לנוֹיפלד אין מי שיספיד אותו / דני נימרי

לנוֹיפלד אין מי שיספיד אותו

דני נימרי – שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: "מנעול החלומות"]

 

כמדי יום שישי, בסיימו את ארוחת הבוקר - פרוסת לחם קל מרוחה בריבה דלת סוכר, גביע אשל וכוס תה רותח כהה ומריר - יוצא נויפלד מביתו ומתיישב על הקלנועית שלו, ידידתו הטובה והמסורה. מניח בזהירות את מקל ההליכה החום, השחוק, על המושב הפנוי לצדו, ונוסע לבקר את אשתו ואת חבריו הרבים בבית העלמין.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

תחילה הוא מדדה בכבדות אל קברה של אשתו. פעם, לפני שנים, עוד יכול היה להשקות את העציצים ולטאטא מסביב. אך עתה, כשגופו הנבול כפוף וקשוי, כמעט מאובן, ואש צורבת מכלה את כפות רגליו, קמלו הצמחים ומתו ועציצי החרס נוּגים בשיממונם ועליבותה של חלקת הקבר הזנוחה, שעלים קמוטים כתומים צהבהבים ש'תם סתיו חייהם' נאצרים עליה, צובטת את לבו.

 

'...הצער על מות אדם קרוב הוא צער על מותנו שלנו – אנו נוכחים בחזרה הכללית של קבורתנו שלנו', עולה במוחו פתאום אמרה שקרא או שמע לפני זמן רב, אך אינו מצליח, על אף מאמציו, להיזכר מי הכותב. בעצם, ייתכן, אולי, סימון דה בובואר?

בינו לבינו אין הוא יכול להכחיש זאת. בו עצמו לא היה הרבה צער - ניתן לומר אפילו, שמילאה אותו שמחה, חרישית אומנם, שקטה ומוצנעת מעין כל, בוודאי משני ילדיו - כשהלכה אשתו לעולמה.

 

בסך הכל, וגם זאת אין להכחיש, היה בטוח משום מה שייפרד מהעולם הזה זמן רב לפני אשתו. והנה האריך חיים הרבה מעבר למה שביקש.

ואולי באמת הגיעה העת להינתק בשקט וברוח טובה, ובלי 'צער רב ויגון קודר' מ'הבלי העולם הזה' ולמצוא 'מנוחה נכונה'.

בצליעה אטית, תוך הקפדה על כל מדרך רגל, פוסע נויפלד על שביל הכורכר הצר לאורך שדרת הברושים. אפילו הברושים לבשו שׂיבה, מרפרף הרהור מוזר בראשו, למראה הברושים גבוהי הקומה שהאפירו מאבק הסתיו.

 

הוא מתעכב לרגע ליד קברה של שולה היפה, הסוסה האצילה שעיני הבחורים היו נשואות אליה בהערצה ובתחינה, אך אף פרש לא הצליח לרכב עליה ולרסנה. בדמי ימיה נפטרה ממחלה מסתורית ו'כעלה נידף ברוח מיצתה את חייה הקצרים'.

 

והנה, כבר הגיע לקברו של ידידו הטוב ביותר - אם יש דבר כזה, במקום כה קטן שרבה בו הקנאה וצרות העין והזדון -  אספן המצוות דוב( ברלה) שפירא. אחד מל"ו צדיקים. כמה עמל ומחשבה השקיע בכתיבת דברי ההספד לזכרו, ומכל ההספדים שכתב במהלך חייו, זכור לו זה כמלאכת מחשבת אמיתית. והיה זה הוא כמובן, שהציע לבני המשפחה לחרות על המצבה את המשפט, 'צדיקים אינם מתים, אלא מסתלקים מן העולם'.

 

אשב לי אך לרגע בצלו של כְּליל החורש, לצד קברו של הטוב באדם, יוסף פניני, אתן מנוחה לכפות הרגליים הדוויות ולעיני העייפות, חושב נויפלד וצונח בכבדות על ספסל העץ הרעוע.

 

בהיותו בן שבעים בערך, החלה ראייתו להיטשטש ומייד נזעקה רעייתו וציוותה עליו ללכת לבדיקות מקיפות. והוא, כל חייהם המשותפים - קרוב לחמישים שנה - צייתן ככלבלב מאולף נענה לכל רצונותיה, דרישותיה ומשוגותיה. 

אבל הפעם, דווקא הפעם, צדקה המַכשֵייפֶה, בבדיקת דם פשוטה ומהירה, נתגלה שבסתר גופו, מקננת זה זמן סוּכרת סמוּיה. מייד הונחתו עליו גזירות חד משמעיות וניצבה היא כשומרת על מפתן פיו, אצבעה זקורה כתמרור אזהרה, משגיחה שלא יבואו בשערו מאכלים כאלה ואחרים, ובעיקר, שחס ושלום וחלילה וחס, לא ימלא אחר תאוותו הגדולה ביותר, קוביות סוכר. אחת בדרך כלל, אך לעִתים, כשרוח התפנקות שוֹרה עליו, אפילו שתיים, שהוא מניחן בפיו תוך עצימת עיניים נהנתנית, והן מתמוססות לאטן על לשונו, בשעה שהוא לוגם  תה כהה רותח וגונח בעונג.

 

במאמץ רב פוקח נויפלד את עיניו ונזכר, שפעם, לפני שנים, הסב את תשומת לבו של פניני להתנהגותה של 'אשת חיקו הנצחית' ששירכה דרכיה והצמיחה לו קרניים מכאן ועד להודעה חדשה. ופניני התבונן בו בעיניו התכולות, טובות הסבר, ובחיוך משועשע פסק, "מוטב להיות שותף לעסק טוב מאשר בעל לעסק גרוע," ורק רטט זעיר בזוויות פיו, הסגיר את כאבו.  

 

חייבים להמשיך את הביקור שלא יחושו שאר הנפטרים מקופחים, לוחש לעצמו נויפלד. הוא מיטיב את אחיזת משקפיו עבי העדשה, מתרומם באטיות בעזרת מקל ההליכה וחש את חריקת עצמותיו הזקנות.

 

הנה קברו של אהרון הסנדלר, חברו לספסל הלימודים, שבשנותיו האחרונות בכפר, ולא רק בהן, הטריד והכביד והמאיס עצמו אפילו על בני משפחתו.

כשנשא את הדברים לזכרו, בקולו הדרמטי והתיאטרלי, ושיגר לחלל האוויר את מחלצות מליצותיו, 'אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין', פסקה לפתע הרוח המערבית, שמנשבת דרך קבע בשעות בין הערביים ומצננת מעט את גבעת בית הקברות הסלעית, שאור קשה וּמסמא בוהק מאדמתה הבהירה.

משב רוח צפונית עזה ולא צפויה, בדיוק כשעשה אתנחתא מתודית להגברת הרושם כפי שנהג לכנותה, נשא אליו את נשיפתו הצפעונית של עזרא הנגר,  "חיזקתי את מכסה הארון בשורה ברגים נוספת, כדי להבטיח באופן סופי ומוחלט, שאהרון לא ינסה לצאת." והדיבור הגס והבוטה כה זיעזע אותו, שלראשונה מאז נושא הוא הספדים, התבלבל, והמילים נבלעו והתלעלעו בפיו, על אף החזרות הרבות שטרח לעשות מול הַמַרְאה בביתו. ואך בקושי סיים את קריאת ההספד, ונדמה לו, אף כי אינו בטוח ולא העז לשאול, שאמר בטעות, "אבדה חסידה מן הארץ". ובאותו לילה ייסרוהו חלומות רעים  ושנתו נדדה. 

 

הכל מילים, מילים חלולות נפוחות וריקות מתוכֵן, חולפות בראשו ולא לראשונה, מחשבות נכאים עגמומיות. 'כי מעפר באת ואל עפר תשוב, מלאו ימיו ללכת עם אבותיו, ינעם לו עפרו, תם וישר וירא אלוהים וסר מרע', מזמזמים בראשו יתושי המשפטים שהיו לשִגרה.

כל חייו, גם כמחנך וּמוֹרה לא מבריק  לספרות ותנ"ך, היו בְּליל מילים נבובות שהתגלגלו בפיו כמו גלעיני זיתים שסר טעמם, והוא – נויפלד המספיד - מוודא כל הזמן שיותירו את הרושם הנדרש.

מקיף במבט פטרוני את ציבור האבלים הבוטש ברגליו ומצפה בקוצר רוח שיסתיים ההספד, מנפח מעט את לחייו ומשתעל קלות, מטלטל בהדרת כבוד את רעמת שערותיו הבן גוריונית, ששריגים כסופים נשזרו בה ועמל רב הושקע בטיפוחה, משהה בפיו את המילים הנדושות ומשווה להן משנה חשיבות, ביודעו שאין מאחוריהן ולא כלום.

 

'הבל הבלים הכל הבל' נזכר נויפלד באמירתו הפסימית של קוהלת, בעומדו שעון על 'מקלו הנאמן' ליד קברו הזנוח של אליהו זוהר.

אליהו, מקור קנאתם של כל הבחורים בכפר. הקצין הבכיר, גבר שבגברים, נסיך הכתר היפה והשרמנטי, האביר על הסוס הלבן, שכל אישה בכפר שחשק בה, נפלה שדודה לרגליו, אך בסופו של יום, נגסו בו צבתות הסרטן וייסרו אותו באכזריות שאין למעלה ממנה.

'כחציר יבש וכציץ נובל. כצל עובר וכענן כלה. וכחלום יעוף', צפים בזיכרונו שברי משפטים מן ההספד שזכה לשבחים רבים, וכל הנשים שאליהו רדה דבש ריחני מיערתן, וגם אלו שקינאו בהן מיררו בבכי חרישי.

 

לפני שישים וחמש שנים הגיעה ההשלמה שלהם – עשרים ושמונה בחורים ובחורות - ליישוב הקטן, והפיחה בו רוח חיים. והיום, הוא בן תשעים ושתיים, וכשלושים שנה נגרעים חבריו בזה אחר זה, והוא מספידם אחד אחד.

ומכל ההשלמה המפוארת נותרו שלושה, שניים מהם שְכיבי מְרע, שרויים כבר זמן רב בבית הסיעוד המקומי, לא מתים אך גם לא חיים, מה נותר לו?  

 

מול קברה של נינה גלוזמן, שמאחורי גבה כונתה 'יַשְבנינה', מתיישב נויפלד על כיסא עזוב. מתבונן בעצב במצבות הנטויות על צדן שחזזיות דבקו בהן, בקברים השקועים באדמת הגיר הלבנה, שאצטרובלים מתפוררים ושברי עציצים פזורים סביבם, ומבלי משים חומקות מפיו המילים – "זה הגורל."

שוב נשמטים עפעפיו ונעצמים, והוא רואה את נינה מובילה בבִטחה את מעגל הריקודים הסוער בערב יום העצמאות. חיוך ניצחון קבוע על פניה הבהמיות שטופות הזיעה, נחשי שערותיה הבהירות נפתלים סביב ראשה, ומטפחת אדומה כרוכה סביב צווארה, וכל הבחורים נועצים עיניים חמדניות בהררי אחוריה הנאדרים, המפזזים במחול עצמאי משלהם.

וכי יכול היה לגלות בהלוויתה שגם הוא קיווה לזכות בחסדיה?

האם מישהו בכפר הקטן היה מעלה בדעתו או חושד בו – בצבי נויפלד, מורה ומחנך בישראל שהיה כל חייו סמל, דוגמא ומופת - שיצריו כהר געש המבקש להתפרץ, ואך בקושי עוצר הוא בעצמו ונמנע מלעשות מעשה נמהר?

מתייסר ומתהפך במיטתו וקם ושותה כוס מים קרים ולאחריה מקלחת קרה, ולא מוצא מזור למצוקתו, ומשלם על כך בלילות נדודים רבים מספור.

 

במגירת שולחן הכתיבה שלו טמון קלסר ישן ובו כל הביטויים שאסף בעמל רב, הנוגעים למוות. בכתב ידו העגלגל והמדויק הוא מוסיף או גורע מילים שאינן לרוחו, שנראה לו שאבד עליהן הכלח.

'מת, הלך לעולמו, אבד ואיננו עוד, נלקח היקר באדם, נפטר בטרם עת, נקטף בעודו באבו, כבה נר חייו, נספה, דמם לנצח...' הכל טמון בזיכרונו, גם בלא הקלסר, אך עליו לזכור שלא להשתמש באותם ביטויים לעתים קרובות מדַי.

 

בבעתה פתאומית הוא מתעורר ומייצב את ישיבתו על הכיסא. בשנים האחרונות נשמט ראשו על חזהו ושינה חזקה, עקשנית, נאחזת בו ואינה מוותרת.

וקורה שנרדם אך לשעה קלה, אולם מתעורר בבהלה ולרגע אינו זוכר היכן הוא נמצא.  

פתאום נזכר נויפלד, ש'פרלה המשוגעת' שייכת אף היא להשלמה שלהם ומשום מה פרחה לרגע מזיכרונו. אם כך נותרו הם ארבעה ולא שלושה.

איך שכח את פרלה המסכנה, ששרדה את התופת לבדה מכל משפחתה, ולאף אחד בכפר לא ברור מאין הגיעה ומה עבר עליה בנעוריה. ערירית ומנותקת היא כל ימי חייה, ושנים רבות היא מהלכת - מרקדת בלילות ירח מלא בשבילים הצדדיים הלא מוארים. מרחפת כרוח רפאים סהרורית, ידיה מונפות אל על בתפילה נסתרת, שערותיה הלבנות גולשות סתורות על גבה ושמלתה אינה רכוסה, לוחשת בקולה הצרוד כאחד מעופות הלילה, "אין דין ואין דיין, תוהו ובוהו, סדום ועמורה..."

 

'...ימתקו לו רגבי עפרו... ינוח על משכבו בשלום... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים... החזיר את נשמתו לבורא...' שבים ומנקרים במוחו המנומנם, צירופי המילים השגרתיים, המרפדים את מרבית הספדיו.

 

אם לא אפקח את עיני ואקום עכשיו, לא אספיק לבקר את רעי בבית האבות, לפני שמשכיבים אותם למנוחת הצוהריים. ובעצם, מה זה כבר משנה?

האחד רתום לכיסא גלגלים, שמיכת משבצות צבעונית עוטפת את גופו קיץ וחורף, וזבובים משוטטים בפיו הפעור. והשני, שוכב במיטתו בלי נוע, מתחנן להיפרד מהחיים, אך החיים מסרבים להיפרד ממנו. ושניהם אינם מזהים אפילו את קרובי משפחתם.

 

עלה שצבעו חום אדמדם, ש'תמה מסכת חייו הקצרה', נושר על מכנסיו. 

אין לי על מה להתלונן. בסך הכל שפר עלי גורלי. העלה חי חצי שנה ומת, ואילו אני, תשעים ושתיים שנה אני חי, הגם שהאחרונות לא היו ממש טובות. חבל שילדי ונכדי נטשו את הכפר ומאז כמעט אינם מבקרים אותי. אבל מה אפשר לעשות? כנראה זו דרכו של עולם.

אנמנם לי קצת על הכיסא, אניח לרוחות הסתיו הקרירות ללטף את פני, אצנן מעט את עצמותי היבשות ואחר כך אשוב לביתי.

ואולי עדיף בעצם ליפול כמו עלה... מי כתב את זה?

"ליפול כמו עלה, אלוהים, ליפול כמו עלה. ללא ייסורים וחוליים קשים. ללא שברון הלב, הפחד," צפה בנבכי זיכרונו תחינתו שלא נתמלאה, של הסופר והמשורר הנערץ עליו פנחס שדה.

 

ובשעות הערב המוקדמות מצלצל הטלפון בביתו של גלעד נוי (נויפלד).

"תשמע," אומר הקול הצעיר והלא מוכר בלי שום הקדמות מיותרות, "מדבר יואל, מזכיר הכפר. צר לי מאוד, אבל עלי לבשׂר לך, שאבא שלך נפטר. הוא מת מות נשיקה, בדיוק כפי שייחל. מצאו אותו יושב על כיסא ישן בשולי בית הקברות, קרוב לחבריו הטובים ביותר, ראשו שעון על מקל ההליכה שלו. ביד ימין אחז, משום מה, עלה. עלה פשוט, שכנראה נשר מהעץ שבצִלו ישב. אבל, לעצם העניין כמו שאומרים במקומותינו, עם כל הצער שלך ושל בני משפחתך, ואין ספק שגם שלנו, עלי לומר לך דבר לא קל, שאיני יודע איך לא חשבנו עליו. לצערנו הרב, לנויפלד אין מי שיספיד אותו...

כן, שמעת נכון. זה נורא אחרי כל ההספדים שהוא כתב לאחרים שדווקא לו זה יקרה. אבל לא מצאנו לו יורש. האמת היא שגם לא חיפשנו. ככה זה עובד אצלנו. מה שאפשר לדחות למחר דוחים למחרתיים. וזאת לצערי, המסורת גם בדברים אחרים, חשובים לא פחות. עד שלא ממש ממש מוכרחים, לא מטפלים. והוא עשה את זה טוב כל כך. אין לך מושג. במסירות, בתחושת שליחות ובנפש חפצה. אומנם בשנים האחרונות הסתפק בכתיבת ההספדים וסירב בכל תוקף לקרוא אותם. פחד להתבלבל אחרי איזה אירוע לא נעים שקרה לו באחת ההלוויות. ובוודאי ידוע לך, רוב חבריו כבר הפליגו מזמן לעולם שכולו טוב, ואלה שנותרו – אין שום סיכוי... ועכשיו, כשגם הוא איננו, אנו אובדי עצות.

חשבנו... אולי אתם? 

בכל מקרה, אני מציע שההלוויה תהיה ביום ראשון, אם זה נראה לכם. ההחלטה בידכם כמובן. ועד אז נקווה ש..."

 

ובשבת לפני הצוהרים מצלצל הטלפון בביתו של יואל, מזכיר הכפר.

"מדבר גלעד נוי - אתה יודע מי זה – כן, כן, הבן של נויפלד.

תשמע ידידי הצעיר. אתה אומנם מזכיר הכפר, אבל אני לא ישנתי כל הלילה. זה הרי לא ייתכן. אחרי למעלה משישים שנות חברות בכפר שלכם ועשרות הספדים שהוא כתב למען אחרים... איך אתם מעזים... בקושי מנעתי את אשתי  מלשפוך עליך את זעמה. כן. כן. אנחנו מרוגזים, ונדמה לי שמותר לנו להיות... אינני בא אליך בטענות אישיות, אבל עכשיו אתה בתפקיד ועליך לדאוג... כל התירוצים האלה אינם מקובלים עלי... אינך מכיר אותי, אבל כשאני כועס זה מאוד לא נעים... תהפוך עולמות... תדאג שיכתבו הספד מטעם הכפר, אחרת... "

 

ובמוצאי שבת שוב מצלצל הטלפון בביתו של מזכיר הכפר.

"מדבר גלעד נוי. אני כאן, בבית של אבא שלי. נו? זז משהו? כמובן שלא. מישהו אחר במקומי היה עושה מזה סיפור גדול. אבל לשמחתך, ידידי הצעיר, עלה בדעתי - בעצם ניחשתי, שעל אבא שלי אפשר לסמוך עד הסוף וכמובן שלא טעיתי. מצאתי במגירת שולחן הכתיבה שלו מעטפה חומה ובה ארבעה הספדים שהדפיס ב'הרמס בייבי' הזקנה שלו. הוא הרי הכיר את הכפר טוב יותר מכל אחד וידע מצוין עם מי יש לו עסק. אין ספק שתיאר לעצמו שזה מה שיקרה, לכן כתב הספדים לשלושת חבריו שעודם בחיים וגם לו עצמו. ואני מרשה לעצמי לומר, שניצלתם בנס מִבִּיזיון נוראי.

ועכשיו כולכם יכולים להרגע ולהמשיך לישון בשקט – לנויפלד יש מי שיספיד אותו."

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: