כמו זוג יונים / דני נימרי

 

כמו זוג יונים

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היינו כבני אחת עשרה, עמרם ועידו ואברם ואפרים ואני, כשהגיע לשמחתנו הקיץ והביא עימו כתמיד את החמסינים, את הנחשים בלול, את הזבובים ואת היתושים, אך גם את החופש הגדול.

איור מאת יעקב גוטרמן
זה עם זה התרוצצנו בחצר הקיבוץ, שיחקנו, חשבנו, קשקשנו והתלבטנו מה היינו הכי רוצים לעשות בשעות הפנאי שלנו. בסופו של דבר החלטנו פה אחד: אנחנו רוצים לבנות שובך ענק ולגדל בו המון יונים.

 

יחפים שוטטנו בשולי הקיבוץ תרים אחר מבנה שיהלום את דרישותינו. כך גם גילינו בשולי הקיבוץ ממש, את הצריף הישן, עגמומי ומט לנפול. וידענו זאת מיד: הצריף הזה הוא בדיוק המבנה עליו חלמנו. צריף, שנועד מטבע בריאתו לשמש כשובך ליונים שלנו. ובלי לשאול שאלות מיותרות, התחלנו לשפץ את מבנה העץ הקטן. נעזרנו בעיקר בעזרא השתקן, אבא של אפרים, שהיה הבנאי של הקיבוץ ולכן ידע לדפוק מסמרים, למתוח רשת, להדק חוטי ברזל, ולערבב כמויות מדודות של מלט, חול, חצץ ומים, ולעשותן לעיסת בטון סמיכה, שאינה נסדקת לעולם. עבדנו בעיקר בשעות אחר הצהריים ובשבתות, משום שלעזרא לא היה הרבה זמן בשבילנו. הוא עבד קשה בבתים שהוא בנה ושיפץ לחברים בקיבוץ.

 

פעם, אולי לפני שנתיים שלוש, כשהיינו בני שמונה או תשע, משהו כזה, הסתובבה לה שמועה עקשנית בחצר, שעזרא התחבא בשעת ערב כלשהי בין שיחי ההדס שהוריקו בצד הדרך המוליכה לחדרו, והתנפל מתוך החשכה על ה'קלפטע' שלו רגינה, ובלי לומר לה אפילו חצי מילה, החטיף לה כמה 'בוקסים' הגונים. כמה ימים אחר כך, שמעתי את ההורים שלי לוחשים זה לזה שלרגינה הגיע בהחלט לחטוף איזה 'פליק' אחד או שניים, כי היא עם כל 'השיגונדעלעך' שלה יכולה להוציא מדעתו אפילו פיל. אבל אין ספק, שזה מאוד לא חינוכי ובטח שזה לא ראוי, שבעל יכה את אשתו, ועוד בקיבוץ של הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר, שיש בו חוקים ברורים של עשה ואל תעשה. אך בעיקר, כך אמרו, אסור בשום פנים ואופן שזה ייוודע איכשהו לדור הצעיר.

 

בכל מקרה, בשמועה הזו היה כנראה איזה גרעין של אמת, שכן, רגע לאחר אותו אירוע חריג שהסעיר את הרוחות בקיבוץ במשך כמה שבועות, כבר קינן עזרא, בדומה לבחורים רבים לפניו, בחדרה של רותקה קלת הדעת, ואילו רגינה נותרה עזובה לנפשה בחדרה. והמבוגרים דיברו על כך בסודי סודות אך בהנאה רבה ובהתרגשות והוסיפו עוד ועוד פרטים כיד דמיונם הפורה. כך, עד שפשטה בחצר הצפופה שלנו שמועה חדשה, מגרה הרבה יותר, שֶלוּצי מצמיחה לבניוּמין קרניים מ'כאן ועד אמריקה', והחלה נלחשת ומתגלגלת מלוּוה בתיאורים עסיסיים, בין שחקני השחמט בחדר הקריאה ומקפלות הבגדים בקומונה.

 

קיוויתי שאפרים, חברי הטוב, ילחש לי איזו מילה או שתיים על מה שקרה שם בחושך, בין ההורים שלו. אבל הוא, בדיוק כמו אבא שלו, שתק כמו ספינקס. אך החל ללכת איתי בקביעות בשעות אחר הצהרים לחדר של הורי, והביא איתו גם את אברם, שהיה בן יחיד וילד חוץ, שידע הרבה יותר מילים גסות מאיתנו, ולא היה לו אבא - רק אימא מבוגרת, שגרה לגמרי לבדה בחיפה, ואולי עקב כך, הוא הגיע אלינו, לקיבוץ. אז ישבנו לנו ככה שלושתנו על המרפסת הקטנה אצל ההורים שלי, שיחקנו מונופול ואכלנו המון פרוסות לחם שחור עם ריבת שזיפים, הפלצנו ותקענו גרעפסים, עד שהגיעה לצערנו, השעה ללכת לישון.

 

את היונים הראשונות תפסנו בשעות הדמדומים מתחת לגגות הפח של הרפתות, ובמרומי מגדל התחמיץ. פעם אחת בלבד, העזתי גם אני, ובלב דופק טיפסתי למרומי סולם הברזל הארוך והצר שבתוך המגדל, שצחנה עזה אפפה אותו. בידי האחת אחזתי בכוח בסולם ובשנייה ניסיתי ללכוד את היונה. פחדתי נורא כי לסולם חסרו כמה שלבים ואחיזתו בקיר הייתה רופפת ביותר. כששלחתי את ידי השמאלית לתפוס את היונה המנומנמת, נתערער שיווי משקלי ורגליי איבדו את אחיזתן. פרפרתי מפוחד באוויר הדחוס, אך מהיונה, שכמוני, השמיעה קריאות בהלה נואשות, לא הרפיתי.

 

את מרבית היונים לכדנו במלכודת ארגז פשוטה, שהצבנו בחצר של הרפת. אך די חששנו להימצא שם, כי לעיתים די קרובות, ראינו את זאב הרפתן, שהיה איש מאוד חכם, חרוץ כמו שד, ושזוף כמו כושי, אבל גם רגזן איום ונורא, רץ במהירות בחצי גוף עירום, וקלשון קש חד שיניים נטוי בזווית מאיימת לפניו. רק לעיתים רחוקות רדף זאב אחרי פרה סוררת, שסירבה משום מה לקבל את מרותו. בדרך כלל התנהל כל המרדף הקצר והקשוח הזה אחרי אחד מעובדי הרפת המבוהלים שסטה מהנהלים הנדרשים, וזאב - סיגריה תורנית דבוקה לשפתו התחתונה - גירש אותו לכול השדים והרוחות, כשמפיו קולחות בזרם בלתי פוסק קללות עסיסיות ברוסית.

 

עד מהרה התאכלס השובך ביונים רבות. אך פתאום צצה בעיה, שעד כה, לא הקדשנו לה כמעט שום מחשבה. במה נאכיל את היונים? מחדר האוכל לקחנו שאריות של לחם ישן, אך היה ברור לנו שאין זה מספיק. שלגידול הגוזלים זקוקות היונים גם לתערובת כלשהי או לגרעינים. הפתרון היה של עמרם: שבת בצהריים. וכך, בלי לבקש רשות מאף אחד, לקחנו עגלה קטנה מבית הילדים והלכנו כולנו ביחד ללול. אך זאת, רק כאשר ידענו בוודאות, שאורי הלולן, היקה הקפדן חמור הסבר, שהתהלך זהיר וחרישי בין הלולים בצעדיו המדודים הקופצניים, ושִרקק לו תמיד איזו סימפוניה בלתי גמורה, מקדש את ה'שלאף שטונדה' שלו ומנמנם לו בחדרו. בראש החבורה שלנו צעד שאנן ובטוח בעצמו, עמרם ה'רומני', שבמבצעיו הערמומיים הצליח להונות לא רק אותנו, אלא גם את כל המבוגרים בקיבוץ, ולעתים גם את עצמו. מיד אחריו צעד עידו, שהיה ידוע בזריזותו ובאומץ ליבו הג'ינג'י, למרות שפעם, כשהחלטנו לגנוב את קרונית הברזל של דיר הצאן ולטוס איתה במורד הכביש - הוא היה הראשון שניסה לברוח. ומאירבוים, שהיו לו זרועות עבות כמו עמודים ומבט מאיים בעיניים, אבל בעצם הוא היה בן אדם ממש טוב, תפס אותו בשולי חולצתו ורעם עליו בקולו הצרוד - "עיייייייידוווווו - אתה היית הראשון שהיה מוכן לִזנוֹק!" אחרי עידו הלכו להם כתף אל כתף, אברם ואפרים, שכמו תאומים סיאמיים, לא נפרדו אף פעם זה מזה, ובמאסף, השתרכתי אני, מגניב מבטים חוששים לאחור. שפופים וחרישיים התגנבנו פנימה למחסן המחניק, שסבך קורי עכביש ואבק סמיך וחם עמדו בו. העמסנו על העגלה שׂק מלא בגרגירי דוּרה אדמדמים ונמלטנו במהירות הבזק.

 

תוך זמן קצר השתדכו להם בשובך זוגות ראשונים, שהתמזמזו, התנשקו ותינו אהבים בלי שום בושה. לא הופתעתי, כשהזכרים היפים ביותר, אלה עם החזה הכי נפוח והכי צבעוני, בחרו להזדווג עם הנקבות היפות ביותר. אלו נענו בשמחה למחזרים הגאים ורבי החשיבות, ולאחר מחול חנפני קצר ונשיקות מקור אל מקור כרעו תחתיהן בהכנעה. ורגע לאחר ההזדווגות המהירה, כבר פרשׂו זנבן כמניפה והסתובבו להן על רצפת השובך בצעדי ריקוד ראוותניים, גאות בהצלחתן.

 

ערב אחד, יצאתי מהשובך לגמרי לבדי, כשהשמש השוקעת כבר ליטפה בעדינות את פסגת הכרמל.

מסבך שיחי אלת המסטיק הסמוכים למקלחת הבנות, עלו קולות צחוק כבוש וגִרגוּרי הנאה. התקרבתי בשקט וראיתי את יוסי ושולה שהיו הזוג הכי יפה בקיבוץ, מתחבקים ומתנשקים פה אל פה. היו לה, לשולה, עיניים ירוקות משגעות ושיער בלונדיני ארוך, וכל הבנים חלמו עליה בלילות ואהבו אותה בסתר ליבם. זה די אכזב אותי שהיא התמזמזה ככה עם יוסי בין השיחים, אפילו שגם לדעתי, הם התאימו מאוד אחד לשני. הייתי ממש קרוב אליהם ולא כל כך הבנתי למה מכל המקומות הנהדרים שהזדקרו מהגוף שלה, בחר יוסי ללטף בתנועות סיבוביות, דווקא את ישבנה המוצק, העגלגל. אחר כך הוא הכניס את הידיים שלו מתחת לחולצתה ואת זה דווקא הבנתי מאוד. פתאום שמטה שולה את ראשה לאחור, וגניחה ענוגה מתפנקת, כהמייתן של היונים המיוחמות בשובך, חמקה מפיה. צעקה חנוקה נפלטה מפי, כשהם צנחו חבוקים כגוף אחד על האדמה. נסתי משם ברגלים כושלות, פי יבש וליבי פועם בחוזקה, וחום לא מוכר מלהיט את גופי.

 

עד מהרה התמלאו תאי ההטלה בביצים. תמיד שתי ביצים לבנות, חלקות ונקיות. אחר כך החלו לבקוע הגוזלים, שגופם הפעוט, השקוף, כמעט עירום מנוצות, והם עיוורים וחסרי ישע והוריהם המסורים מטפלים בהם ברוך ובחמלה. הייתי נרגש ומאושר. ישבתי על שרפרף קטן בשובך, עקבתי אחרי היונים ולמדתי על התנהגותן. ראיתי כיצד הן עוזבות את תאי ההטלה ויורדות לרחוץ את נוצותיהן במי הבריכה וסועדות אחר כך את ליבן. טוענות את הזפק שלהן עד להתפקע במטען של דורה ולחם רטוב, וממריאות בכבדות ובתחושת חשיבות רכה ואימהית להאכיל את הגוזלים המפונקים, שפערו מקורים ורודים וצייצו בנפנוף כנפיים ילדותי חסר סבלנות.

 

יונים אחדות, בעיקר אלו שבלטו ביופיין, זכו בכינויים מיוחדים. כך למשל קיבל הזכר המרשים ביותר בקומתו הזקופה, ובצבעיו המפוספסים שחור ולבן, את הכינוי 'נסיך' ולגמרי לא הופתענו כשבחר לו לבת זוגו את היונה הטווסית הצחה כשלג, שהייתה כמובן, היפה בנקבות. אוכלוסיית היונים בשובך צמחה במהירות מסחררת, והצפיפות כפי הנראה, היא שחשפה לעינינו הנדהמות, תכונות אופי שלא כתבו עליהן בשיר השירים. האם מחסור בזכרים או סתם קלות דעת, הם שהביאו להתנהגותה של אותה יונה אפורה, חמדנית וחסרת מעצורים שכונתה בפינו 'זונה'? יונה זו, לא יפה במיוחד, אך גאה ובטוחה בעצמה, שהתה אך ורק על רצפת השובך, רפרפה בכנפיה ביהירות ופרשׂה את זנבה, והמתינה לזכרים 'נשׂואים' שירדו לסעוד את ליבם. והזכרים - הם לא הצליחו ואולי אף לא ניסו, לעמוד בפני הפיתוי. אחד אחרי השני נישבו בקסמיה העלובים, נפלו ברשתה ובגדו בבנות זוגם, ורגע לאחר המעשה הנמהר, שבו יהירים ונפוחי חזה לקן האוהבים שלהם כאילו לא אירע דבר.

 

אמרתי לאברם ואפרים, שהמבוגרים אומרים תמיד על יוסי ושולה, "שהאהבה שלהם חזקה יותר מפלדה, ושהם נורא מאוהבים ונאמנים אחד לשני ומתנהגים ממש כמו זוג יונים".

 

"בת זנונים מזדיינת, למי היא חושבת את עצמה", אמר אברם וירק על הרצפה בכעס, כשגם אותו זכר יקיר השובך שלנו ואהוב ליבנו, ה'נסיך', לא שמר אמונים לזוגתו היפהפיה בעת שזו פינקה את שני גוזליהם הרכים, ונהנה כמו שאר הזכרים מחסדיה המזדמנים של היונה אפורת הנוצות.

 

סיפרתי לאברם ואפרים, שדרור צירלין גילה לי בסודי סודות, שיש אחת - רינה מקבוצת "אלון", ש'מזדיינת בשלשות' ונותנת לכל מי שרוצה, להכניס לה, וכבר קרה כמה פעמים, ששלושה בחורים שונים הכניסו לה באותו לילה.

 

"מה היא נותנת לחברים שלה להכניס?" שאל אפרים.

 

חיברתי אצבע לאגודל, והשחלתי ביניהן בתנועה מהירה את אצבע ידי השנייה זקורה כלפי מעלה, בדיוק כמו שדרור הדגים לי, כשתפסתי אותו עומד ומשפשף את הנקניק שלו מאחורי ערמות השׂקים במחסן התבואות. ושלושתנו, לתדהמתן של היונים המבוהלות, צנחנו על רצפת השובך והתפתלנו בפרץ צחוק אדיר. למחרת, בגיוס לאיסוף תפוחי אדמה עבדתי מול רינה. הצצתי בסתר למחשוף חולצתה, וראיתי ששדיה הקטנים נראים כמו שני תפוחי אדמה רכים שהצטמקו בשמש. התאכזבתי נורא ולא הבנתי מה מוצאים בה כל הבחורים שמכניסים לה.

 

הימים המאושרים ביותר באותה עת, היו ימי שבת. הגעתי לשובך כבר בשעות הבוקר המוקדמות וביליתי בו עד שעות הערב. אך אז גם נחשפתי שוב לאופיין הלא מוכר של היונים. לקרבות האכזריים שניטשו שם מפעם לפעם, במיוחד בין הנקבות, שבמאבק השתלטות אלים על תא הטלה ראוי לשמו, או על ליבו של זכר מרשים, היו מנקרות זו את זו עד זוב דם ורוצחות בלי רחמים את הגוזלים חסרי הישע של שכנותיהן המובסות.

 

ערב אחד, לאחר כשנתיים, עלה באפי ניחוח נפלא של בשר מתבשל. אך רק למחרת בבוקר, כשבאתי כדרכי מידי בוקר לשובך וראיתי את הרשת הקרועה הבנתי מה אירע. נרגז ורועד מהתרגשות הזעקתי במהירות את ארבעת חברי. עד מהרה נודע לנו, ששלושה מבני הכיתה הבוגרת בקיבוץ הם שפרצו לשובך שלנו, שחטו ובישלו חמש עשרה מהיונים שלנו לפחות.

 

"הבני זונות, ימח שמם, רצחו לנו דווקא את היונים הכי גדולות והכי יפות", אמר אברם את מה שכולנו כבר ראינו והבנו.

 

"והאמת היא, שבעצם, כבר די נמאס לי מהשובך", אמר עידו בשקט.

 

"גם לי", אמרתי. "שמעתי שבשבוע הבא מגיעה אלינו חברת נוער חדשה ואני חושב שהגיע הזמן שנעסוק גם בדברים אחרים. יאללה, בואו נפתח את הדלתות והחלונות ונשחרר את כל היונים. שיעופו להן חופשיות ומאושרות אל הרפת, ואז גם אנחנו נתעופף לנו חופשיים ומאושרים".

וכך היה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: