פגישה לילית / דני נימרי

פגישה לילית          

דני נימרי – שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך ספרו: מנעול החלומות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השעה הייתה קרובה לחצות, כך הראו מחוגי שעון הקיר העגול, התלוי גבוה על קיר המטבח הקיבוצי. מבעד לדלת ההזזה הפתוחה לרווחה נכנס פתאום אדם קטן קומה, מבוגר למדי, שמצחו גבוה וחכם ושערותיו הפרועות משוכות לאחור, ושאל אותי מה השעה. הצבעתי לעבר שעון הקיר, הושטתי לאיש את ידי ואמרתי - "שלום פנחס שדה." הוא התבונן בי מופתע ביותר, אך גם מרוצה מאוד ושאל בפליאה שאינה מעושה, "איך זיהית אותי?"

 

הצעתי לו לשבת לאכול, שהרי באותה עת טרחתי על הכנת ארוחת הערב לשומרים ולחולבי משמרת הלילה. סלט הירקות והצ'יפס כבר היו מוכנים, ובמחבת הענק רחשו כרעי עוף בתוך שמן מבעבע.

 

הוא נענה ברצון והתיישב על כיסא המבשלות הגבוה והצר, רגליו הקצרות עד גיחוך תלויות מתנדנדות באוויר. הסתכלתי עליו מזווית עיני, כשביקש בנימוס רב מעט סלט, בלי בצל ובלי מלח שאינם טובים לצרבת וללחץ הדם שלו.

על אפו ולחייו שגבות עבותות וסבוכות חיפו עליהם, ריצדו נימי דם אדומים כחלחלים. חשבתי בלבי שאולי הוא לקה, לרוע מזלו, גם בסוכרת.

כשניקר במזלגו באטיות ובחוסר תיאבון מופגן בסלט הירקות ובעוף, נדמָה בעיני, משום מה, לילד שנאלץ לסעוד לבו בניגוד לרצונו.

נזכרתי פתאום שאת ילדותו בבית הוריו תיאר כגיהינום עלי אדמות - אביו היה מנפץ צלחות מטבח בהתקפי זעם נוראים.

סיפרתי לו שקראתי מספר פעמים את ספריו 'החיים כמשל' ו'על מצבו של האדם'. שאל אותי מה מצא חן בעיני במיוחד. אמרתי לו שקודם כל השפה הנהדרת, ותיאור הדמויות ואומללותן. הוא זרח מִאושר. מעיניו הנבונות, המאירות, קרן נוֹגה מיוחד.

רציתי לשאול אותו – רציתי אך לא העזתי - על הנערה הצעירה, חבצלת חבשוש שמה, שעל פי השמועה אהבה אותו אהבת נפש ואף שלחה לו עשרות מכתבי אהבה. ההייתה זו אהבה נכזבת אליו שבגינה עלתה בסופו של דבר אל גג ביתה וקפצה אל מותה? האם לא שבר מותה את לבו?

שאל אותי האם דורצ'ין, שהיה המחנך שלו כאן, בהיותו בחברת הנוער, עדיין בין החיים. "נפטר לפני שנים רבות," השבתי. ציטטתי לו על פי מיטב זיכרוני מתוך ספרו 'החיים כמשל' את תיאורו הלא מחמיא של דורצ'ין 'כגורילה שעירה, נמוכת קומה ועבת בשר'...

הוא צחק בפה קמוץ, ושאל אם יוכל לקבל בבקשה, עוד כוס תה עם לימון.

ביקש לדעת על מרים ורפי ואמר לי שיתארח אצלם הלילה. נזכרתי פתאום שכלל לא עלה בדעתי לשאול אותו כיצד הגיע אלינו, לעמק, בערב שבת באמצע הלילה.

 

אמרתי לו שבספרו 'על מצבו של האדם' מוקצנת בדידותו התהומית של האדם הפשוט, האיש האפור שאין בו כל ייחוד, בצורה שמאוד נגעה ללבי. שאלתי, וקנאה נתגנבה כנראה לשאלתי, האם דמותם של יונה בן דוד ושאר גיבורי הספר נבדתה מלבו של הסופר. ענה לי שאין מה לקנא בו, שכן, כתיבת הספר הזה עלתה לו במאמצים שלא יתוארו.

חשבתי ביני לביני שרק מי שחווה בעצמו מועקת בדידות נוראה כל כך יכול לבטאה במילים כה נוגעות.

 

ירד בזהירות מהכיסא וביקש ללכת לשירותים. התנצל שהקיבה שלו כבר לא מה שהייתה פעם. נדהמתי שוב מנומך קומתו וממבנה גופו השברירי. ידעתי, מתוך מה שקראתי עליו, שנשים, ואולי בעיקר נערות צעירות ותמות, נמשכו אליו בחבלי קסם. הצטערתי מאוד על שלא בורכתי בכישרון לכתוב שירים או סיפורים שידברו אל לִבן של בנות המין היפה. כנראה שכוחן של מילים רב בהרבה ממראה חיצוני מצודד.

הוא שב לאחר זמן רב, אוחז בבטנו וחיוך מתנצל על פניו החיוורות שכתמים אדומים פשטו עליהן. "כנראה שהזמן אינו פועל לטובתי" – אמר לי.

 

הולכתי אותו בלילה הקייצי החשוך – השעה הייתה כמעט שתיים אחר חצות - אל ביתם של מרים ורפי. הוא שאף בעונג את ריח הדשא הקצור ואמר שכמעט שכח את ריחם המיוחד של הכפר ושדותיו, שכה ערבו לו כשהיה כאן בגיל הנעורים. הוסיף ואמר, שנראה לו, שחלום נעוריו להיות לרועה צאן בעמק יזרעאל לא יתגשם. נפרדנו בלחיצת יד. ידעתי שלא אשוב לראותו ולצערי לא טעיתי - זמן לא רב אחר כך התפרסמה מודעת אבל בעיתון... 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: