ילדים ממושמעים מאוד / דני נימרי

ילדים ממושמעים מאוד

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

למעשה לא ידענו, אנחנו, הילדים, ובעצם אולי גם המבוגרים, מי היה זה שהקדים את כל חברי וילדי הקיבוץ והדביק לסבא לולו את הכינוי סבא לולו.

איור מאת יעקב גוטרמן

בכל מקרה, הוא היה חולף לו מדי בוקר למרגלות הבית שבו גרנו באותה עת בדרכו לעמל יומו - מיון ביצים במחסן הביצים, ומכך הסקנו בקלות: כולם - לא רק אנחנו, גם המבוגרים - זאת אומרת ההורים שלנו, חושבים שהוא זכה בכינוי סבא לולו עקב עבודתו רבת השנים בלול.

 

גרנו באותו זמן בקומה השנייה של בית הקומתיים, שמדרגות פנימיות משופעות ורחבות הובילו אליה מהקומה הראשונה. זה היה בית הבטון השני שנבנה בקיבוץ. לפניו בנו מבטון רק את בית א'. חלק מהחברים אך בעיקר בני הנוער התגוררו עדיין באותה עת, באוהלים ענקיים או בצריפים עשויים עץ, מצופים ביריעות זפת שחורות.

 

היינו קבוצה קטנה בת עשרה ילדים בני תשע - עשר, ארבעה בנים ושש בנות. זה הכול. מנקודת מבטנו חשנו תמיד, שבצדק זכינו לגור, לאכול, להתרחץ ולישון בקומה השנייה של בית הקומתיים, שכמה חברים כינו אותו עדיין בית הביטחון, וזאת עקב היותנו קבוצה טובה של ילדים ממושמעים מאוד. החברים המבוגרים כבר סיפרו לנו לא מעט פעמים, ואותי זה לא שיעמם אף פעם, שמהגג הממוגן שנבנה מעל הקומה השנייה, ניהל יצחק שדה את הקרב נגד צבא קאוקג'י במשמר העמק. אבא סיפר לי, שיצחק שדה היה איש קטן קומה, נמוך וקרח אולי אפילו יותר ממנו. אבל הוא לבש מדים צבאיים בוהקים, הצמיח זקנקן על הסנטר ובערו לו גחלים בעיניים. תארו לעצמכם מין דבר שכזה – להבות בעיניים כמו לאיזה דרקון קדום. הסיפור הזה על האש שבערה לו בעיניים - אני מודה, הצית את הדמיון הפרוע שלי, ואהבתי לשמוע אותו שוב ושוב)

 

זכות נוספת, שאותה דווקא נטלנו לעצמנו בלי לבקש רשות מאף אחד, הרי היינו כאמור ילדים ממושמעים מאוד, הייתה לעלות כמעט מדי ערב על גג בית הקומתיים ומבעד לחרכי הירי שנפערו בעת בנייתו בקירותיו העבים, להפנות מבטים בוחנים כלפי מטה, לעבר חלונות המקלחת המשותפת של הבחורות.

 

המקלחת המשותפת הייתה מחולקת לשני אגפים. בשמאלי התקלחו כל הבחורים ובימני הבחורות. כשהצצנו מלמעלה בחלונות הפעורים של המקלחת, שאלתי את עצמי לא פעם (בשקט כמובן), האם גם החברים שלי שכורעים לצידי ומציצים מבעד לחרכי הירי האחרים, חוששים כמוני, שמא נראה פתאום את אימא שלהם בלי בגדים.

 

מצידה המערבי הייתה המקלחת מחוברת באופן טבעי למכבסה של הקיבוץ. במכבסה, בין עגלות החיתולים המזוהמים של התינוקות ובגדי העבודה של החברים, עבדה מרתה, הכובסת העצבנית, שכעסה לדעתנו על כל העולם.

 

לא פעם, כשעלינו על הגג, ראינו את מרתה הגבוהה והצנומה, מועכת בחמת זעם את הסיגריה הנצחית שלה, ואז מתחבקת, מתחככת ומתנשקת פה אל פה עם חבר קיבוץ שלא היה בעלה החוקי. אבל לא סיפרנו על זה לאף אחד.

 

לעיתים קרובות ראינו גם את מוישה ג., השרברב הרווק, בא לעשות תיקונים הכרחיים במכבסה, ואז, מנצל את ההזדמנות ומטפס עם ארגז כלי העבודה שלו על הגג, נשכב ומציץ דרך התקרה המחוררת למקלחת של הבחורות. שרקנו לו מלמעלה, מגג בית הקומתיים, והוא נס על נפשו במהירות. צחקנו נורא, אבל לא סיפרנו לאף אחד. אתם בטח מבינים למה. הצצנו לפעמים גם למקלחת של הבחורים וראינו לעיתים את הבחורים הרווקים (אבל לא רק אותם), משחקים להם בהנאה עם המה שמו הענקי שלהם. זה היה מחזה ממש מבעית.

 

נראה לי שסטיתי לגמרי מהסיפור על סבא לולו, שאף אחד לא ידע מי היה זה שהמציא לו את הכינוי סבא לולו, אבל כולם הניחו שהכינוי ניתן לו בגלל שנות עבודתו הרבות בלול. הוא היה חולף לו שישה ימים בשבוע (ואף פעם לא בשבת), סמוך מאוד לקיר המערבי של בית הקומתיים, למרגלותיו ממש. לבוש בחליפה נצחית שחורה דהויה ובמגבעת שחורה על ראשו, פוסע במהירות בצעדיו הקופצניים, נמוכי הקומה, כאילו יקרה משהו לביצים בלול אם הוא לא יגיע בדיוק בזמן למיין אותן על פי גודלן וטיבן. חשדנו בסבא לולו שהוא דתי, בגלל המגבעת השחורה שלו ובגדיו המיוחדים, ובגלל שלא כמו ההורים שלנו, שעבדו כמעט תמיד, שבעה ימים בשבוע, הוא אף פעם לא עבד בשבתות. אבל לא העזנו לשאול.

 

צפורה הייתה המטפלת שלנו באותו זמן. אהבתי אותה מאוד, במיוחד בימי שישי בצהריים. היא חפפה לי אז את הראש, ואני ניצלתי את ההזדמנות ובדומה לכל חברי, שהיו אף הם ילדים ממושמעים מאוד, הצצתי בגלוי למחשוף העמוק שנפער בחזית שמלתה. התרגשתי בכל פעם מחדש מהחריץ המסתורי, המפתה, שחצץ בין שדיה האדירים. גם היא אהבה אותנו מאוד, כי היינו כאמור ילדים ממושמעים מאוד. והיא מאוד אהבה משמעת. היא למשל, לא הסכימה שנלך בלילה לעשות פיפי בבית הכסא. לדעתה, כך אמרה לנו, זה ממש מסוכן ללכת בפרוזדור של הבית בחושך - מסוכן ולא אחראי. לכן היא הניחה מדי ערב באמצע החדר שלנו (גרנו כל עשרת הילדים בחדר אחד גדול), סיר לילה על מנת שישמש את כולנו. מובן לכם כמובן, שמיד לאחר שכיבתה את כל האורות בבית ויצאה בשערות פזורות, בחריקת פרקים ובנקישת קבקבים רעשנית מבית הקומתיים, התעוררנו כולנו לחיים. עשינו את עצמנו ישנים כדי שהיא תלך. זה ברור. הלא היינו ילדים ממושמעים מאוד, ובלי להדליק את האור התחלנו מיד לחרוש מזימות חדשות.

 

וכך, בבוקר קיצי אחד, עוד בטרם זרחה השמש, ובכל מקרה עוד לפני ששמענו את נקישות קבקביה של צפורה הבאה להעיר אותנו בזמרתה הקולנית, ארבנו ליד החלון הפתוח לסבא לולו. הוא הופיע בדיוק בזמן, כדרכו מדי בוקר, פוסע בזריזות בצעדי המחול הקופצניים שלו, נצמד אל קיר הבית ואינו משער עדיין מה מצפה לו בעוד שניות ספורות. ואני, כבר כאשר ראיתי את הרסיסים הראשונים ניתזים באוויר הבוקר הצלול הבנתי, שהפעם כנראה הגזמנו, ואף שאנו נחשבים לילדים ממושמעים מאוד, הפעם כבר לא יסלחו לנו.

 

ולא טעיתי.

 

ואכן, כבר באותו היום, בשעה עשר בבוקר בדיוק, ישבנו בכיתה שלנו, דרוכים, מבוישים, ומכונסים בעצמנו. יחד עמנו ישבו בכיתה הקטנה והצפופה גם כמה חברים מבוגרים מהקיבוץ וכמובן צפורה המטפלת שלנו ונירה המורה המחנכת. ברגע האחרון נפתחה דלת הכיתה בתנופה חזקה ונכנס גם מזכיר הקיבוץ. זה היה אבא שלי. רציתי באותו רגע שכה חששתי ממנו, להתמוסס כמו נר, להפוך לאוויר, לרואה הבלתי נראה, או אפילו להיבלע באדמה.

 

"עשיתם מעשה שלא יעלה על הדעת," פתח אבא בדבריו, בקולו העבה, החרוך מעשן. "לשפוך סיר עם שתן על ראשו של אדם מבוגר ההולך לתומו לעמל יומו... כיצד זה עלה על דעתכם... ילדים שלנו... בנינו ובנותינו... איפה הכבוד למבוגר? לזקן? של מי הרעיונות המטורפים האלה?"

 

שקעתי בתוכי יותר ויותר ושמעתי רק קרעי משפטים עד שאבא סיים את דבריו, יצא מהכיתה ופנה לעיסוקיו החשובים.

 

אחריו דיבר שרוליק הרזה, שהיה כנראה מרכז ועדת החינוך.

 

"נכשלנו מבחינה חינוכית," הוא אמר בקולו העמוק המשכנע, "כשלון בלתי נסבל ואנחנו חייבים לבדוק מיד מה לא בסדר אצלכם הילדים, אבל גם מה לא בסדר אצלנו... שאם לא כן, אנא אנו באים..." אחר כך הוא דיבר ודיבר והשתמש בהמון מילים לא מובנות לי (דמוקרטיה, פסיכולוגיה, דגנרציה, פרופורציה, פריבילגיה, טרדיציה ועוד ועוד), שרשמתי לי בראש, שעלי לבדוק את פשרן במילון שלי למילים לועזיות.

 

ואז הגיע תורה של המחנכת שלנו נירה.

 

"אני מרגישה," היא אומרת לנו בקול רועד, "שהכישלון החינוכי הוא קודם כל שלי ועלי לשקול את המשך דרכי אתכם. להתעלל באדם זקן, לשפוך עליו סיר עם שתן, באיזה מוח שטני, (זה מה שהיא אומרת!), נובטים רעיונות כאלה? ואם חשבתם שגם הפעם נסלח לכם, בגלל היותכם ילדים ממושמעים מאוד – טעיתם טעות מרה. וזוהי רשימת המשימות והעונשים שמוטלים עליכם כבר עכשיו: אחד - בתור התחלה אתם כותבים לסבא לולו מכתב התנצלות רשמי, חותמים עליו בשמותיכם המלאים, ותולים אותו על לוח המודעות הראשי בחדר האוכל של הקיבוץ. שניים - החלטנו בשלב זה, לבטל את הטיול השנתי שלכם וגם את מסיבת סוף השנה". כאן היא מחייכת לעצמה מין חיוך קמוץ, עושה הפסקה ארוכה בדבריה, אולי כדי להדגיש עוד יותר את העונש הבא, שאני ובעצם, אולי כולנו כה חוששים ממנו - והוא אכן, לא מאחר להגיע.

 

"ושלוש ואחרון חביב - החלטנו שאתם מחליפים עוד היום מגורים עם ילדי כיתה א'. לכן, אתם הולכים כבר עכשיו לבית הקומתיים, אורזים במהירות את כל החפצים האישיים שלכם ויורדים איתם לקומה הראשונה. מהיום ועד להודעה חדשה תגורו בשני חדרים בקומה זו. וכמובן, ושיהיה ברור לכם, שמהיום והלאה נאסר עליכם בתכלית האיסור לעלות לקומה השנייה, בה יגורו כאמור ילדי כיתה א'. אני מניחה שברור לכם שנאסרת עליכם לחלוטין גם העלייה לגג של הבית. על משימות חינוכיות שיוטלו עליכם, שעיקרן עזרה לזולת ומתן כבוד לזקן תשמעו כבר בזמן הקרוב ביותר.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: