מריה הקלאסית / דני גפן

מריה הקלאסית  
מאת דני גפן, גבע
איורים, יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

אבא רוצים גלידה! צעק איתמר בני הבכור.

כן, כן גלידה, צעקו אחריו מוריה בתי ומני הקטן.

מה פתאום גלידה? עניתי להם, הרי רק לפני שעתיים אכלנו ארוחת צהריים,  ועכשיו שש שעות אסור לאכול חלב.

אבל אבא ....  ניסה איתמר שוב.

אמרתי לא, אז לא! חתמתי את הויכוח והתרחקתי מהמקום במהירות.

רק כשהיינו כבר במרחק ניכר מהגלידרייה, הרשתי לעצמי לעצור ולהסתובב אל ילדי.  מה פתאום גלידה אמרתי להם, הרי היום רק יום שלישי. וגלידה בעיר אתם יודעים, שאנחנו קונים רק במוצ"ש....

אוף אמר שוב איתמר, אני רוצה עכשיו גלידה!

איתמר עניתי לו בקשיחות, תפסיק כבר להתנהג כמו ילד קטן. הרי אתה כבר ממש איש, בשנה הבאה אם ירצה השם, נחגוג לך בר מצווה.

באותו רגע  אוטובוס תיירים נעצר לידנו ונוסעיו ירדו ממנו. כבר התכוונתי לאסוף את הילדים וללכת משם ופתאום ראיתי את מריה.

איך זיהיתי אותה? הרי חמש עשרה שנה, עברו מאז שהיא "זרקה" אותי בשטוקהולם. היא גידלה שער וקצת השמינה ,אבל אני זיהיתי מיד - זאת מריה שלי. 

 

שש עשרה שנה לאחור. חזרתי מהצבא למשק, לעבוד בחשמליה. בדיוק הסתיים השלב הראשון במלחמת לבנון, וצה"ל יצא "לרצועת הביטחון". אבל לי זה לא שינה כבר הרבה, כל ימי כחייל סדיר עברו במלחמה. אחדים מחיילי הפלוגה נהרגו. עוד כמה נשארו נכים ברמות שונות. במשק לעומת זאת כמעט לא הורגשה המלחמה, להיפך, החברה "חגגו" אז עם  מכשירי החשמל, שהוברחו מלבנון.

הקבוצה של השבדיות, שהגיעה אז למשק,  רק הוסיפה לחגיגה.  באותה קבוצה הייתה גם מריה. החבר'ה אמרו, שהיא הכי חתיכה ואפילו המציאו לה כינוי "הקלאסית", כמו אירופה... אני חושב, שכולם קינאו בי.

כשהתחלנו להיות חברים בצהרי שבת אחת, הלכנו לטייל בפרדס. עצי הפרדס ועליהם הירוקים גם בקיץ, מעניקים שלווה ומזמינים זוגות לטייל ביניהם. רעש הממטרות, שהשקו את השדה הסמוך, נשמע ברקע ושלווה שלטה בכל.

לקחתי איתי את מצלמת הוידיאו החדשה, שהחבר'ה הביאו מלבנון.

בתחילה התכוונתי לצלם רק נוף, אבל כשמריה התחילה לרוץ ולצעוק: FILM ME, FILM ME ..., התמקדה המצלמה בטבעיות בריצתה. מה רבה הייתה הפתעתי, כשהיא החלה תוך כדי ריצה, לפשוט את חולצתה הקצרה.

לפתע הסתובבה לעברי צוחקת ושאלה HOW is it ?   תוך כדי הבלטת החזה החשוף המדהים שלה .

יותר לא יכולתי להתאפק , הנחתי את המצלמה על האדמה ובזרועות פתוחות רצתי לעברה. מריה אפילו לא ניסתה להתחמק ויחד נפלנו חבוקים, על האדמה.  אף פעם לא נהניתי כל כך מסקס, לא לפני ובטח ובטח, שלא אחרי...  אבל החגיגה הסתיימה כעבור שלושה חודשים.

הקבוצה עזבה ומריה חזרה, ללימודי הרפואה באוניברסיטה בשטוקהולם.

 

בהתחלה עוד שמרנו על קשר של מכתבים, אבל לי זה באמת לא הספיק...  הרגשתי שאני חייב לנסוע אליה. לא עזרו כל השיחות שההורים יזמו: "חכה רגע, עוד מעט תגיע קבוצה חדשה של מתנדבות. בטוח תהיה אחת נחמדה...", או "מה עם חוה הגננת החדשה ? אתה יודע שבדיוק היא נפרדה מהחבר שלה?"

 

בתחילת 1986 , ארזתי את חפצי ונסעתי אחריה לשטוקהולם.

מריה חיכתה לי בנמל התעופה, כדי לקחת אותי לביתה. למרות שהייתה זו שעת אחר הצהריים, כבר הייתה חשכה מוחלטת ברחוב. אורות צהובים ומנוכרים של פנסי הרחוב האירו את דרכנו והשלג הלבן, שנערם בשולי הדרך, היה עבורי חידוש ושינוי משדות המשק הירוקים של תחילת החורף... .

את הימים הראשונים בילינו כבירח דבש והיינו רק היא ואני .

כל העולם הסובב אותנו התפוגג , אבל אחרי שבועיים של בטלה הבנתי, שאני חייב למצוא עבודה. לאבא של מריה היה חבר, בעלים של מנסרה גדולה והוא הזמין אותי לעבוד בתור חשמלאי שם.  ההתחלה הייתה יפה, מפעל גדול, משכורת יפה ואפשרות לקידום. אבל הקור והחשכה המוקדמת, הרגו אותי.... ואולי הייתה זאת הבדידות?

מריה שקעה בלימודיה, כך שהרבה זמן להקדיש לקשר שלנו  לא היה לה.

כל עובדי המנסרה מלבד שלושה , כבר היו בעלי משפחות. את שעות הערב בהן הייתי לבד, הייתי מבלה בחברת אותם שלושת רווקים בפאב השכונתי.

מעולם לא שתיתי כל כך הרבה, כמו אז בשבדיה. במרבית הערבים, הייתי חוזר הביתה שתוי . אבל כל "השמחה" הזאת,  לא ארכה יותר מחודש.

ערב אחד אי שם בתחילת פברואר כשחזרתי מעוד ערב של שתייה, מצאתי את הבית ריק מרהיטים ומכתב ממריה על הדלת. במכתב היא הסבירה, שהיא איננה יכולה לראות אותי מתדרדר לאלכוהול והיא עוזבת...

או. קיי. מה עושים עכשיו? שאלתי את עצמי תוך כדי חיוג מהטלפון בבית ,לבית הוריה של מריה.

אביה דווקא נשמע די משועשע מהעניין: SHE LEFT YOU? SO

 הוא שאל בטון מלא סיפוק אחרי שסיפרתי לו הכול.

YES עניתי שבור.

? DO YOU KNOW WHERE I CAN FIND HER , העזתי לשאול.

WE TOLD HER NOT TO HAVE A CONNECTION  WITH ALCHOLIST LIKE YOU

ענה אביה וחשתי באגרופו הולם בי.

"לך תזדיין" אמרתי לעצמי בבטן, אבל אליו המשכתי לדבר בנימוס:

IF YOU MEET HER PLEASE TELL HER I AM LOOKING FOR HER

OK הוא ענה.

MY ADVISE TO YOU IS TO GET A TICKET ON THE NEXT  FLIGHT TO TEL AVIV  

המשיך ומיד ניתק.

מה עושים עכשיו? שאלתי את עצמי בקול.

כבר מאוחר בערב ואין טעם לעשות דברים בחופזה, נעבור  את הלילה פה ומחר בבוקר נראה, אמרתי לעצמי תוך כדי תחילת התארגנות לשינה.

שכבתי על הרצפה כשמתחת לראשי שמתי כמה חולצות שנשארו בארון היחיד  בדירה. לא העזתי לפשוט את בגדי. לא חשבתי שאחרי הצבא, עוד "אזכה" לישון בבגדים, אמרתי לעצמי.

בשמונה בבוקר, דפיקות נזעמות על דלת הבית העירו אותי מהשינה.

היה זה בעל הבית. לדבריו מריה הודיעה לו אתמול, שהיא עוזבת ואף שילמה על החודש האחרון. ומכיוון שחוזה השכירות חתום רק על ידיה, הוא היה מאוד שמח אם גם אני אפנה את הדירה... אז אם לא איכפת לי.. עוף מפה....

מה עושים עכשיו? אפילו קפה היא לא השאירה הזונה,  צעקתי כמה דקות לאחר מכן, תוך כדי חיפוש שווא בארונות המטבח. 

אחרי שגמרתי לארגן את כל חפצי ורגע לפני שעזבתי את הדירה, הרמתי טלפון למשרדי "אל על" בשטוקהולם. רציתי לברר מתי יוצאת הטיסה הבאה לת"א. אבל הפקידה המנומסת שם, לא יכלה לעזור לי הרבה.

Mr. Tzviki', there is only once a week flight to TEL AVIV and the last one left yesterday, you must wait to the next one.

 

קיבינימט אמרתי לעצמי בלב, מה אני עושה עכשיו? 

אני חייב קפה עכשיו! אמרתי לעצמי.

שמש חלשה, האופיינית לשטוקהולם בפברואר, האירה את הרחוב. נכנסתי לבית הקפה הראשון שראיתי ודחקתי במלצרית שתזדרז עם הקפה.

אז מה, חוזרים למשק...  חשבתי לעצמי, מחייך  חיוך של מפסידן. 

את כוס הקפה גמעתי בלגימה אחת. שילמתי  ויצאתי לרחוב.

 

לפני עבר יהודי דתי לבוש שחורים ובידיו שקיות רבות.  

אז מה ילד, מטיילים? הוא שאל פתאום בעברית.

לא הבנתי שהוא מדבר אלי, אבל מכיוון שלא היה אף אחד אחר בסביבה עניתי פשוט - כן .

מתי אכלת פעם אחרונה, ארוחה כשרה? הוא שאל. 

אה... מזמן עניתי, אני חושב שמאז שהגעתי הנה אף פעם לא. למרות שבינינו חשבתי לעצמי, גם חדר אוכל במשק לא הכי כשר...

עוד מעט צהריים, בוא איתי, אמר והתחיל ללכת. הלכתי אחריו, הייתה לי ברירה?

הוא עצר רק כשהגענו לבית חב"ד בעיר. זה היה בית גדול, מיושן וקצת מוזנח.

נכנסתי אחרי האיש, אל הבית. "אסתר, אסתר" הוא קרא, הבאתי אוכל והמשיך להתקדם במסדרון. נכנסנו לחדר לא גדול ואפוף אדים. בתוך החדר עמדה אישה קטנה לבושה בסינור, שבדיוק פתחה את התנור והתבוננה לתוכו. נו? שאל האיש.

עוד מעט זה מוכן, היא ענתה ופנתה לכיוון הסירים הגדולים, שעמדו על הגז.

הבאתי ירקות, אמר האיש.

טוב מאד היא ענתה, עוד כמה דקות יסתיים השיעור והבחורים יהיו רעבים. ואתה בחור יודע לחתוך ירקות? תוך כדי שהיא נותנת לי סכין, קרש חיתוך וסינור.  

לא עברו דקות רבות והבחורים יצאו מהשיעור ומילאו את הבית בהמולה.

נכנסתי לשיעור שאחרי הארוחה, הרב יוסף פשוט הכריח אותי ...

באותו ערב, נשארתי לישון בבית, אצל הרב יוסף ומרים אשתו. 

למחרת כבר בחמש בבוקר, העיר אותי הרב יוסף.

תן לישון, אמרתי והתהפכתי לצד השני של המיטה. אבל הרב יוסף לא הרפה: תקום, תקום, שחרית אי אפשר להתפלל בערב.

בשיעורים הראשונים עוד צחקתי על הכול . אין אלוהים אמרתי כל הזמן בליבי, אבל לפחות ארוחה חמה יש.

לאט, לאט הרגשתי שמשהו משתנה בי, השיעורים נעשו מעניינים מפעם לפעם והתחלתי לגלות תשובות לשאלות, שהיו תמיד ללא פתרון בעיני.

בכל אותו שבוע לא התגלחתי ואף התחלתי לשים כיפה קטנה ושחורה, שהרב יוסף נתן לי. כך עבר לו השבוע בישיבה שבסופו הסיע אותי הרב יוסף לנמל התעופה. רגע לפני העלייה למטוס הוא הכניס לידי, פתק עם מספר טלפון של ישיבה בירושלים. קח הוא אמר, אם לא תתחרט עד ישראל, שם יעזרו לך. מה פתאום אמרתי לו, אני את שלב החרטה עברתי מזמן.

 

את כל משך הטיסה העברתי בשינה, התעוררתי רק כשהמטוס נחת בלוד.

יצאתי החוצה אל החום הישראלי.

אומנם זה היה רק פברואר, אך יחסית למזג האוויר בשבדיה זה היה בהחלט חמסין.

על רחבת הקבלה חיכו המון אנשים, מצוידים בשלטים, בלונים ופרחים.

קיבינימט, איפה ההורים? שאלתי את עצמי. הרי לא יתכן שהם שלחו מישהו אחר מהמשק, להביא אותי?

צביקי! צביקי! שמעתי פתאום את אימא קוראת, ידעתי שהם לא יאכזבו. פניתי לעברם וכשהתקרבתי, אימא תפסה בידי ומשכה אותי אליה לחיבוק. הרמתי את עיני וראיתי את הזעזוע בפניו של אבא. מה עשו לך שם,  צביקי? הוא שאל בתדהמה, נגמרו סכיני הגילוח בשבדיה? ומה  הכיפה הזאת?

אימא המשיכה לחבק ולנשק אותי, נדמה לי, שהיא לא הבינה את השינוי שעברתי.

את הלילה העברתי על הספה בסלון, בבית ההורים. אבל  בבוקר אחרי הנחת תפילין ושחרית, התקשרתי למספר הטלפון שהרב יוסף נתן לי .

האיש מצידו השני של הקו האזין תחילה בסבלנות לסיפורי, איך "גיליתי את האור" בבית חב"ד בשטוקהולם. הוא כנראה היה מורגל במצבים כאלו וכדי להלחיץ אותי, הוא דיבר מהר ונשמע חסר סבלנות .

אז מתי אתה בא אלינו? הוא שאל.

אני יודע? חשבתי לקפוץ מחר.... אתה יודע שהקיבוץ שלנו, די רחוק מירושלים.

מה מחר? הוא צעק לתוך השפופרת. אם אתה חפץ, תגיע היום, ואם לא חפש לך ישיבה אחרת! אמר וטרק את הטלפון.

מה עושים עכשיו? שאלתי את עצמי, אבל בעצם כבר החלטתי.

כתבתי מכתב קטן להורים והודעתי בו, שאני נוסע לחברים ובערב אתקשר .לקחתי  את תיק גב שלי ויצאתי לדרך.

בישיבה קיבלו אותי כ"בן אובד".

בערב התקשרתי  להורים. הם קצת הופתעו. שמעתי את אבא אומר: רק חזר משבדיה, אחרי שמריה עזבה אותו, שינוח קצת....

אבל המנוחה, לא הסתיימה כל כך מהר. כשהגעתי שוב למשק אחרי חודשיים לחתונה של בן כיתה, כבר לבשתי שחורים כמו יתר בני הישיבה  וחתימת זקן ניכרה על פני. אחרי זמן לא רב התחתנתי עם ורד, חוזרת בתשובה גם היא ונולדו ילדינו.


איור מאת יעקב גוטרמן

אבא לא היינו כאן כבר? שאל איתמר, שיחד עם מוריה אחזו כל אחד בידו של מני הקטן וכמעט רצו אחרי. כל זמן ההליכה הייתי מרוכז במחשבות ולא שמתי לב, שבעצם הלכנו במעגל וחזרנו לנקודת ההתחלה.

שוב ראיתי את אותה קבוצת התיירים, שסיימה את הסיור במקום ועלתה בחזרה לאוטובוס. שוב זיהיתי את מריה, שהלכה לצד נערה בגיל העשרה. אם לא עכשיו, לעולם לא , אמרתי לעצמי ומיד צעקתי: מריה! מריה!

היא הסתובבה אלי. בהתחלה היא לא זיהתה אותי, אני משער שבגלל הזקן, החליפה השחורה ואולי בגלל ילדי שעמדו לצידי.

אחרי כמה שניות, היא חייכה ואמרה: אלוהים צביקי, באמת שלא הייתי מזהה אותך...

יפה כמו פעם? עניתי לה.

כמעט, היא ענתה וצחקה.

אבא רוצים הביתה צעק מני הקטן, אבל אני לא יכולתי לזוז מהמקום. 

שלפתי את ארנקי ושאלתי, אולי אתם רוצים קרטיב? כי קרטיב זה פרווה ופרווה מותר! כן צעק מני הקטן.

איתמר בוא הנה, אמרתי תוך כדי הוצאת שטר כסף מהארנק שבידי. קח כסף וקנה לאחים הקטנים שלך קרטיבים.

לא רוצה קרטיב, אמרה מוריה. בסדר, אז תישארי איתי, עניתי לה.

כל אותו הזמן, עמדו מריה והנערה וחיכו בשלווה שבדית.

טוב, אז מה את עושה עכשיו? שאלתי אחרי שהבנים הלכו.

צביקי תכיר את אור בתי, נתתי לה שם ששמעתי אצלכם בקיבוץ. פעם אמרת לי, שאור זה חם ושמח וככה אני חושבת שהיא... נכון אור.

אור חייכה חיוך דומה לחיוך הביישני של מוריה בתי, למרות שהייתה מבוגרת ממנה בחמש-שש שנים. אור הייתה חיוורת ושערותיה הבלונדיניות תאמו לשערותיה של מריה. 

עברו הרבה שנים מאז, ומאד התרגשתי שקיבלתי זוג כרטיסי טיסה  לטיול בישראל מבית החולים בו עבדתי.

אז את רופאה עכשיו? שאלתי בנימוס.

לא... לא סיימתי את לימודי הרפואה, אור נולדה.

ומה עם בעלך? הוא לא יכול לעזור לך?

הכרתי את יוהן כשאור הייתה בת שנתיים, ואז הכול היה מאוחר מידי... צביקי אני מצטערת מאד, לא יכולתי לראות אותך מתדרדר, וידעתי שאם נפרד תחזור לישראל... שם המקום שלך בשמש, בבריכה ואפילו בחשמליה, הרי רק אתה מספיק אמיץ לטפס על עמודי חשמל בליל סערה... היה לי קשה לחזור לבית ההורים ולהסביר את מעשי. אימי מאד אהבה אותך, כי הרי החבר שלי היה חייל אמיתי ולא אחד ממשמר בית המלוכה, לעומת זאת לא היה יום בלי סבל מהערותיו של אבא.

עזבתי את הבית ומצאתי כוך קטן ליד האוניברסיטה, המשכתי ללמוד אך לתדהמתי גיליתי שאני בהריון. אהבתי אותך, אז החלטתי ללדת את התינוק. חזרתי הביתה ואימי הייתה טובה אלי, היא הבינה הכול .

תגידי אימא פנתה אור, שעקבה אחרי שיחתנו, זה אבא שלי? אמרת לי שהוא בקיבוץ וכאן זה לא קיבוץ. אתמול היינו בטיול בקיבוץ, והאנשים נראו אחרת.

אבא לחשה לי מוריה, היא נורא דומה לי.

באמת שהייתי נבוך, פתאום באמצע החיים לגלות בת. מה לעשות? והכי חשוב, מוריה כל כך חכמה איזה אסון אני ממיט עליה.

שמעתי מהצד את קולו של מני הקטן: אבא, תראה איזה קרטיבים איתמר קנה לנו, הבאנו אפילו למוריה. מוריה חמודה לכי לאכול את הקרטיבים עם הבנים... ושלא תשכחו לברך.

מריה, בזכותך גיליתי את האור. אחרי לילה מטורף בדירה הריקה בשטוקהולם התגלגלתי לבית חב"ד בעיר ושם הבנתי, שהנסיעה לשבדיה הייתה מכוונת על ידי כוח עליון ואת היית שליחתו .

אור חיבקה את מריה, הסתכלה בי, חייכה ולחשה, האם גם אני מתת אלוהים?


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: