אַשְרי, מסכן אני... / דני נימרי

 

אַשְרי, מסכן אני...

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שבעים וחמש שנים כבר מלאו לו, לשמעון גושן (גולדשטיין) ידידנו, אף שכמעט אין זה ניכר על פניו החלקים השזופים, הנקיים מקמטים וכתמים אופייניים של חולי או זקנה.

איור מאת יעקב גוטרמן

למעט שׂיער ראשו שהכסיף כולו, והחל אפילו התדלדל קמעא, ולכן היה מושך אותו לכאן ולשם, כדי להסוות ולו במעט את מצחו ההולך ומתפרץ וקונה לו לאיטו שטחים חדשים, אין למצוא בפניו העגלגלים, הגלויים, כמעט כל פגם. (זאת, למרות שמזה שנים לא מעטות, נוהג הוא להסתפר רק פעמיים בשנה, מסיבות שעוד יתבררו בהמשך הדברים).

 

ניתן אם כן, לומר עליו בלי שום קושי, שבמבט ראשון, אפילו בגילו המתקדם למדי, נאה מראה פניו של שמעון ונאה גם קומתו הזקופה, שאף היא אינה מסגירה את גילו האמיתי ומוסיפה למראהו החיצוני המרשים, ארשת של הדרת כבוד.

 

ישאל הקורא המתעניין, מהי אם כך הסיבה לשפת גופו המוזרה משהו, לכתפו הימנית הנעה תמיד לפנים במעין אקט של התנגדות עזה, לעיניו הכהות, הממורמרות ולשפתיו המכוּוצות בעווית של רוגז ואי שביעות רצון.

 

האם - לא עלינו - סובל ידידנו שמעון ממכאוב כרוני מייגע המקנן מזה זמן בגופו, אך כדרכם הידועה של מכאובים כאלה, נסתר הוא מעיני זרים?

 

ואולי מרה שחורה היא זו המכרסמת בלי הרף בתוך תוכו ומתישה את כוחותיו? או שמא זוהי סתם תחושה של החמצה, אשר אינה מרפה ממנו לרגע ואינה נותנת לו מנוחה? מעין תחושה פנימית, שהנה, כל האירוע החד פעמי הזה, המכונה בפי כל, חיי אדם, עומד להסתיים לגביו בתוך זמן קצר למדי, ואת גלגל השיניים הדמיוני הזה, המסתובב ומתגלגל לו בקצב מהיר ביותר, אפילו שועי עולם אינם יכולים לעצור או להסב לאחור, לא כל שכן הוא, האדם הקטן, הפשוט?

 

ואולי, אולי, מה שבסופו של דבר מטריד כל כך את שמעון גושן שלנו, מורט את עצביו ומעכיר את זיו פניו כבר יותר מעשור שנים הוא הצדק המוחלט הפרטי שלו, שהופר לדעתו ברגל גסה עם תחילת תהליכי ההפרטה בקיבוץ? הצדק, היושר, השוויון ומצוות ההסתפקות במועט, שמאז היה לאדם בוגר שעומד על דעתו ועל עקרונותיו בתקיפות, היו תמיד נר לרגליו.

 

הוא התחתן לראשונה בגיל צעיר מאוד, אולי אפילו צעיר מדי, וזמן קצר אחר כך נולד לו בן.

כעבור שנתיים התגרש בשמחה ועלה ארצה. בימים ההם, לנטוש את סיר הבשר של אוסטרליה ולעלות לארץ ישראל ועוד לקיבוץ דרומי של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, נחשב למעשה לא הגיוני לגמרי, אולי אפילו על גבול חוסר השפיות. אבל זה מה שהוא רצה וזה מה שהוא עשה.

"לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים," הכריז אז בפני בני משפחתו, הניף בתנועת ראש מיומנת את בלוריתו השופעת וניפח את חזהו בגאווה, ונפרד מהם ותחושה של שליחות אמיתית מפעמת בקרבו.

 

וכך, בראש מורם, ובלי ייסורי מצפון רבים, זנח את אשתו הראשונה והיא נותרה ביבשת הגדולה עם בנו הפעוט, מופקדת על נכסי המשפחה ומנהלת אותם ביד רמה ובזרוע נטויה.

 

"עכשיו אתה יוצא להליכה?" הוא שומע את אשתו השלישית גוערת בו בקול נרגן מחדר השינה האפלולי. "חם מדי, קר מדי, לחץ הדם שלך, זה מסוכן, כבר חושך, הסרטן אורב מאחורי הדלת, אולי ירד גשם, לא שכחת לבלוע כדור, אל תלך רחוק מדי, אתה תיפול, תיקח מטריה, לקחתָ כובע נגד השמש? תראה מה קורה לחברים הכי טובים שלנו, תשגיח, תהיה זהיר..."

 

פעם, לפני שנים, היה משתלח בה בגסות. אומר לה שכדאי לה מאוד שתפסיק ליילל. היו רגעים שחשב, שהוא עוד עלול לעשות לה משהו לא טוב.

 

למזלו התאפק. עתה כבר אינו טורח להשיב לה, שכן, זו כבר הפכה להיות אמירה שגרתית בצירוף ההתראה ההולמת את השעה, את עונת השנה ואת מצב רוחה. מעין טרוניה שחוזרת על עצמה מדי יום ביומו ובאותו טון דיבור לא שקט, ילדותי ודאגני. והוא התרגל.

 

היה הוא הולך במהירות רבה ותמיד לבדו. מניע את זרועותיו בתנופות חזקות ומדויקות, כאילו הן בוכנותיו של קטר רכבת, המסייעות בידו להתקדם מהר יותר, ובעיקר כדי לשרוף עוד כמה קלוריות מיותרות. כדי להקל על עצמו בעת הצעידה היה גודש את ראשו במחשבות על אהבות נעורים שהמתיקו את בגרותו, אהבות שהיו ולא ישובו עוד. כך כמעט לא חש את גופו שטוף הזיעה, הרוגש ורוטט ככדור גומי, בשעת ההליכה המאומצת. ואכן, לא מעטים הם ההולכים שהיה פוגש בעת צעידותיו בשדות העמק, שהיו אומרים לו בחיוך נבוך, שמרחוק נדמָה בעיניהם לבועת כספית מתגלגלת. עכשיו, לקראת העלייה הקשה האחרונה, נשם בכבדות וצלע מעט עקב הניתוח הלא מוצלח בקרסול רגלו הימנית. שוב גרף את שערותיו לאחור, מועך בכעס זבוב טרדן שנדבק לאפו, ועל פניו המיוזעים ניכרת ארשת של מאמץ וסבל מתמשך.

 

בשבוע הבא ימלאו חמישים ואחת שנים לעלייתו ארצה ולהיותו חבר קיבוץ, וכמדי שלוש שנים בדיוק, יטוס לבדו לבקר את בנו בכורו ואת שלושת נכדיו החיים באוסטרליה. וכרגיל, ינצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת ויטייל עימם משך שישה שבועות ברחבי היבשת הענקית. ובבוא העת, כשישוב ארצה לקיבוץ המתחדש שכבר אינו ביתו, ימצא, רק במקרה, בין בגדיו המגוהצים, המקופלים בקפידה במזוודתו, את מעטפת הנייר החומה, השגורה, שהוטמנה שם בלי ידיעתו כמובן ובניגוד לרצונו, ובה סכום הכסף המכסה את כל הוצאות נסיעתו ועוד הרבה, הרבה מעבר לכך.

 

יותר מכול הכעיסה והמרידה אותו הפרטת המזון.

 

"האם נפלנו כולנו על הראש," זעק מעומק ליבו בשיחת הקיבוץ שהתארכה והתמשכה עד אמצע הלילה. "לשלם על לחם ומרגרינה? ואולי נשלם גם על כדור סוכרזית, שקית של מלח ועל המים העכורים בהם משתכשכים הזיתים? ומה יהיה על השכבות החלשות? האם פנינו לעבר הקפיטליזם החזירי? האם בשביל זה עזבתי את הכול מאחורי ועליתי ארצה, ועבדתי במסירות משך עשרות שנים?"

 

רטן וצעק ורגז והתמרמר, ודיבר על אי צדק ועל צביעות, ועל צניעות ועל עקרונות שהופרו ועל כסף פרטי, ועל חלוקה לא הוגנת של המשאבים, ועל כך שהרוב כופה את דעתו על המיעוט, אך לא עזר לו דבר.

 

וכך עד היום, כבר יותר מעשר שנים מאז המהלך האנטי חברתי המקומם הזה, למעט ערבי שבת, שבהם באים נכדיו לביקור, לא היה פוקד את חדר האוכל. ורק מפעם לפעם, כאשר הוא שב לביתו בשעת צהרים מוקדמת וחוצה במהירות את אולם האכילה ההומה, נכנס מדלת אחת ויוצא מהשנייה, ורואה את חבריו בני גילו מסבים אל השולחנות, משוחחים ביניהם וסועדים את ליבם בניחותא, לא הצליח להבין כיצד משלימים הם עם המצב ואינם כועסים כמוהו.

 

כן, כבר אמרו לו את זה לא פעם ולא פעמיים. אתה שמעון, נכלל אצלנו באותה קבוצת חברים קטנה הנקראת בשפת המקום - 'הבלתי מסתגלים'. קבוצה הכוללת את כל אלו שאינם מצליחים או אינם רוצים להסתגל לשינויים כלשהם.

 

"אבל בשביל מה באתי לקיבוץ," היה שואל את עצמו בפעם המי יודע כמה, בועט בזעם בארגז קרטון ריק וחוצה בצעדים נמרצים את מטע האבוקדו המוזנח.

 

"בשביל לשלם בעד כביסת תחתונים, בעד חשמל, בעד שימוש ברכב, בעד טופס 17, בעד טיפולי שיניים, בעד תספורת הכרחית פעמיים בשנה לקראת חג הפסח וראש השנה ובעצם, כמעט בעד כל דבר. איזה מזל שעל אוויר לנשימה ועל מחשבות בראש עדיין לא משלמים."

 

אך הגרוע מכול - שאין לו עכשיו מנוחה ולו לרגע אחד. נגמר החופש וכול הזמן הוא וזוגתו רבים ומתווכחים ונדרשים לקבל החלטות הרות גורל.

 

"לקנות חולצה חדשה לכבוד החג או לדחות לחג הבא? להדליק מזגן בחום הקיץ או לרבוץ על הספה אין אונים, להזיע ולקונן על החום הכבד? לנסוע לחתונה של ידידים או לוותר? ומה עם נעלים חדשות לכבוד השנה החדשה? ואולי נשלים עם המצב, נתנהג כמו כולם ונקנה לנו רכב פרטי? פעם כולם היו בעד אחד ואחד היה בעד כולם. קיבלו הכול בחינם, ועכשיו - רק הכסף מדבר... כסף... כסף ועוד כסף... הכול עולה כסף..."

 

מאשתו השנייה לא נולדו לו, למזלו, ילדים. היו אלה נישואים חפוזים וקצרי מועד. אבל מהשלישית נולדו שניים, שלכול אחד מהם כבר נולדו שני ילדים. שבעה נכדים יש לו אם כך. שלושה באוסטרליה הרחוקה וארבעה בישראל, אך לא בקיבוץ. לכאורה, אין שום סיבה שלא יהיה שמח בחלקו. אך אין הוא מרשה לעצמו להיות רגוע ולשמוח ולו לרגע אחד, אפילו לא בחברתם.

 

כאשר ישוב מהמסע הקרוב לאוסטרליה, הוא נזכר פתאום ומוחה בכף ידו את הזיעה הניגרת ממצחו, יצטרך לבצע משימה שגרתית אמנם, אך מעיקה משהו. יהיה עליו לנסוע לעיירה הזנוחה, הסמוכה לקיבוץ, בה יש לו איזה נכס קטן, אותו הורישה לו דודתו הערירית כבר לפני למעלה משלושים שנה.

 

חנות מכולת קטנה שמושכרת כל אותן השנים, לאותם בני משפחה. פעם בשנה הוא נפגש עימם, שותה כוס תה ומכרסם עוגייה, מחדש איתם את החוזה, מקבל את דמי השכירות לכול השנה וטומן אותם בחשבון הבנק שלו.

 

כך מתאפשר לו מדי פעם בפעם, בין הנסיעות הקבועות לביקור הבן והנכדים באוסטרליה, לעשות גם לביתו ולנסוע עם אשתו לטיולים במחוזות אחרים בעולם הגדול. כך גם התאפשר להם להרחיב את דירתם על חשבונם, כפי שעשו גם מרבית שכניהם לאותו בית. אלא שעתה, בהיותם קיבוץ מתחדש, מוטל עליהם עונש מרגיז, עליו לא חשבו בזמנו. עליהם לשלם עוד מאה שקלים בחודש, ארנונה.

 

"אני מסכן, משמע אני קיים," לעג לו מנהל הקהילה, בהשתמשו בגרסה חופשית משלו לאמרתו של דקארט, כאשר בא אליו לתנות בפניו את ייסוריו המתמשכים, לפני כשנה. "באתי לקיבוץ, כדי להגשים את חלומי להיות חלוץ יהודי. חשבתי לתומי שזוהי החברה הכי צודקת בעולם. מקום בו כולם כאחד מקבלים אותם הדברים וחיים מאותו התקציב, וכשאין שום ברירה מהדקים כולם את החגורה. וגם, כדי שאחרים, שזהו תפקידם, יחליטו בשבילי. לא כדי שאני אצטרך לקבל החלטות," ענה לו שמעון פגוע עד עמקי נשמתו.

 

"אתה מהדק את החגורה רק כאשר אתה עולה למטוס, והאמת היא, שזה קורה לעיתים קרובות למדי," ירה בו חץ נוסף אותו מנהל שׂכיר עב בשר ושחצן, והוסיף כשארשת זלזול על פניו השׂעירים, המוזנחים, " וגם כשהגננת פוטרה משהוחלט על ההפרטה." מאז נותק ביניהם הקשר לחלוטין.

 

זה היה ה'קש ששבר את גב הגמל'. אז גם החליט סופית שהוא מתגרש מהקיבוץ. ממשיך לגור בו ולחיות בו מחוסר ברירה, אך מפסיק לדבר איתו. אלא שלאחרונה החליט צוות הניהול המקומי להפריט גם את המים.

 

"איך אני אתרחץ עכשיו כשאני חוזר מיוזע מהליכת הבוקר שלי, כשגם המים עולים כל כך הרבה כסף," שאל את אחד מידידיו הבודדים בקיבוץ.

 

"תתרחץ בדמעות שלך," ענה לו חברו בלי לחשוב פעמיים ועוד קשר רב שנים נותק באחת.

ומתחת לקילוח המים הדקיק במקלחת הוא חש להפתעתו, שטיפות המים הקרירות השוטפות את ראשו נמסכות בדמעות החמות הזולגות מעיניו.

 

"אשרי," הוא לוחש לעצמו בשפתיים רוטטות, "אשרי, מסכן אני... בעצם, מאיפה אני זוכר את זה? כן. זה משם. מהספר על הילד הקטן, מוטיל בן פייסי החזן שנהנה כל כך מיתמותו... "אשרי, יתום אני"... כן, זה היה הוא, המסכן המאושר, שכולם בעיירה היהודית הקטנה ריחמו עליו... אבל, כאן, אצלנו, כבר תמו הרחמים מזמן"... חופף בחיפזון את שערותיו ומתייפח בשקט...

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: