מוזיקה / דני נימרי

מוזיקה                                                       

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כמה שנים לפני שיוסף בן יצחק נפטר התחלנו ללמוד מוזיקה. בארשת חשיבות ובכובד ראש, הסבירה לנו שׂרה 'הקטנה', שזה מאוד תרבותי וחשוב להשכלה ולהרחבת האופקים להיות ילדים מוזיקליים, שמתפתחים עם הזמן, וגדלים להיות חברים מבוגרים שמועילים ותורמים לחברה.

איור מאת יעקב גוטרמן

בשיעור הראשון עם המורה למוזיקה, צְפירה, למדנו לצייר מפתח סול.

אך ראשית דבר, קיבלנו מחברות חומות כריכה בנות שתים עשרה דף, נטול עץ, שהוטבעו על דפיהן הלבנים, לפחות, חצי מיליון קווים שחורים מקבילים ישרים וצפופים, שכמעט נגעו זה בזה.

 

כתבתי על עטיפת המחברת בזו הלשון:

ל: מוזיקה.

שם התלמיד: דן קבוצת "ניצנים".

כתובת: קיבוץ שריד.

עמק יזרעאל המערבי לרגלי הרי נצרת.

ישראל - כדור הארץ.

 

אחר כך, אבל תוך רגע ממש, שקעתי שוב בסבך הרהורי העמוקים, צף, עולה ויורד בין גליהם הרוגשים, מדמה את הקווים הארוכים שעליהם היינו צריכים לשרטט מפתחות סול, לתוואי מסילת הברזל של רכבת העמק. ראיתי בדמיוני פסים מתמשכים, דקים כחוטים, שעמודי עץ גבוהים נטועים לצדם וחוטי חשמל נשרכים מהם, והם חוצים את העמק הנהדר שלנו במרכזו, ממערב למזרח.

 

לכן, כאשר צפירה ציירה על הלוח השחור מפתח סול דק גזרה ויפה תואר, וכול הילדים האזינו להסבריה המלומדים וציירו במחברתם בשקדנות רבה, התנדנדתי אני על רגליו האחוריות של הכיסא שלי, כמו שכל כך אהבתי.

המשכתי כדרכי להזות בהקיץ, ותוך רגע התאבכו בראשי צפירות קטרים ושקשוק אופנים ותמרות העשן של הרכבת הישנה, המזדחלת לה, צבית ועייפה, ופרעו את מחשבותיי.

ובחלומי, אני הוא נהג הקטר הענק, המושך אחריו את רכבת העמק המפויחת, לרגלי מגפי עור חומים המתגבהים עד ברכי, ולגופי אוברול כחול רב כיסים וטלאים. מקטרת ארוכת קנה נתונה בין שיני, וכובע מצחייה מזוהם, נוטף שמן מכונות, נטוי בגנדרנות על ראשי. והקטר הזקן, העייף, יורק מפיו גיצי אש כחלחלים ופולט מארובתו נפיחות עשן ורסיסי פיח שחורים, גורר אחריו אך בקושי את נחש קרונותיו אפוף האבק, בדרכו הארוכה מחיפה לדמשק.

 

אבא סיפר לי פעם, שבמלחמת העולם הראשונה, נוצר בארץ מחסור חמור בפחם להסקת הקטרים. כדי לא להשבית את רכבת העמק שהייתה חיונית להם ביותר, בנו חיילי הצבא הגרמני קרונות מיוחדים שבמרכזם תורן גבוה וחזק, ומתחו עליו מפרשי בד ענקיים, דומים לאלה שהשתמשו בהם פעם, לפני אלף שנים, אולי, בספינות עתיקות. הרוחות המערביות החזקות המנשבות דרך קבע בעמק, הסיעו את הרכבת מזרחה לכיוון עמק הירדן, אך להשיבה משם באותה דרך, לא ניתן, כמובן.

 

כשסיים אבא את הסיפור המופלא הזה, חייך אלי את החיוך הקטן הערמומי שלו, כסס בשיניו את פומית מקטרתו, והחריצים הקטנים, הג'ינג'ים להכעיס שבזוויות עיניו, העמיקו והתכהו, וחייכו אלי אף הם. ולא ידעתי, האם עלי להאמין לסיפור המוזר הזה, כי פתאום נדמה היה לי, שאבא קרץ אלי במשובה, כמנהגו תמיד, כאשר סיפר לי לפני השינה, סיפורי אלף לילה ולילה כאלה ואחרים, שלא יאומנו.

 

מאוחר יותר, הסתובבו בינינו צְפירה, המורה למוזיקה, ושׂרה ה'קטנה' שהייתה המורה-המחנכת שלנו. צפירה הייתה אישה יפה עם גומות בלחיים ושיער גוֹלש על הכתפיים, ולשׂרה ה'קטנה' צמחה נקודת חן חומה על הסנטר. מנקודת החן המכוערת הזאת הסתלסלו שתי שערות לבנות, שנורא התחשק לי למשוך בהן ולתלוש אותן. שׂרה הרכיבה על עיניה הקטנות משקפיים עגולים, עבי זכוכית. פעם היא אמרה לנו, שבלי המשקפיים היא אינה רואה אפילו את קצה האף שלה. שמתי לב לכך, שגם אני, רק כשאני עוצם עין אחת, אני מצליח לראות את קצה האף שלי.

 

שתיהן הציצו בשתיקה במחברות שלנו. כשראתה שׂרה ה'קטנה' את מפתחות הסול הענקיים שציירתי, שבטנם נפוחה ומעוקמת וזנבם מתנשא לשמים כמו עמוד העשן של רכבת העמק, היא הסבה את תשומת לבה של צפירה, ואמרה לה בקולה הרועם, הצווחני, ככה שגם אני שמעתי – "אוֹוֹוֹוֹהוֹוֹוֹ – זה כבר ממש פרימיטיבי!" נעלבתי נורא מה'אוווהווו' המתמשך הזה שלה, אך עוד הרבה יותר ממנו, נעלבתי מהמילה – 'פרימיטיבי'. זאת, משום שידעתי מכול הסיפורים שאבא סיפר לי, ומהאנציקלופדיות שדפדפתי בהן בכול שעת פנאי, שמיליוני בני אדם שמתגוררים בהודו ובאפריקה הם פרימיטיביים. ופירושו של דבר, בעצם, שהם נחשלים או לא תרבותיים.

 

זמן לא רב אחר כך, נחלתי כשלון חרוץ גם בנגינה על חלילית עץ מטופשת. מין חלילית פשוטה שבפשוטות, סתם חתיכת צינור עץ דק ועלוב, שקדחו בו באי סדר מכוון, כל מיני חורים קטנים.

וכשכול חברי לכיתה כבר ניגנו בהצלחה במסיבת סיום השנה כמה שירים, רק אני, לא השכלתי לחלץ ממרזב העץ המחורר הזה, ולו גם שלושה צלילים רצופים מבלי לזייף ולצרום אפילו את אוזניי שלי. אפילו את הלחן הפשוט ביותר של שיר הילדים המטומטם – 'יונתן הקטן', לא הצלחתי לנגן כראוי, כי איכשהו יצא לי תמיד שסתמתי באצבעות המגושמות שלי, השמאליות להחריד, את החורים הארורים, הלא נכונים.

 

דווקא אז, באיזה מסיבת חנוכה מגוחכת או משהו כזה, בלב לבו של הסכסוך המרגיז שלי עם לימודי המוזיקה, כשהתחלתי להשלים עם זה שאדם תרבותי כנראה כבר לא יצא ממני, העיר לי מיכאל, חברי לכיתה, שאני שר בקול רביעי. לא ידעתי כמובן מה זה אומר – קול רביעי, אך מכיוון שכולם סביבי התפקעו מצחוק, הסקתי את המסקנה המתבקשת שזו בדיחה על חשבוני והפסקתי מייד גם לשיר. האמת היא, שזה ממש עיצבן אותי, המוזיקה הזאת, שפשוט לא הצלחתי להבין אותה ולקלוט אותה. אך אני, דווקא הפעם, משום מה, עמדתי על זכותי ולא ויתרתי. ממש התעקשתי, וזאת בניגוד גמור לאופיי המחורבן, ודרשתי בכול תוקף לנגן גם על כלי נגינה אישי כלשהו.

 

כך קרה, שקיבלתי מנדולינה עדינת מיתרים שצווארה דק וארוך כצוואר הברבור, לא חדשה לגמרי, אומנם, שכן, ניתן היה להבחין בנקל, ששריטות ציפורניים ישנות חרטו פסים לבנים בפניה השחומות, יפות התואר. אך על אף זאת, נותרה היא עדיין, יפת גִזרה ואצילת מראה, וגופה החלקלק שצבעו אגוז כהה היה רגיש ונעים למגע ידי המלטפות.

 

יוסף בן יצחק, שימש אז כמורה שלנו למוזיקה, והוא זה שהיה אמור ללמד אותנו לפרוט על המנדולינות. אלא שלרוע מזלו, נתגלה לו באותה עת ממש, שמזה זמן רב כבר מקננת בגופו איזו מחלת סוכרת ארורה, שמגירה את הארס הערמומי שלה לתוך עורקיו ומשחיתה את דמו.

בכול מקרה ובכול מה שנוגע אלי, למד יוסף והכיר בתוך זמן קצר ביותר את יכולותיי המוזיקליות המוגבלות. ואני, כשהרגשתי שגם הפעם לא הולך לי, והאצבעות שלי לא מבינות את מה שהמיתרים רוצים מהן, החלטתי, שבמקום לשוב ולהתעצבן, ולהיעלב, אשקע לי בחלומות הנעימים שלי, או שאפריע פה ושם כשישעמם לי, אבל, כמו תמיד, בשקט.

בחלומותיי ראיתי את יוסף עומד ומנצח בתנועותיו הזוויתיות, המגוחכות, על תזמורת כלי הפריטה המפוארת שלנו, שאני כמובן, הסולן המזהיר שלה.

ויוסף מתבונן בי בשפתיים קמוצות במאמץ, מורה לי בהפניית שרביט המנצחים הדקיק שלו, כאשר מגיע רגע השיא של הקונצרט ועלי כמובן, מוטל לפתוח בקטע הסולו – 'טְרמוֹלוֹ' הוא קרא לזה.

ואני, סמוק מהתרגשות, מחליק בידי בצניעות אופיינית על רעמת שערותיי המאפירות, קד ימינה ושמאלה, ומודה לקהל העצום, על מחיאות הכפיים הסוערות.

 

אך כששבתי בסופו של דבר, לקרקע המציאות, כל כך השתעממתי מכל הדו-רה-מי-פה-סולים האין סופיים של יוסף, שהבנתי סופית, שגם מהמנדולינה הנבזית, עלובת הנפש, לא יעלה בידי להפיק ולו גם צליל אחד שאינו מזויף ועקמומי. והתחלתי כדרכי להתנדנד בחוסר ריכוז, על רגליו האחוריות של הכיסא שלי, מתאמץ בכל כוחי שלא לאבד את שיווי המשקל. וכאילו לא די לי בכך, זמזמתי ביני לביני בשקט, שרשרת ארוכה של קולות חשודים.

 

כל הילדים צחקו נורא, ואני צחקתי יחד אתם. ואז, איבדתי את שיווי המשקל ומצאתי את עצמי לכמה שניות תלוי בין שמים וארץ. נבהלתי קצת וצנחתי לאחור ונחבטתי כהוגן, תחילה בגב ואחר כך גם בראש, ובעיני העצומות בכאב חד, הבליחו והבהבו והתרסקו כמה מיליוני כוכבים.

 

יוסף, ובצדק רב, יש לציין, לא היסס יותר מדי, הניף את ידו הגרומה וחבט בראשי עם מחברת התווים קְשת הכריכה. מעך אותי כאילו אני  סתם זבוב חצוף וטרדן, ואמר לי בקולו הניחר: "למזלך הגדול בחורי הצעיר, ברא אותך אלוהים עם צוואר שמחבר את ראשך החלול לכתפיך. אם לא כן, היה הוא מתרומם כמו נוד נפוח, מתעופף לכול הרוחות ומוצא את המקום הראוי לו בין ענני הכבשים הרועים בשמים. רק ציפורים נודדות וחלומות שווא מרחפים אצלך בראש. אי לכך, ולאור יכולותיך המוזיקליות העלובות, השאר כאן את המנדולינה ועוף מהכיתה, פרפר לילה אפור כנפיים שכמותך."

 

בזמן שהוא נשא את הנאום הארוך שלו, העפתי מבט אלכסוני בפניו הרזות. ראיתי שיש להן כבר צבע של קלף ישן, דהוי לגמרי, ונורא התביישתי.

ואני, שכמעט תמיד נפלטו לי המילים הלא נכונות במקומות הלא נכונים, סתמתי הפעם את פי. לא נעלבתי ולא כעסתי על יוסף בכלל. השארתי את המנדולינה על השולחן ויצאתי מבויש מהכיתה. ביני לביני ידעתי היטב עד כמה רציתי לדעת לשיר ולנגן ולהיות מוזיקלי כמו כל הילדים. 

הצטערתי על כל השטויות שעשיתי, כי מיום ליום אפשר היה לראות על פניו הדהויות של יוסף ועל גופו ההולך ומתכלה, שהוא יותר ויותר חולה.

 

ואז, בדיוק באותו זמן בו השלמתי סופית, שלעולם כבר לא אגדל ואתפתח ואהיה לאדם תרבותי, מועיל ותורם לחברה, יוסף מת.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: