שש אצבעות / דני נימרי

שש אצבעות

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כבר באותה שעת צהריים לחה ודמומה, כשנכנס בשער הקיבוץ הפרוץ לרווחה, מנקרת תחושה עמומה בראשו של צבי (הרשל) מורגנשטרן, ששב ממש באותו הזמן מאיטליה לאחר שרות בן שלוש שנים וחצי בצבא הבריטי, שמא מה שהוא היה לא מה שיהיה.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא אינו יכול להסביר לעצמו עדיין, את פשר התחושה הראשונית המוזרה הזו, אך מבחין בלי שום קושי בכך, שבניגוד לפעמים קודמות בהן הגיע לחופשת מולדת קצרה, הפעם, אף אחד לא בא להקביל את פניו בשער, ילדי הקיבוץ לא מנופפים לכבודו דגלי ישראל ודגלים אדומים, ואפילו אשתו, שאת פניה הוא זוכר באותו רגע, רק במעומעם, לא מצפה לו בכניסה לקיבוץ, נרגשת ומתוחה. אבל בעצם, כך הוא חושב בלבו, אל מי אני בא בטענות, הלא אף אחד בקיבוץ אינו יודע שהשתחררתי סופית מהצבא והנה סופסוף זה קורה גם לי - אני שב הביתה. ולמעשה, ואולי אף יותר מכך; הלא עד הרגע האחרון, אפילו אני לא ידעתי מתי אשתחרר ואשוב הביתה.

 

חושב האם כדאי לו ללכת עכשיו לחדר האוכל ולאכול ארוחת צהריים חמה, משביעה ומנחמת, ועל אף תחושת הרעב שהופכת ומגלגלת את בטנו, מתישה ומבלבלת אותו לחלוטין, מחליט שלא. קודם כל עליו ללכת לחדר, להתגלח, להתרחץ וללבוש בגדי חאקי קצרים ונוחים ולהיות שוב קיבוצניק ובן אדם. לשכוח מהר ככל האפשר את השרות הצבאי המפרך, ולהסתגל לחייו הקודמים. חיי עמל אפורים ומייגעים, שנלווים אליהם לעתים גם רגעי שמחה ואושר. חושש מאוד מהפגישה עם אשתו ולא בטוח לגמרי שהוא מתגעגע אליה. מנסה להיזכר מתי הייתה חופשתו האחרונה ולא עולה בידו. רעש וצלצולים רוחשים בראשו בלי הרף. בלבול ופיזור דעת. התחושה הלא נעימה הזו, כך הוא חושב, היא תולדה של עייפות רבה ואכילה לא מסודרת בת שלושה ימים לפחות, שהיטיב להכיר בעת שרותו בצבא הוד מלכותו.

 

פותח את דלת חדרם ונכנס על קצות האצבעות. על השטיח הלא מוכר במרכז החדר זרוקים כמה צעצועים צבעוניים. לא זוכר שנולד להם ילד. מנסה שוב ושוב להיזכר מתי הייתה חופשתו האחרונה ושוב לא עולה בידו. גונח באפיסת כוחות ושומט את תרמילו הכבד על הרצפה, מוציא את כלי הגילוח, פושט את בגדיו המיוזעים, המזוהמים מאבק הדרך ומתלבט האם ללכת למקלחת הציבורית המשותפת לכל הבחורים בקיבוץ, לשטוף את גופו במים חמים. חושש, משום מה, מפגישות לא רצויות ומחליט שלא. מתגלח, חופף ביסודיות את שיער ראשו ומתרחץ ככל יכולתו, בכיור הקטן במסדרון חדרם. המים קרים, אך זה כלל לא מפריע לו. התרגל בצבא. דקירות לא מוכרות לו צובטות פתאום את לבו ומעוררות בו חשש סתום מהבלתי ידוע. מחפש משהו להשקיט את המהומה בקיבה הסוערת. מוצא בארון חצי כיכר לחם לא טרי וצנצנת קטנה ובה קוביות סוכר. בולע הכול במהירות, כמעט בלי ללעוס, עם מים פושרים ששותה ישר מהברז ועד מהרה מייסרו כאב בטן מוכר ומרגיז. צונח בעייפות לכורסת הנצרים הישנה בפינת החדר ופושט את רגליו. מתי בפעם האחרונה הייתי בחופשה בבית, שואל את עצמו בפעם המי יודע כמה ומשפשף בקצות אצבעותיו את עיניו הכואבות.

 

מתעורר בבהלה לקול חריקת הדלת. נכנסת אשתו, חובקת בזרועותיה באמהות תינוק מייבב. נועצת בו מבט נדהם.

 

"מתי הגעת? למה לא הודעת לי שאתה בא? הייתי מכינה לך קבלת פנים, מספרת לך שנולד לנו... לא כתבת הרבה זמן, חשבתי שכבר לא תחזור... מישהו במזכירות יודע שהגעת? זהו, השתחררת? אכלת משהו? אתה רעב?" ממשיכה להמטיר עוד ועוד שאלות מבלי לחכות למענה. זוכרת כנראה שאף פעם אינו משיב לשאלותיה. מסתכל עליה דומם ומתקשה להכירה. מבט חדש, לא זכור לו, זוהר בעיניה. נראה לו שגם הפסיקה להסתפר, צבעה את שערותיה הבהירות בשחור, התרחבה מאוד בכל גופה ועלתה במשקל, אולי מאז הלידה. אפילו ארשת דיבורה השתנתה, כך נדמה לו, ונמסך בה איזה בטחון לא מוכר לו.

 

שוב עולה בראשו המחשבה הטורדנית, מתי הייתה חופשתו האחרונה. "ואיך", הוא שואל אותה, "קוראים לתינוק?"

 

"קראתי לה לאה על שם אמי זיכרונה לברכה". אם כך נולדה תינוקת ולא תינוק, חולפת מחשבה מהירה בראשו. "ומתי נולדה?" "לפני קצת יותר מחצי שנה. אתה בטח עייף מאוד ורעב, אני אלך עכשיו לחדר האוכל ואביא לך קומקום תה וכמה פרוסות לחם עם ריבה" היא אומרת לו ומשכיבה את התינוקת על גבה על השטיח. "חבל שלא ידעתי שאתה מגיע, הייתי מכינה לכבודך עוגה". מסתכל על התינוקת המייבבת בלי הפסק, שרק חלציה הצרים עטופים במין חיתול בד לבן וגס, עוקב בהשתאות אחר כפות רגליה הוורדרדות המשייטות להן באי שקט באוויר, קטנות ומוזרות למראה, ולא חש אליה שום קרבה.

 

בשעות הערב הולך לאכול בחדר האוכל הישן, הקטן והצפוף. ניגשים אליו חברים רבים ולוחצים את ידו בשמחה. עד מהרה מתברר לו שהוא אחרון המשתחררים מהשרות בצבא הבריטי. במבט מקיף אחד הוא רואה - דבר לא השתנה - תאורה חלשה, קורי עכביש על התקרה, הוילונות הכבדים מאפילים עדיין את החלונות, הרדיו הגדול המוצב על הפסנתר משדר כתמיד את חדשות היום וסדרן העבודה שיושב לידו, נוגס את קצה העיפרון שלו, מתווכח בשקט עם כמה חברים ומורט בייאוש את שארית שערותיו.

 

אוכל בשמחה מרק עדשים חם וסמיך, חצי ביצה קשה, פרוסת לחם עם גבינה לבנה וכמה זיתים, ונאנח בהנאה. מודה בינו לבינו, שהתגעגע לאוכל הקיבוצי הצנוע והמשביע. שם לב - אף אחד מהחברים לא מברך אותו במזל טוב, אף שיש לו תינוקת בבית. נדמה לו משום מה, שמכל השולחנות הסמוכים לזה שלו, מסתכלים עליו החברים בהיחבא, מתלחשים ביניהם, מחייכים ומצחקקים. חלומות בהקיץ, הזיות ודמיונות שווא, כתמיד אצלי, אומר לעצמו בלבו. גם אצלי שום דבר לא השתנה.

 

חברו לשרות בבריגדה היהודית, איש שעיר ורחב גוף, אופטימי וצוהל תמיד, בא עם שתי צלחות עמוסות בדברי מאכל ומתיישב לידו. לוחץ את ידו ומספר לו מיד שכל המשתחררים החליטו לתרום את דמי השרות הצבאי לטובת בנית ברכת שחיה בקיבוץ, שתשרת את הילדים והמבוגרים כאחד. שואל האם יסכים גם הוא. מסכים ברצון. אם כך, הוא מוסיף ואומר לו תוך לעיסה, בליעה וגרגור קולני, אולי תסכים לבוא בשבת הקרובה, אנחנו מתגייסים כולנו ומתחילים לחפור את הברכה. מסכים ברצון גם לכך.

 

אחר כך יושב שעה ארוכה בחדר הקריאה ובוהה בעיתונים השונים. לא חש כל רצון לשוב לחדר הצר, המעיק, ואל אשתו. מנסה להיזכר שוב ושוב מתי הייתה חופשתו האחרונה. לקראת חצות הוא שב לחדרם ובלי לפשוט את בגדיו נשכב על השטיח ונרדם מיד. העייפות של הימים האחרונים מכריעה אפילו את ההמיה הבלתי פוסקת בראשו. מתעורר בבהלה לפנות בוקר. נזכר כמעט מיד שחלם שדורשים ממנו לחזור לצבא. רעד מרטיט את גופו וכל ניסיונותיו למחוק את החלום הרע רק מעוררים אותו יותר ויותר, ומוסיפים לו עוד ועוד פרטים מפחידים ולא מציאותיים. עלי לעזוב את המקום הזה מהר ככל האפשר, הוא אומר בלבו, לפני שבאמת יקרה לי משהו לא טוב.

 

קם, לובש את בגדי העבודה המהוהים שלו, שציפו לו מאז התגייס, בארון, שותה שתי כוסות מים והולך לעבוד במטע השזיפים, מקום עבודתו האחרון לפני שהתגייס. מקבלים אותו בחיבוקים ובצהלות שמחה וחוקרים מה עשה בצבא. מספר ברצון על סופות החול שפקדו אותם מדי פעם במדבר הנורא במצרים ועל הקרבות הקשים באיטליה. מוסיף שמלחמה היא אירוע מפחיד ועצוב ושלדעתו, רק בסרטים יש מלחמות שמחות. לרגעים אף שוכח לגמרי את התינוקת. רק מאוחר יותר שם לב, שגם כאן, במטעים, לא מברכים אותו במזל טוב לרגל הולדת בתו. הם יודעים כנראה, משהו שאני לא יודע, מנסר בעקשנות איזה הרהור מיוסר בראשו. מתמסר כל כולו לגיזום השזיפים ונהנה עד מאוד מתחושת החופש שכל כך חסרה לו, מהעבודה באוויר הפתוח ומחברתם של העובדים במטע. יושבים על ארגזי עץ הפוכים בצילם המגונן של העצים ואוכלים ארוחת בוקר נפלאה. לחם, שמנת חמוצה תוצרת בית, ביצה קשה, זיתים ובצל. מתבונן בלי בושה בגופן הצעיר והחטוב של הבנות הצעירות מחברת הנוער וחש עצמו פתאום זקן וחסר תועלת. שואל את עצמו כמה זמן כבר לא היה עם אישה ולא זוכר.

 

לפנות ערב, לאחר שעות העבודה, לוקח מגבת ובגדים נקיים והולך למקלחת לרחוץ את גופו במים חמים. בחורים רבים עומדים וממתינים בתור, מצפים שיתפנה מקום בשבילם תחת זרם המים. מהמקלחת הצמודה, זו של הנשים, עולים קולות שירה רמים ונקישת קבקבים. מתיישב על ספסל במסדרון המקלחת אפופת האדים וממתין לתורו ואז הוא מבחין גם בו. בחור לא מוכר לו, צעיר ויפה תואר, שמכל אחת מכפות רגליו היחפות מזדקרות לעומתו בלי שום בושה שש אצבעות, ומביניהן, כאילו בכוונה תחילה, מתרוממת לה בביטחון עצמי מקומם האצבע האמצעית ומזדקרת מעל חמש אחיותיה במין התרסה מגונה וחסרת מעצורים. רק עכשיו מתחוור לו פתאום, מדוע נראו לו כה שונות ומוזרות כפות רגליה הקטנות של התינוקת. נועץ מבט ממושך באצבעות רגליו של הצעיר ואחר כך גם בפניו החלקות, הנאות, וזה מישיר אליו מבט מתגרה ומחייך בהנאה גלויה.

 

מתרחץ בשתיקה והולך לחדרו. השמש שוקעת לאיטה כשעולה פתאום בדעתו, שאפילו בחפירת ברכת השחיה לא יעזור לחבריו הטובים ביותר. מעיף מבט אחרון בכפות רגליה היחפות של התינוקת המייבבת השוכבת על השטיח, אוסף את חפציו המעטים ודוחק אותם לתרמילו, ובלי לומר מילה לאשתו יוצא אל הכביש המוליך העירה בלי לדעת לאן ילך ומה יעשה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: