היה, שאמא שלי, שהזהירה והפחידה אותי כל הזמן מכל דבר. אמרה לי, שאחרי שאוכלים הרבה תירס אסור לשתות מים כי זה עושה שלשול.

לכן, כששבתי לבית הילדים צנחתי למיטה מבלי לרחוץ אפילו את כפות רגלי המטונפות, ולא העזתי לשתות ולוּ לגימת מים אחת, על אף שנטרפתי מצמא.

למחרת בערב, כשבישלנו תירס, היה הספסל של נחום מיותם. נחום לא הגיע. כך היה גם בימים ובשבועות הבאים. ואנחנו, כל כך התרגלנו אליו, לישיבה שלו על הספסל ולצרחות שלו, שעכשיו, כשלא בא, והקלחים שנשמרו לו כבכל יום נותרו ללא דורש, נדמה היה לנו שהוא חסר.

וכמידי שנה, כשחלקת התירס נקצרה עד תומה והשדה הירוק נצבע בחוּם של אדמה חרושה, תמה עונת בישול התירס. אבל אנחנו, המשכנו להדליק את המדורות שלנו כמידי ערב, אלא שעתה, ניצלו בגחלים הלוהטים, אינספור תפוחי אדמה מפויחים.

באותו זמן גם שמענו מהילדים היותר מבוגרים, שנחום חלה באיזה מחלת נשימה מסתורית ומת בחדר שלו, זרוק כמו כלב עזוב, בלי שאף אחד ידע על כך. כמה ילדים די שמחו, בעיקר בגלל שהם מאוד פחדו ממנו. אני דווקא די הצטערתי. וחשבתי גם, שלפחות, כמו שזה עצוב נורא לחיות לבד, ככה, ואולי אפילו עוד יותר, זה  עצוב נורא למות לבד.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: