זיג זיג זיג / דני נימרי

 

זיג זיג זיג

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כמה חודשים לאחר שחגגתי יום הולדת עשר בנוכחות ההורים שלי כמובן, אך הפעם גם עם כל הדודים והדודות שלי מחיפה - המורה שלי, דבורק'ה היבשה, זרקה אותי מהכיתה.

איור מאת יעקב גוטרמן

היא צעקה עלי משהו כזה - ואני נשבע לכם שאני אומר את האמת, ובכל מקרה, גם אם אינכם מאמינים לי, (ואני די בטוח שאתם לא מאמינים לי), אז זה בדיוק מה שאני שמעתי -

"אתה תישאר בור ועם הארץ וכל החיים שלך תעשה רק זיג זיג זיג!!!"

 

ככה בדיוק היא צעקה לי את זה, ובחמת זעם קרעה את המחברת שלי לחתיכות, קימטה אותן באצבעותיה הרזות, המיוסרות מדלקת פרקים, והשליכה אותן לפח האשפה, שניצב לו מבויש כמוני, בפינת הכיתה. לא הבנתי מה פירוש הביטוי המוזר הזה - "זיג זיג זיג", אך מחוץ לכיתה בדרכי לחדר של ההורים שלי, חזרתי עליו בראשי פעם אחר פעם בניסיון למצוא לו הסבר כלשהו.

 

החלטתי שאני מסתלק לי עכשיו לכל הרוחות, זאת אומרת, לחורשה שמעבר לכביש ויהיה מה שיהיה. ההורים שלי, כמו שאר חברי הקיבוץ, עבדו באותה שעת צהריים חמימה. אבא חלב פרות ברפת ואימא בישלה במטבח, וידעתי ואף שמחתי על שהם אינם בבית.

 

ארזתי במהירות בתוך התרמיל שנתן לי הדוד שלי מוישה ליום ההולדת, את המשקפת והמצפן שקיבלתי מהדוד מיליה (הוא היה הדוד הכי ג'ינג'י, הכי בדחן והכי עשיר במשפחה שלנו), את המימייה ואת האולר שנתנה לי הדודה האהובה רעיה, את הזכוכית המגדלת ואת הפנס שקיבלתי מהדודה אוליה ואת הספר "רובינזון קרוזו" שקנו לי ההורים שלי. (הם נתנו לי מאז ומתמיד רק ספרים לימי ההולדת). אחר כך מצאתי בארון הקיר מין ציפה לבנה מקופלת וחצי כיכר לחם שחור ודחסתי גם אותם לתוך התרמיל. העמסתי את התרמיל על הגב ולא שכחתי לקחת איתי גם את הרשת שלי שאיתה צדתי פרפרים. (אל תדאגו, אחרי שהסתכלתי עליהם עם המגדלת, שחררתי אותם.)

 

החלטתי שהפעם לא אחזור לכיתה ויהי מה, ויצאתי לדרך. הלכתי לאט ובשקט בשבילים הכי צדדיים שאני מכיר בקיבוץ, כדי שאף חבר סקרן לא יתקע את האף שלו, יחשוד בי וישאל שאלות מיותרות.

 

"זיג זיג זיג" אמרתי לעצמי שוב ושוב כשחציתי בריצה את הכביש הראשי הצר שרק מכוניות מעטות נסעו בו, ועליתי בינות לסלעים ולעצי האורן הצפופים, רמי הקומה. החלטתי שהמקום הטוב ביותר בשבילי למצוא בו מסתור זמני לפחות, הוא מאגר המים הקדום, החצוב בסלע, בו התנחל לו עץ תאנה ענקי. זה היה העץ היחיד על כל גבעת הטרשים החשופה כשההורים שלי הגיעו לכאן להקים קיבוץ חדש, אלא שאז הם החליטו לנטוע כאן בין כל משטחי הסלע הבהירים, חורשת אורנים מהירי צמיחה, והשחצנים האלה עטורי הבלורית הירוקה, האפילו עד מהרה על התאנה רבת הזכויות, גזלו ממנה את פינוק קרני השמש ואת נזר מלכותה.

 

יכולתי לעמוד בקומה זקופה בתוך מאגר המים הקטן שיבש מזמן, בלי שיבחינו בי כלל. טיפסתי בלי שום קושי על גזע עץ התאנה שצמחה – אני לא מבין איך – מלב הסלע ממש, כאילו היא והסלע חד הם, והשקפתי על כל הסביבה. צפונית לחורשת האורנים, בין מטע עצי הזית והשקד ראיתי את סאלח ואחמד ופראיד ועמם כמה ילדים קטנים, מפטפטים ומשחקים. הם גרו בכמה בתי אבן מרוחקים מאיתנו, שאנחנו קראנו להם דאר-אל-טוויל. הם ברחו מאיזה כפר נידח, נדדו עם החמורים שלהם דרך עמק יזרעאל, והגיעו לכאן עוד לפני שההורים שלי והחברים שלהם הקימו את הקיבוץ. קינאתי נורא בילדים האלה, היחפים והצוהלים, ששיחקו כל היום עם הגדיים והכלבים שלהם, גדלו בחיק הטבע ולא היו צריכים לשבת ולהתענות בכיתה של דבורק'ה היבשה.

 

לרגע חשבתי ללכת לשאול אותם, אולי הם יודעים מה זה "זיג זיג זיג", אבל התביישתי וויתרתי. ריח העשן שהיתמר מהמדורה שלהם הצמיא והרעיב אותי. שתיתי קצת מים פושרים ובלעתי בנגיסות ענקיות את כל הלחם שלקחתי איתי. איזו שטות מטופשת. אחר כך שתיתי את כל המים שעוד נותרו לי במימייה.

 

בינתיים החלה השמש לשקוע וחשכה צוננת ירדה על החורשה.

 

פרסתי את הציפה על הארץ והתכרבלתי בתוכה ואחר כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חוץ מאשר לחשוב. היה כל כך שקט עכשיו בשיפולי מאגר המים, ששמעתי את הלמות ליבי. עלה בדעתי, שאולי הביטוי הלא מובן הזה - "זיג זיג זיג", קשור איכשהו לשפע הציורים בהם קישטתי את דפי המחברת הסודית שלי - זו שנקרעה לחתיכות - ציורים של כל מיני בעלי חיים - פרפרים, כלבים, ארנבונים, פרות, יונים וסוסים, אך גם של בני אדם - מזדווגים.

 

התעוררתי בבטן חלולה מרעב. צ'יפס עם בצל מטוגן - זה מה שהייתי אוכל עכשיו בשמחה. צלחת עמוקה מלאה בצ'יפס עם בצל מטוגן ומבקש תוספת.

 

מיליוני כוכבים נדלקו וכבו בין צמרות האורנים וריח עמום של טחב ושל בדידות עלה מהאדמה הלחה. יללות התנים המתקוטטים זה עם זה על פגרי התרנגולות שהשליכו הלולנים שלנו לוואדי העמוק בשולי החורשה, נשמעו לי קרובות ומאיימות מתמיד. לא ידעתי מה השעה וכל רחש קל נדמה לי כנשיפת נחש. הדלקתי את הפנס וחיפשתי את הירח. לא מצאתי. פחדתי, אך יותר מכל התגעגעתי להורים שלי ולמיטה החמה שלי בבית הילדים. הייתי רעב נורא. צמא ורעב. אפילו תרד וקישואים הייתי אוכל עכשיו ואולי גם עוצם את העיניים וסותם את האף ושותה ספל עם חמיצה.

 

נזכרתי פתאום במוכר הבייגלעך הקשיש, שהתהלך לאיטו בתחנה המרכזית בחיפה, שלא יכולתי לגרוע ממנו את מבטי. על הצוואר שלו היה תלוי מין מתקן מעץ, שעל שלושת עמודיו הדקים היו מושחלים כעכים טריים. הוא הלך מתחנת אוטובוס אחת לשנייה בגרירת רגליים זקנה ועייפה ולחש בקול צרוד, מתחנן: "בייגלעך טרי, פרישע בייגלעך, פרישע בייגלעך..." אמרתי לאבא שאנחנו חייבים לעזור לאיש הטוב הזה. רעיון מצוין, הוא אמר לי, וקנה לנו שני כעכים עגולים שעל הקרום הפריך והשזוף שלהם היו דבוקים גרגירי מלח גס וניקודי פרג שחורים, ולקינוח קנה גם כוס גזוז פטל ענקית אחת לשנינו.

 

"זיז זיג זיג", לחשתי לעצמי. שישקו לי כולם בתחת. אפילו אמות מרעב ומצמא, ומכל המחלות הכי איומות על פני האדמה, לא אשוב יותר לעולם לבית הילדים ולכיתה הזאת ולמורה המשעממת שלי, דבורק'ה היבשה. אבל מה יהיה עם ההורים שלי ועם אחותי הגדולה?

 

התעוררתי עם עלות השחר. רוח קלה נשבה ועורבנים משכימי קום כבר החלו לצווח ולדלג בין ענפי האורנים. לא הבנתי איך זה שהחברים מהקיבוץ עדיין לא מחפשים אותי. דאגתי נורא.

 

ראיתי שפראיד כבר התעורר ואפילו הדליק מדורה חדשה והניח על הגחלים קומקום פח גדול. החלטתי ללכת אליו. הייתי חייב לשתות ולאכול. לקחתי איתי רק את המשקפת ואת הרשת לציד פרפרים ונחלצתי בקלות מבור המים. חשבתי שאולי הוא ידע להשיב לי מה זה "זיג זיג זיג".

 

אך עוד לפני שהגעתי לדאר-אל-טוויל, גיליתי את קבוצת החברים. הם כבר עברו את הכביש ועמדו בכניסה לחורשה. מבעד לעדשות המשקפת ראיתי את פרץ, המוכתר של הקיבוץ, מחלק אותם לחוליות ומנחה אותם להיכן עליהם ללכת. ידעתי מיד שהם מחפשים אותי.

 

רצתי וזינקתי במהירות לבור המים. טיפסתי על התאנה והשקפתי סביבי.

 

על גדת הוואדי ראיתי את חנן רועה את עדר הכבשים, בולש סביב סביב במשקפת הצמודה לעיניו. חנן היה איש נהדר שלימד אותי את כל מה שידעתי על פרפרים, על צמחים ועל חרסים עתיקים. פעם, כשיצאתי איתו למרעה, הוא הראה לי שיח גדול עם פרחים צהובים וביקש ממני שאקטוף כמה עלים ואמולל אותם בין אצבעותיי. הסרחון היה נורא. חנן פרץ בצחוק מתגלגל ואמר לי, שנראה לו, שלא סתם מכנים את הצמח הזה צחנן מבאיש.

 

בשביל התחתון, החוצה את החורשה במרכזה, הלכו האחים השו ושייע.

 

השו היה מראשוני הקיבוץ, איש שקט ונמרץ, חרוץ ומסור לעבודתו. שייע אחיו, היה הפליט הראשון שהגיע אלינו לאחר המלחמה הגדולה. אימא לחשה לי בשקט, ששייע הוא "אוד מוצל".

 

לא הבנתי ולא טרחו להסביר לי מה זה אומר.

 

השו ושייע היו רזים מאוד, קשוחים ומגוידים, ודיברו אחד עם השני, או אולי כל אחד עם עצמו, ובהליכתם הנחושה קדימה, נדמה לי, כאילו הם אוחזים בידיהם משוטים וחותרים בהם בכוח באוויר הבוקר הקריר. בשביל העליון הלכו זה לצד זה ועישנו במרץ, אבנר ומוישה. (פראיד וסאלח כינו את מוישה בתואר של כבוד - חוואג'ה מוסה.)

 

שניהם עבדו בפלחה ובמוסך של הקיבוץ ולבשו בגדי חאקי ארוכים מוכתמים בגריז ובשמן מכונות וחבשו כובעי מצחייה. הם גם שלטו בשפה הערבית והייתי בטוח שהם בדרכם לחקור את פראיד ואת סאלח, שהיו מיודדים אתם מאוד.

 

במרכז, ממש לעבר בור המים, התקדם בצעדים נמרצים פרץ, ולצידו גורה. פרץ היה נמוך קומה, סמכותי, מוצק ושמנמן ואילו גורה החכם, שתפר שׂקים לגרעינים במחסן התבואות, היה רזה מאוד וכה שחוח כתפיים, עד שנראה לי לעתים, שגורל כל העולם מעיק עליהן בנטל כבד מנשוא.

 

עכשיו התביישתי נורא, שחברים עסוקים בזבזו את מיטב שעות עבודתם בחיפושים אחרי. (אבא אמר לי לא פעם, שכל החברים בקיבוץ עובדים מעלות החמה ועד צאת הנשמה.) ולמעשה, כבר לא היה לי כל ספק שהם ימצאו אותי. חיבקתי בפעם האחרונה את התאנה. לרגע היה נדמה לי שהיא אוזרת כוחות אחרונים, זוקפת למעני את קומתה ומשיבה לי חיבוק. רק עכשיו, באור הבוקר הקיצי, הצלול, ראיתי אותה במלוא עליבותה. פטריות צהובות נאחזו בגזע המכורסם והמחורר שלה, ענפיה הגרומים שפעם התנשאו בהדרת כבוד אצילית, היו דוויים ושמוטים באפיסת כוחות, ומורסות מכוערות פצעו את עליה הרחבים, הכמושים. היה לי עצוב וחבל עליה, אך במיוחד התעצבתי על עצמי.

 

הראשון שראה אותי היה אבנר, שמלמל לעצמו משהו על טיפשות ועל חוסר אחריות של הילדים בימינו, ואמר לי בקולו הצרוד, אפוף העשן, שכדאי שאקפל ואקח איתי גם את הציפה, ושאל אותי כמה זמן חשבתי להסתתר כאן לבדי, ואם אני מבין עד כמה כל חברי הקיבוץ ובמיוחד ההורים שלי דואגים לי.

 

יצאתי מהבור. הוא הדליק סיגריה נוספת והציע לי להיפרד לשלום מהתאנה, שלצערו הרב איזו חיפושית אכזרית מתנכלת לה ומקצרת את ימיה, ויתכן בהחלט, שהיא הולכת וקרבה ליומה האחרון.

 

אזרתי אומץ ושאלתי את אבנר (אך לא סיפרתי לו כמובן על מחברת הציורים הסודית שלי), אם הוא יכול להסביר לי מה פירוש הביטוי המוזר הזה - "זיג זיג זיג", שבגללו ברחתי לחורשה. הוא פלט מנחיריו שני סילוני עשן ארוכים, נעץ בי את מבטו החודר והציע, שראשית כל נלך להרגיע את ההורים שלי, שהוא בטוח שמרוב דאגה לא ישנו כל הלילה.

 

ובקשר ל"זיג זיג זיג" הזה שלך, אמר לי אבנר, בחצותנו את הכביש בדרכנו הביתה, נדמה לי שאת האהבה הראשונה שלך כבר הענקת לעץ התאנה.

 

ושמע נא בחור צעיר, אתה לא חייב להסמיק כשרק מזכירים את המילה אהבה. אני חושב שהמורה שלך, זו שאתם מכנים אותה דבורק'ה היבשה, לא הייתה צריכה לומר לך את מה שאמרה, אבל תאמין לחבר מבוגר ובעל ניסיון, תוך כמה שנים יהיו לך אהבות נוספות (הסמקתי כמו צנונית), - אך כאן לצערי נקטעה תשובתו, משום שאימא שלי הגיעה לשער הקיבוץ בריצה, עטפה אותי בזרועותיה בחיבוק נדיר ומשכה בחוזקה באפה, אך לא אמרה לי מילה.

 

נצמדתי אליה ודמעתי בשקט.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: