נרדפים / דני נימרי

נרדפים

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בגיל צעיר מאוד וזמן רב לפני כל הילדים בני גילי, למדתי בעיקר בכוחות עצמי, אבל אם להודות על האמת, גם עם קצת עזרה מאבא שלי, לקרוא ולכתוב.

איור מאת יעקב גוטרמן

כבר באותם ימים ראשונים, בהם נדמה היה לי, שאני מרקו פולו או כריסטופר קולומבוס, ושגיליתי עם יכולת הקריאה והכתיבה שלי את אמריקה, מצאו חן בעיני במיוחד, דווקא אותן המילים, שכיכבו לעתים קרובות ביותר בתשבצים פשוטים בעיתוני הילדים, שפתרתי אותם לעתים לגמרי לבדי, ולעתים, שוב עם קצת עזרה מאבא שלי. היו אלו אותן מילים שניתנו להן כמה פירושים: למשל צר - שאינו רחב; או צר - אויב; או ציר - מוט שעליו מסתובבים גלגלי העגלה, או ציר - רוטב. אך יותר מכול אהבתי דווקא אותן מילים, שאבא כינה אותן, משום מה, מילים נרדפות. למשל: ירח - סהר - לבנה. או שמש - חרס - חמה.

 

אלא שדווקא אז, ורק זמן קצר לאחר שעשיתי הכרות ראשונה עם המילים המוזרות האלו - הנרדפות, יצא, שקראתי איזה מאמר קטן בעיתון הילדים שלנו, "משמר לילדים", שהבנתי ממנו, שגם אנחנו בני העם היהודי הקטן היינו כמעט משך כל שנות קיומנו - אלפיים שנה ויותר - מיעוט מסכן של נרדפים או מיעוט נרדף של מסכנים. ודווקא אז זה שוב קרה, שלא חלפו להם אלא כמה חודשים, ואולי, מי יודע, בעקבות המילים הנרדפות שלי, ואולי בגלל איזו סיבה אחרת לא לגמרי מובנת לי, החלו שוב לרדוף אותנו - את העם היהודי.

 

העירו אותנו, את כל ילדי הקיבוץ, בשעה חמש לפנות בוקר, כשהירח כבר החל להחוויר בשמים והשחר החל לעלות ורסיסי טל זהרו כיהלומים קטנים על הדשא הגדול שבחזית חדר האוכל. יום חדש ניעור לאיטו. התרנגולות בלול הקומתיים קרקרו באי שקט והתרנגולים קראו, והפרות ברפת געו בציפייה חסרת סבלנות למנת המזון שלהן ולחליבתן.

 

שלפו אותנו מנומנמים וסתורי שיער מהמיטות שלנו, והוליכו אותנו יחפים ודוממים אל המדרגות של מקלט הבטון החדש, שבנייתו עדיין לא הושלמה. גולדמינץ קטן הקומה, הבנאי החרוץ והמסור, שההורים שלי כדי שאני לא אשמע, לחשו זה לזה ממש בשקט, שנישואיו עלו על שרטון - שבר בבעיטות חזקות ברגליו את לוחות העץ העבים שחסמו את הכניסה למקלט. לאור פנסי יד זעירים ומנורות נפט שנייר צלופן כחול עמעם את אורן, ירדנו דוממים ומבולבלים וטרוטי עיניים במדרגות הבטון המחוספסות ונדחקנו כולנו אל תוך בטנה הרזה, הקרירה והנוקשה של אימא אדמה, בלי להבין דבר.

 

וככה, בלי ששאלו אותנו בכלל לדעתנו, צירפו גם אותנו, ילדי כיתה א' של המורה השכירה גבריאלה, אל המיעוט הנרדף של היהודים.

 

שכן, פרצה לה אז פתאום מלחמה אמיתית, כזאת שיורים בה מרובים ומכונות ירייה ואפילו משליכים פצצות מאווירונים, ויש בה גם הרבה פצועים והרוגים. במהירות מסחררת חרצו תעלות קשר ומגן לאורך ולרוחב כל החצר המרכזית בקיבוץ. מילאו שקים בחול ובעפר תחוח והאפילו חלונות בוהקים. לאף אחד מהמבוגרים לא היה זמן לענות על שאלות ששאלנו ובטח שלא לתת תשובות. כי זו אחר זו, כמכות ברק איומות, ניחתו עלינו לפתע בשורות עצובות:

 

חברנו היקר, אהרון אגסי, נהג משאית אספקה בדרך לירושלים, חטף כדור ישר בלב ומת במקום; ושמואל הילדסהיים יפה התואר נהרג בקרב על משמר העמק; ואריה פוגלמן נהרג שותק וגלמוד ליד מנזר השתקנים, בקרב על לטרון.

 

להורים שלנו ולכל חברי הקיבוץ האחרים לא היה זמן להתאבל על המתים, ובטח הם גם החליטו בשיחת הקיבוץ, שאסור להם להראות לנו שהם עצובים. הם היו חייבים לדבוק באדמת העמק הבוצית וקשת העורף ולהמשיך להילחם בחירוף נפש באויבים שלנו, ולהגן עלינו - הילדים.

 

ואז, הסבירה לנו בוקר אחד, המורה שלנו, גבריאלה, שהנה, זה שוב קורה. שנכפית עלינו, היהודים, מלחמה של מעטים נגד רבים ודויד וגולית שוב ניצבים זה כנגד זה. ולנו - לנו לא נותרה כל ברירה, כי כבר לא נותר לנו - היהודים - מקום אליו נוכל לברוח ועכשיו אנחנו נלחמים על הארץ שלנו. ועלינו, הילדים בני הקיבוץ, מוטלת החובה להיות חזקים ואמיצים ולעזור להורים שלנו, ככול יכולתנו. כי זה כנראה הגורל שלנו - גורלו של העם היהודי הקטן ולמוד הסבל - שימשיכו לראות בנו לעולם ועד שעיר לעזאזל וינסו לגרש אותנו מכול מקום בעולם - אפילו הרחק עד מעבר להרי החושך.

 

שאלתי לתומי את גבריאלה, היכן נמצאים אותם הרי החושך שהיא מדברת עליהם, ומה גובהם, כי חשבתי באותו רגע, שישנם באמת הרים שהם אפילו יותר גבוהים מהר האוורסט, הרים שהשמש אינה מאירה עליהם לעולם, והם מתרוממים איפשהו בקצה העולם ופוצעים בפסגותיהם את העננים, במקום הכי רחוק והכי שומם והכי מפחיד על פני כדור הארץ.

 

"הרי החושך", גבריאלה ענתה לי, "זה סתם ביטוי ציורי של מבוגרים, שבא להעיד על מקום שהוא נידח ואפל ודחוס אפילו יותר מהגיהינום".

 

נחרדתי והתכווצתי במקומי והחלטתי שלא אשאל אותה שאלות נוספות.

 

בערב מצאתי עם אבא באנציקלופדיה שלו שתי אפשרויות: הרי החושך הם למעשה, סתם הרים אגדיים שעל פי אחת מאגדות חז"ל מפרידים בין אסיה לאפריקה; והאחרת - הרי החושך הם הרים אגדיים אליהם הגיע המצביא אלכסנדר מוקדון באחד ממסעותיו בעולם העתיק.

 

נרגעתי ומצאתי במילון שלי מילים נרדפות לגיהינום: שחת, תופת ושאול.

 

כחלוף כמה לילות של נדודי שינה ממושכים, בהם רבצנו הילדים במקלט האפלולי, שבנייתו עדיין לא הסתיימה, אזרתי אומץ ובאתי בטענות לאבא. אמרתי לו ככה, ישר בפנים, שאיך זה שגבריאלה המורה אמרה לנו שעל פי התכנית שהיא שמעה, כל העניין הזה יסתיים תוך ימים אחדים, והנה...

 

אבא רמס בעקב נעלו את בדל הסיגריה התורנית, ושלא כהרגלו קטע אותי באמצע המשפט, ואמר: "אתה כבר ילד די גדול. הגיע הזמן שתבין שבקיבוץ כל תכנית היא בסיס לשינויים ואין דבר שהוא יותר קבוע מהזמני. ובעיקר עכשיו, בעיתות של מלחמה וחוסר ודאות, כאשר אפילו החכמים הכי גדולים אצלנו, אינם יודעים מה ילד יום".

 

הבטתי בו בתמיהה עצומה. לא הבנתי איך יום יכול ללדת, אך בעיקר הפליאה אותי, אותה בקורת מרומזת וחריגה שלו על התנהלות הקיבוץ.

 

כך חלפו להם עוד שלושה לילות, בהם המשכנו לישון על גבי מזרונים חומים דקים שנפרשו על רצפת המקלט הנוקשה, ואז הבנתי למה אבא התכוון.

 

כי פתאום ירדו למקלט שלנו שלושת הנגרים החרוצים והנחמדים של הקיבוץ - פפוֹ, מוּניוּ ואליעזר, ותוך המהום מתמשך ושריקת נעימות עליזות התקינו לנו בזריזות נגרית אופיינית, מיטות עץ דו-קומתיות צרות כמו ספסלים, שהמשכנו לישון עליהן באופן זמני לגמרי, כמעט עוד שנתיים נוספות.

 

באותה עת ממש, הגיע פתאום לקיבוץ כמו עלה נידף ברוח, גורביץ' ה'שקוף', שעל עור פניו החיוורים הייתה משורטטת מפת נימים כחולים, והחל לבקר אותי ברעים שבחלומותיי הליליים.

 

גורביץ' נמוך הקומה, שכל כולו רק עור ועצמות, שנמלט על נפשו ממחוזות הפחד של מלחמה מתמשכת אחת, ובדיוק כשהגיע אלינו, לקיבוץ, פרצה מלחמה איומה נוספת ומרוב אימה ומנוסת רדיפות הוא ביקש להתגורר סגור ומסוגר במרתף הטחוב שמתחת לחדר האוכל, בין ניחוחות הבצל והשום והגזר לבין ערמת שקי תפוחי האדמה.

 

אימא אמרה לי שגורביץ' ה'שקוף', שקומתו הנמוכה בלאו הכי עוד הולכת ונגרעת מעת לעת, רואה את כל העולם דרך משקפים שחורים במיוחד וזה בכלל לא מפתיע אותה; כנראה שכך זה עם אנשים שאלוהים שכח אותם לגמרי, ולא ריחם עליהם אפילו קצת, כמו שהוא אמור לרחם אולי, על כל היצורים החיים בעולם.

 

ואחר כך אימא אמרה לי לילה טוב ופנתה לדרכה, ואני שכבתי ער במיטה העליונה, הצרה והקשה, צמוד ממש לתקרת המקלט, שזיזי בטון נוקשים וחדים הזדקרו ממנה, והקשבתי בקנאה לקולות השינה המוכרים, שעלו מן המיטות הסמוכות לזו שלי.

 

ורק לאחר זמן רב, שמעתי את כפכפי העץ של מַרגיט, המטפלת המלאכית שלנו, אחת מל"ו צדיקים, מקישים על מדרגות הבטון. מיד שמטתי מעלי את שמיכתי והנחתי לה לצנוח על הרצפה.

 

מרגיט, כדרכה, ריחפה בינינו בכנפיים פרושות, כאחד מן המלאכים הטובים שירדו מהשמים, חלפה בשקט בין המיטות ואמרה בקול רם שהיא שמחה לראות כמה יפה אנחנו ישנים. ידעתי היטב, שמרגיט ערה לכך, שאני היחיד שעדיין ער. המשכתי לשכב שרוע על הגב, מעמיד פני ישן, ועקבתי אחריה בעודה מיטיבה שמיכותיהם של ילדים אחרים. וכשהגיע תורי, תמיד אחרון, היא התכופפה בגניחה חרישית, אספה את השמיכה שלי מהרצפה, טיפסה שנים או שלושה שלבים על סולם העץ הקטן וכיסתה אותי. ורפרפה באצבעותיה טובות הלב על פני וליטפה אותן ברכות שלא תתואר. ושבה ואמרה בקול רם, שזה פשוט נפלא שכולנו ישנים טוב כל כך ואיחלה לנו לילה טוב וחלומות מתוקים. המשכתי להעמיד פני ישן עד שמרגיט יצאה ולקחה איתה את כל חלומות הביעותים שלי על הגיהינום, על הרי החושך ועל היהודים הנרדפים, ונרדמתי בן רגע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: