סטיכופליצקי / דני נימרי

סטיכופליצקי

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סטיכופליצקי הגיע אלינו, לקיבוץ, באחד מגלי העליה הגדולים לאחר אחת המהפכות שפקדו את ארצות מזרח אירופה, או לאחר אחת המלחמות החוזרות ונשנות אצלנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא היה נער נמוך קומה שצווארו קצר ועבה, בעל מבנה גוף מוצק וכתפיים רחבות, שאפילו מבלי שהוכיח זאת עדיין ברבים, היה ברור לכל אחד מאיתנו, שהוא בעל כוח רב ולכן לא כדאי להתעסק איתו. כמעט מיד עם בואו לקיבוץ החל לעבוד בקביעות בפרדס ועד מהרה נודע לנו מפי המבוגרים שעבדו עימו, שאין שני לו בהספקי עבודה. הוא לא כמוכם בא לעבודה, הוא בא לעבוד, זה מה שהם אמרו לנו ובתוך כך שיגרו לעברנו עקיצה על הבטלנות הילדותית שהפגנו, כאשר השלכנו תפוזים רקובים אחד על השני וחפרנו לאיטנו גומות עמוקות סביב עצי הפרי.

 

עם שם משפחה כה ייחודי, אף אחד לא גילה עניין, מהו למעשה, שמו הפרטי. אנחנו קראנו לו תמיד סטיכופליצקי, לעיתים קרובות את השם הארוך והגלותי הזה חתכנו לסטיכו. בתעודת הזהות שלו, כך הוא אמר לי פעם, כתוב ששמו הפרטי מארק - משה, אבל אפילו המורים וכל המבוגרים בקיבוץ, לבד אולי מההורים שלו, מכירים אותו רק בשם המשפחה שלו - סטיכופליצקי.

 

למעשה ההורים שלו, לא היו שניהם ההורים שלו. האימא האמיתית שלו הסתלקה ונעלמה ואולי אפילו נהרגה באחת המלחמות האיומות שהשתוללו בארץ מוצאו, ולאבא שלו לא נותרה כל ברירה. כדי להצליח לשרוד איכשהו הוא היה חייב בעבודת המשמרות העלובה שלו באיזה מפעל מתכת, למצוא אישה אחרת ולא חשוב מי, כדי שיהיה מי שיטפל בבית. הוא התחתן עם האישה הראשונה שהסכימה לגור איתו, שלא הייתה אישה ממש נחמדה. זה מה שסטיכופליצקי סיפר לי פעם כשעבדנו כולנו בגיוס קטיף תפוזים בפרדס. שאלתי אותו מאיפה האהבה שלו לעבודה בפרדס, והוא זקר לעומתי את אפו הקטן, הרחב והסולד והסתכל עלי בעיניו המלוכסנות, הרחוקות זו מזו באורח מוזר, שהעידו שניהם על איזה דם זר שאולי נטמע במשפחתו במהלך נדודיה הרבים בארצות המזרח וסיפר לי סיפור, אך השביע אותי שלא אגלה לאף אחד, כי גם ככה כבר צוחקים עליו פה לא מעט;

 

"כשרק הגענו לארץ שלחו אותנו לאיזה קיבוץ אחר ושם למדתי לדבר עברית. אבל עוד לפני זה וכמו שהגענו לשם, שמתי כובע על ראש כי הייתה שמש ממש חזקה שלא הכרתי קודם אף פעם, והלכתי לחפש משהו למלא את הקיבה הריקה שלי. מהבית קטן שקבלנו שם בקצה קיבוץ ראיתי הרבה עצים ירוקים. הבטן שלי צעקה שצריך לאכול והייתי כל כך רעב שאכלתי אחד אחרי שני איזה שלושים תפוזים לא לגמרי בשלים, אולי יותר. אחר כך שכבתי חצי מת במיטה המתקפלת שלי עם לחץ איום בבטן וקלקול קיבה איום ונורא. ההורים שלי ממש כעסו עלי. ואז, אני חושב אחרי חצי שנה, באנו לפה. אבל למרות כל זה אני עדיין משוגע על תפוזים ובכלל, כמו שאתה כבר בטח ראית אני תמיד רעב ולא יכול לסבול שהבטן שלי לא מלאה".

 

וכשאנחנו ישובים מסביב לשולחן בחדר האוכל של המוסד החינוכי בקיבוץ, רואים ולעיתים אפילו שומעים שהוא ממש אוהב לאכול. הוא לא מפונק כמונו בני הקיבוץ. מבחינתו לאוכל יש תפקיד. אוכל זה משהו שצריך למלא בו את הבטן עד גדותיה ואם אפשר אפילו יותר.

 

"צריך לאכול עד שבטן מתפוצצת", הוא אומר לי ליד השולחן והחטטים המנקדים את מרבית פניו בוערים ביתר שאת, "אוכל זה אוכל ובכלל לא חשוב אם הוא טעים או לא", וגודש צלחת עמוקה במרק תפוחי אדמה, "כי לא בטוח שמחר יהיה. רק מי שיצא בבוקר ללימודים בבית ספר עם שתי פרוסות לחם בלי כלום, שצריכות להספיק לו עד ערב, וככה יום אחרי יום, ולפעמים, כשכעסו עליו, הלך לישון על בטן ריקה, יכול להבין על מה אני מדבר". שולה מכיסו מטפחת אפורה ומקנח את אפו הרחב בתרועה כה עזה, שנדמה לי שכל באי חדר האוכל הקטן מפנים אלינו את מבטם ואני, לגודל הבושה, מסמיק עד קצות אוזני ומתכווץ במקומי ככל יכולתי.

 

וסטיכופליצקי הזה, הוא בלי שום שהות נוספת ובדיוק כפי שהוא עובד, מקפל בידו בתנועה מדויקת פרוסת לחם, גורס ובולע אותה ביעילות עם המרק, ואחריה עוד אחת ועוד אחת והן גולשות זו אחר זו במהירות במורד גרונו, והוא לא נח לרגע עד שהצלחת שלו מתרוקנת, וממלא עוד אחת ולועס בזריזות עוד כמה פרוסות לחם, ודמה לי לפתע למין חיה טורפת שלא אכלה מזה זמן רב, והיא עטה על טרפה כדי להשביע את רעבונה לשבוע הקרוב, לפחות.

 

כאשר התחילה שנת הלימודים החדשה, נודע לי שאגור באותו חדר עם סטיכופליצקי ועם עוד שני נערים. באחד הערבים הראשונים ישבנו בחדר שלנו ושיחקנו שח. הייתי בטוח בעצמי לגמרי, כי נחשבתי בעיני כל חברי וגם בעיני עצמי לשחקן טוב. שלושה או ארבעה מהלכים אחרי שסטיכו אפשר לי להוריד לו חייל, התברר לי שהוא הציב לי מלכודת ואני מפסיד את המשחק בתוך רגע. זה מה שקרה גם במשחק הבא ובזה שלאחריו. רק עכשיו כשהפסדתי לו הבנתי, שבעצם כל מה שאני יודע במשחק המסובך הזה, זה איך להזיז נכון את הכלים מעמדה לעמדה ואילו סטיכו מבין את המשחק ויודע גם איך לשחק. משהו דומה קרה גם כששיחקנו דמקה. נוכחתי שוב, שהוא תמיד רואה שלושה ארבעה מהלכים קדימה, מעניק לי תחושה שאני הולך לנצח, ואז טומן לי איזו מלכודת פתאים ומנצח אותי בלי שום בעיה.

 

בשבת לפנות בוקר התעוררתי לקול מהומה. מהמיטה של סטיכופליצקי בקעו שיהוקים רמים, אנחות חפוזות, נשימות ונשיפות. הצצתי בחצי עין וראיתי אותו שוכב בעיניים עצומות ובשפתיים חשוקות, לש ביד אחת באותן תנועות חזקות ויעילות את הכרית שלו, ידו השנייה חבויה מתחת לשמיכה. עוד רגע חלף עד שלפתע הוא התכווץ מתחת לשמיכה, צהל כמו סוס והוסיף מין נחרת רווחה עמומה וריח חמצמץ ודוחה פשט בחדר הקטן. ניסיתי לשוב ולהירדם, אלא שכעבור זמן קצר חזר סטיכופליצקי על מעשיו, שוב אותן נשיפות רמות וצהלה סוסית מתמשכת ואחר כך רגיעה קצרה ולאחריה פעם שלישית (שאז נדרש ממנו אולי כבר איזה מאמץ מסוים, שכן אנחת הרווחה והצהלה הסוסית התמשכו עוד יותר), ולעיתים אפילו פעם רביעית ואחרונה. ומאז ואילך ובלי שום מעצורים, כאילו אנחנו, שלושת שותפיו לחדר, איננו קיימים כלל, חזר ונשנה הטקס הקולני הזה, מדי שבת בבוקר עד שהתגייסנו לצבא.

 

קצת לפני שהתגייסנו לצבא, התחיל סטיכופליצקי לעשן. והוא, כרגיל, לא היה סתם איזה מעשן כמונו, שחיקה במעשיו ובתנועותיו שחקני קולנוע מפורסמים. מלכתחילה הוא שאף את העשן לריאות בכל הכוח, בדיוק כפי שהוא עשה כל דבר. הדליק את הסיגריה בתנועה מדויקת וכילה מחצית ממנה כבר בשאיפה הממושכת הראשונה, ושאף את העשן כל כך חזק עד שנשמע איזה צליל עמום של גונג, כאשר התדפק לו ענן העשן הצמיגי של הסיגריה הירודה "דפנה", בתוך ריאותיו.

 

כמה שנים אחר כך, דווקא באותם ימים בהם כבר כל ותיקי הדור גמרו עליו את ההלל ואמרו עליו שהוא חבר קיבוץ נהדר מפני שהוא חרוץ ועובד כמו סוס, והיו אף כאלה שהפליגו במחמאות וכינו אותו סטחנוביץ', דווקא אז, לאחר עוד אחת מהמלחמות הארורות, אשר פוקדות את ארצנו הקטנה אחת לכמה שנים, עזב סטיכופליצקי שכבר היה נשוי ואב לילד קטן, את הקיבוץ. ביני לביני לא הטלתי ספק בכך שהוא יסתדר היטב גם מחוץ לקיבוץ. לאדם חרוץ כמותו ועם ראש טוב שיודע לתכנן ארבעה חמישה מהלכים מראש, לא יהיה בכך שום קושי. כך חשבתי ולא טעיתי.

 

אלא שאז, בגיל חמישים בערך, כשהוא כבר אב לארבעה ילדים מתבגרים, הפכו ענני העשן שספגו ריאותיו במשך שנים, לסרטן ארך צבתות, וכאן כבר לא יכלו לעזור לו, לא מלכודות של ארבעה מהלכים, לא עקשנותו והתמדתו ואפילו לא כוחו הרב. הוא נפטר לאחר מאבק קצר ואלים וכמה שנים לאחר מכן נפטרה גם אשתו.

 

היה לי עצוב. עצוב מאוד.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: