פרופסור / דני נימרי

פרופסור

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשמלאו לארנון חמש שנים התחיל לנגן על פסנתר. למעשה, ואם לשׂים כבר בתחילת סיפור הבדידות העצוב עד דמעות הזה את כל הקלפים על השולחן, הוריו שמאוד אהבו להאזין למוזיקה קלאסית, אבל לא סבלו אחד את השני ולכן חיו בנפרד וכמעט לא דיברו זה עם זה, אמרו לו, שמבחינתם, זהו בדיוק הרגע הנכון, בו עליו להתחיל לפרוט על קלידי הפסנתר.

איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה השי ההולם ביותר, לדעת שניהם - סוף סוף הם הסכימו על משהו, לחגוג בו את יום הולדתו החמישי. וכבר אז, בגיל כה צעיר, כשקיבל ארנון מתנה, ידע שאין זה מנומס ומקובל במשפחה עם מסורת, חינוך ותרבות מושלמים כשלהם, לומר לא. 

 

כשהיה ארנון בן שש, כינה אותו אחד הילדים לראשונה בחייו - אולי שמע את הכינוי מהוריו - 'פרופסור'. ארנון לא כל כך הבין מה פירוש המילה המגונה הזאת - 'פרופסור', שלוותה תמיד בשרבוב שפתיים זלזלני, ובתוספת תנועה שדמתה ליריקת בוז, אך היה בטוח שזו קללה איומה ונוראה, שאין עליה כפרה ומחילה. והוריו היקרים, שכל הזמן עסקו, רק, או בעיקר, במה שקורה להם, ובכלל לא הפריע להם, שהם נחשבים ל'לא מקובלים' או ל'בלתי משתלבים', לא טרחו להסביר לו, לארנון, בנם הקטן, היקר והמוכשר, שפרופסור אינה מילת גנאי, אלא תואר כבוד בעל חשיבות רבה, שמושג רק לאחר מאמצים רבים ועמל רב שנים.

 

וכך, כשמלאו לארנון שבע, ובמלאות שנתיים להקשתו הבלתי נלאית על הקלידים השחורים-לבנים, נאלץ להשלים עם כך, שכינויו בפי כל - ילדים והוריהם - הוא לעתים סתם 'פרופסור', ובפעמים אחרות - ה'פרופסור', בתוספת המתבקשת, המדגישה, של הֵא הידיעה.

 

כשהיה ארנון בן עשר, העליב אותו הכינוי הזה עוד יותר ופגע בו עד מאוד.

בלתי נתפס היה הדבר בעיניו, אפילו שנהג לשבת - חיוור, שקוף וחולני למדי - ולנגן בפסנתר כשלוש עד ארבע שעות ביום, כאשר כל הילדים האחרים, שזופים ושריריים, יחפים ובמכנסים קצרים בלבד לגופם, שיחקו מחניים, מחבואים או הקפות על הדשא הגדול - מה זה אכפת להם.

מה זה מפריע להם, חשב, שהוא אחר, יוצא דופן, שונה. האם נקבע באיזשהו מקום בשמים שכולם חייבים להדמות זה לזה? להיות טבועים באותה חותמת בינוניות אחידה, פשרנית ואפרורית? וכי מה זה אכפת למישהו - למטפלת שלו למשל, שהוא - ארנון - צובר בארונית הקטנה שליד מיטתו, צבעי איפור, סיכות חרוזים וקשתות צבעוניות לשיער, בעוד שאר הבנים בכיתתו אוספים אולרים, גולות זכוכית, מסמרים וברגים חלודים? ומה זה משנה או אכפת למתבוננים בו, שאצל כל חבריו לכיתה צונחות השׂערות ישר על המצח, מסופרות בזווית אלכסונית אחידה, ורק הוא נוהג לסרק את שערותיו כלפי מעלה, ומאפשר לאימא שלו בלבד לעשות את תספורתו ולעצב אותה, כאילו, כבר עתה, הוא קומפוזיטור דגול או מנצח מפורסם? או מה זה עניינו של מישהו, שכל הילדים בני גילו, לובשים אותן חולצות טריקו דהויות, שמוטות ברישול מחוץ למכנסיים הקצרים, ואילו הוא, ארנון, מעדיף רק חולצות עם כפתורים, המושחלות בקפידה רבה לתוך מכנסיו הארוכים?

 

בינו לבינו איחל לכל הילדים, שידבקו בשְחין, בדֶבֶר או בשאר מכות מצרים, וימותו בייסורי שאול - הם עם ההורים הנבערים והמעצבנים שלהם. אך מעולם לא פתח את סגור לבו ולא העז לומר זאת בגלוי וברבים, בעיקר משום שידע, שזה רק יעצים את ההקנטות ואת העלבונות.

 

ארנון - וזאת, מחובתנו לגלות כבר עתה, די פחד מההורים שלו וגם לא כל כך סבל אותם ואת ההתנהגות החריגה שלהם. במיוחד התקשה לסבול את אבא שלו, שדמה בעיניו למין דוב גריזלי מגושם, שכול גופו, לבד מקרחתו הירחית הבוהקת וכפות ידיו ורגליו, רוּפד בפרוות שערות סמיכה, מיוזעת ונודפת ריח רע. הוא לא הצליח להבין אף פעם, מדוע החליט אביו, שהיה ידוע ומוּכר בקפדנותו הקיצונית, להחליף את שמו בכול תעודותיו, וּכשהיה פונה אליו מישהו בשם יהושֻע, שזה היה שמו הרשמי, היה הודף אותו בידיו העבות, הקצרות, ואומר לו בקוצר רוח נזעם, בשפתו המצוחצחת, הדקדקנית – "שמי אינו יהושֻע אלא יֵשוּ, אנא הקפֵד לקרוא לי בשמי הנכון."

 

כשישב ארנון על כיסא העץ הגבוה והקיש על קלידי הפסנתר - בגילו הצעיר לא היו לו עדיין שום הסברים לכך - אך כבר אז חש שהוא מעדיף את הקלידים השחורים על הלבנים - עמדה מאחוריו אִמו, נטולת חזייה, שדיה הדלים, הנפולים חמקו מפעם לפעם מחולצתה הפתוחה - התחככו ברזון גבו כשהעבירה את דפי התווים, והשגיחה שלא יחמיץ ולו גם חלקיק זעיר ביותר משיעורי הבית המפרכים, השבים וחוזרים על עצמם פעם אחר פעם.

 

מאוד הפריעה לארנון החולצה הפתוחה לרווחה ושדיה הרזים, חסרי החן של אִמו, אך הוא לא העז אף פעם להעיר לה על כך. מה עוד, שהרבה יותר מכך, הפריע לו ובייש אותו עד כאב ממש, שבלבוש זה, בלא חזייה ובחולצה פתוחת כפתורים הייתה מגיעה גם לכיתתה, להעביר לתלמידים שלא ממש האזינו ולדעתו לא היו אשמים בכך, את שיעורי המוזיקה.

 

בגיל אחת עשרה התחיל ארנון לגבוה במהירות ובלט בין כל ילדי הכיתה בקומתו הרזה והגמלונית. היו לו אז, חזה שקוע וגב קמור, כאילו הכניסו לו, שלא במתכוון, איזה מכת אגרוף אדירה בחזה, וכל הצלעות שלו נדחפו פנימה ובלטו כשיני מסרק שבור יחד עם השְכָמות החדות שלו, מהגב.

 

פניו שהתחדדו מאוד ורזו אף הן, היו חיוורות, כמעט שקופות, כיוון שלא נחשפו לעתים קרובות לאור השמש, וזאת, כיוון שאבא שלו, אותו כינה עכשיו ארנון - בינו לבינו, כמובן, - 'פוּ הדוב', אסר עליו לשהות מחוץ לבית בלי כיסוי ראש הולם ובגדים ארוכים.

 

כבר אז החלו אצבעותיו הרגישות, דקות המפרקים, 'אצבעותיה של נערה צעירה' שציפורניהן נגזזו בקפידה וצופו לכה שקופה, להתארך ולהתעדן, כפי שמין הראוי הוא, שיראו אצבעותיו של פסנתרן רב מוניטין. אז גם החל ללמד אותו לנגן, המורה המקצועי הראשון שלו. שלוש פעמים בשבוע היה עושה הלה את דרכו הארוכה ומגיע בשארית כוחותיו לכיתת המוזיקה הקטנה שלהטה בחום הקיץ וקפאה בקור החורף. היה זה איש שתקן, דק גזרה, כהה עור ומקורזל שיער, שתווי גופו ופניו נעריים, ובשעה שהדריך את ארנון וניסה לקדמו ככול יכולתו, היה לש ומעסה את שְכָמותיו הבולטות, מלטף את עורפו ומחליק בציפורניו על גבו המקושת עד שארנון היה מצטמרר, מגרגר והומה כגור חתולים מפונק, ושוכח שעליו לנגן.

 

בגיל שלוש עשרה הבין ארנון לראשונה, שנולד כנראה להיות שונה, ולעולם לא יוכל ללכת במסלול שהותווה לשאר הנערים, בני כיתתו. הלחץ הכפייתי של הוריו והמשמעת הפנימית שכפה הוא על עצמו בכל הקשור לשעות הפנאי, לא הותירו לו אפילו הרף עין למשחקי ילדוּת. הוא חש סלידה וזלזול שאותם לא ניסה להסוות כלל, כלפי חבריו הלא רציניים, שעסקו בכול שעות הפנאי שלהם במשחקי ספורט ובשעשועים ילדותיים. עכשיו כבר ידע בבירור שהם צוחקים עליו - הרי גם ההורים שלהם זרקו לעברו הערות גנאי נבזיות והמשיכו לכנות אותו - ה'פרופסור'.

 

אך ארנון היה נחוש בדעתו, ובאותו זמן כבר החל ליהנות במידה מסוימת מהנגינה. וכשהופיע מפעם לפעם בקונצרט חגיגי, בחולצה לבנה צחורה כשלג, ובמכנסיים שחורים ארוכים, נדמה היה לו שהוא כמעט מאושר. אבל אושר אמיתי, סמוי אומנם, הציף אותו, רק כשסבתו האהובה אירנה, ששערה הצח כשלג עטף את ראשה כהילה לבנה ומנהגיה אציליים ותרבותיים, באה ממרחקים להאזין לנגינתו. ישבה לצדו בשקט, הניעה את ראשה ותופפה בכפות רגליה לקצב המנגינה, חייכה בהנאה ומחאה כפיים בנימוס מעודן ובדרך ארץ בסוף הקונצרט שערך לכבודה. ולפני ששבה לביתה, העניקה לו ברוב טוּבה טבלת שוקולד תוצרת חוץ, שקית ובה סוכריות מנטה להקל על דרכי הנשימה שלו, והגדילה את אוסף חרוזיו הצבעוניים. אחר כך נשקה לו על שתי לחייו ופרעה את שערו, ושיבחה וקילסה אותו ואת נגינתו בלי שיוכל להבין את דבריה - היא דיברה רק גרמנית.

 

כהרגלו מימים ימימה, המשיך ארנון להסתתר מאחורי קלידי הפסנתר גם כשחגג את יום הולדתו הארבע עשרה. אז כבר התרגל כמעט לכינוי 'פרופסור' שנישא בפי כל, אלא שדווקא אז נתבהר לכולם - לא רק להוריו היקרים ולמוריו שהתחלפו חדשות לבקרים, אלא גם לו עצמו, שהוא - מה אפשר לעשות - לא נועד להיות פסנתרן גדול.

 

באותו זמן צצו על פניו ועל פני כל חבריו לכיתה פצעי בגרות מכוערים שתססו ופקעו בלהט אדמומי מוגלתי. אחדים מהבנים אף החלו להתגלח בסתר.

 

חזיות קטנות, ראשונות וביישניות נתגלו מבעד למחשופי חולצות ונחשולים של הורמונים פרצו וגלשו כלבה רותחת, ועשו את שלהם. אהבות נעורים סמויות מהעין לבלבו על ספסלי העץ בין האורנים השתקנים, עבותי הצמרת.

אך לא אצלו. הוא נותר בבדידותו המיוסרת, מיודד רק עם קלידי הפסנתר.

 

כשהתבונן בפניו במראָה ניבטו אליו עיניו - שקועות ונבוכות. וכשכל חבריו סחטו בתאווה את הפצעונים מפניהם המלוהטים, מרח הוא על פניו, קצת לִפני ששכב לישון, מסכת ליצן לבנה מורכבת מארבע - חמש משחות, לצנן ולהדביר את בערת פניו זרועי החטטים. אך את להט יצריו הגועשים לא הצליח לכבות, לא בעזרת אותן משחות וגם לא בעזרת ידיו. לעתים אזר אומץ והזמין את אחד מבני הכיתה למיטתו. לצערו, סירבו כולם בכול תוקף. אולי, כך הוא חשב בינו לבינו, פחדו ממסכת הליצן הלבנה שעל פניו, שאפילו היא לא הצליחה להסוות את יגונו הצורב וכאבי בדידותו.

 

בגיל עשרים ואחת מייד בתום השירות הצבאי, הפסיק ארנון לנגן בפסנתר ולעסוק במוזיקה בכלל, וגלה מרצונו החופשי לארץ רחוקה. שם ידע, לא יעקבו אחרי מוזרויות התנהגויותיו ויבקרו אותו על מעשיו. שם לא יצטרך למסור לאף אחד דין וחשבון, למה ומדוע, הוא ממשיך להעדיף אותם שחורים, רזים ושריריים.

 

בגיל חמישים וחמש ולאחר למעלה משלושים שנה בהן לא ביקר ולו גם פעם אחת במחוזות ילדותו הלא מאושרת, היה ארנון אדון לעצמו מכל בחינה שהיא.

ועל אף שטרד אותו מזה שנים כיב קיבה כרוני, ונסרח מאחוריו גם שובל של שני צנתורים, הוא הבין היטב שלא מחלות אלו ולא מחלות מזדמנות אחרות, אלא דווקא הבדידות המזהרת בה הוא שרוי כל ימי חייו הבוגרים - היא היא מחלתו האמיתית, הקשה וחשוכת המרפא, מחלה שאין לה שום תרופה.

 

דווקא אז, אולי כדי לנסות ולשקם קשר שנותק לפני זמן רב, או כדי להוכיח שאין נבואה שלא מגשימה את עצמה, טרח ושיגר מכתב תמציתי לאחד מבני כיתתו, וביקש לבשר לו ולכול דורשי טובתו ומוקירי זכרו, שהנה, בשעה טובה ומוצלחת, הגשים את הציפיות שתלו בו כולם עוד בשחר ילדותו בקיבוץ, ולאחר שנים רבות בהן הוא מלמד היסטוריה של עמים עתיקים באוניברסיטה ידועת שֵם, זכה סוף סוף, בתואר הנכסף, ונהיה לפרופסור מן המניין.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: