מדוזות / דני נימרי

 

מדוזות

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כל הפרשה הארורה הזאת עם המסמר שבלעתי, התרחשה דווקא באחד הימים הבוהקים של החופש הגדול, כשרבצנו עוזי שוורץ ואני בלב הדשא הסמוך לבית הילדים, והתחרינו בינינו מי יהיה הראשון משנינו, שיצליח לצבוט בין שפתיו עשרים מסמרי סנדלרים.

איור מאת יעקב גוטרמן

כל ילד שחלם אי פעם להיות לקוסם רב מעללים - הארי הודיני למשל - ולהסתכן בבליעת חרבות או מסמרים, חייב לדעת זאת מראש. לראשי המסמרים נלווה בדרך כלל טעם מתכתי חלוד. האמת היא שממש לא אהבתי את הטעם הזה; הוא הזכיר לי תמיד את טעמה המחליא של עיסת התרד הירקרקה, שֶרטטה על צלחתי בארוחות הצהריים כמין מדוזה מימית נוזלת ודוחה.

 

למעשה, כל החוכמה שנדרשה מאיתנו בתחרות הילדותית הזאת, הייתה ללכוד בין השפתיים רק את הכיפות העגלגלות של המסמרים, כך שחודיהם המסוכנים יזדקרו להם כלפי חוץ. ראינו לא פעם את שייע, הסנדלר של הקיבוץ, יושב לו שפוף על השרפרף שלו בסנדלרייה ועושה זאת, והחלטנו, שאם זקן צנום ותשוש כמוהו מצליח, אין שום סיבה שגם אנחנו לא נצליח.

 

אלא שדווקא אז, בשיאה של התחרות, כאשר כבר דחקתי אל בין שפתיי עשרה מסמרים, נהמה לפתע הרוח והצליפה בפנינו בחוזקה. ענן אבק סמיך אפף אותנו לרגע, וחלקיקיו הזעירים חדרו חדים ומרגיזים, לעיניי, לאוזניי ולנחיריי. לזכותי ייאמר, שכבר באותו רגע, ניסיתי לירוק את כל המסמרים. אלא שמסמר אחד דבק לשפתי התחתונה, מצא את דרכו ללשוני, ומשם גלש לגרוני והשתלשל לו נחוש וערמומי בסבך מעי עד שנבלם לבסוף בשיפולי קיבתי.

 

"איזה יופי של המצאות יש לך", נזפה בי אימא בקול רוטט, "בולע מסמרים דווקא כשאני מקלפת תפוחי אדמה במטבח ומכינה ארוחת צהריים לחברים הרעבים. מצאת לך, כמו תמיד, בדיוק את הזמן המתאים".

 

"סתם שיחקנו. חשבנו איך זה להיות סנדלרים כמו שייע", התנצלתי, מפוחד, כשהיא חשה אוחזת בידי, עיניה אפופות דאגה שחורה, לחדרה של האחות האגדית צילה, ששבה לא מזמן משליחות חשובה למחנות העקורים באירופה, שם טיפלה במסירות רבה בילדים יהודים יתומי מלחמה.

 

צילה, שאימא החשיבה אותה למומחית רפואית ראשונה במעלה - גדולה וחשובה מכול הדוקטורים בארץ, אולי אפילו יותר מהרופא שלנו דוקטור קפלן, שנחשב אצל חברים רבים בקיבוץ לסגן של אלוהים, אולי אפילו לאלוהים בכבודו ובעצמו, אימצה אותי אל חיקה החם והאימהי, וחיבקה אותי לא רק בידיה ובשדיה ובכול גופה הרך והדובי, אלא גם בעיניה החמות, בליבה ובאהבתה. אחר כך היא שרה לי בקולה הצרוד שיר בן שורה אחת – "מסמר ממזר טבע בבטן – יצא עם קקי או עם שתן", ניגבה בשרוול חולצתה את דמעותיי וצחקה נורא. והורתה לאימא להאכיל אותי מיד בשתי עגבניות בשלות מהמטבח ואז, כך אמרה, ימצא המסמר את דרכו המהירה החוצה בדרך הטבע.

וכך היה.

 

זמן מה אחר כך, בפעם הראשונה בה נסענו כולנו להתרחץ בים, הודיעו בחדשות של השעה שבע בבוקר, ב'קול ישראל מירושלים', שמיליוני מדוזות נצפו בים התיכון בדרכן לחופי ישראל, ועל כן מתבקשים אזרחי המדינה לנקוט בכול אמצעי הזהירות המתחייבים מכך. הייתי אז כבר בן שמונה, ורק כמה ימים קודם לכן, כשעמדתי לתומי על שפת ברכת השחייה, חלפו מאחורי כמה ילדים בריצה מהירה, ואחד מהם דחף אותי מבלי משים אל תוך המים העמוקים. למען הסדר הטוב, עלי לציין, שלא ידעתי עדיין לשחות. אבל הבנתי מיד, שאם אני רוצה לחיות, אני חייב לנשום. פרפרתי לי על כן בידי וברגלי, במין סגנון שחייה מיוחד שהמצאתי ממש באותו רגע, ובכוחות אחרונים הצלחתי להיחלץ מהמים. וכשנאחזתי בסולם הברזל שהשתפל אל תוך הבריכה, משתעל ומקיא את נשמתי, חשתי את הלב שלי כאילו הוא הולם במהירות האור.

 

הייתי נרגש נורא באותה נסיעה לים, שעד לאותו יום ראיתי אותו רק בתמונות, וגם מודאג מאוד בגלל יכולות השחייה הלא מי יודע מה שלי, אך בעיקר בגלל כל אותן מדוזות מרושעות שהודיעו עליהן ברדיו. אולי משום כך, שכחתי לשים בתרמיל הצד הקטן שלי, לצד הסנדוויץ' והתפוח, גם את בגד הים.

 

חיכיתי שיחשיך קצת כי התביישתי נורא, ורק אז העזתי להתפשט וזחלתי על הבטן עירום לחלוטין, והתפלשתי לי לבדי במים החמימים. חששתי נורא שהמדוזות יצרבו אותי דווקא במקומות הכי הכי רגישים. לכן רבצתי לי שם בשקט על החול הרך והשתכשכתי כמו תינוק רק במים הרדודים.

ורק כשירד הלילה והשתרר חושך מוחלט העזתי לצאת מהמים כדי להתלבש.

 

אבל אז כמובן, גיליתי לגודל הבושה, אך כצפוי לגמרי, שאיני מוצא את המקום בו השארתי את בגדי.

לילות רבים אחר כך, התגנבו גדודי המדוזות אל חלומותיי, העירו אותי משנתי מבוהל ושטוף זיעה, ידי הרועדות מגוננות בכוח על שיפולי בטני.

 

פרק זמן נוסף חלף, עד שעלה פתאום בדעתי, שכול האירועים האלה, שפוקדים אותי האחד בעקבות השני במין רצף צמוד ומצמרר, מקורם בעצם, באותו אירוע אומלל במיוחד, שהתרחש כבר ביומו הראשון של החופש הגדול. אירוע, שטבע בי, כך הרגשתי, איזה חותם שלומיאלי ארור.

 

באותו יום קיץ חמסיני, החליטה קבוצת ילדים למשוך ולהעלות בעזרת חבל ישן ארגז עץ גדול לגג בית הקומתיים, כדי שישמש כשובך ליוני הדואר שלהם. היה זה אותו גג ממש, ממנו שפכנו כמה שנים קודם לכן, את תכולתו של סיר לילה מלא וגדוש על ראשו של סבא 'לוּלוּ', וממנו הצצנו מדי פעם למקלחת המשותפת של חברות הקיבוץ, כדי לגלות בכל פעם מחדש את סודות הבריאה.

 

אין לי שום הסבר, מדוע החלטתי דווקא באותו רגע נמהר לטפס בהתלהבות על צינור הברזל הדבוק לקיר, ולעלות בעקבות הארגז. אך זה מה שעשיתי. וכאשר החבל נקרע, צנח הארגז וחבט בראשי.

 

וכשפקחתי את עיני, מצאתי את עצמי שָכוב על הדשא, וכעבור עוד איזה רגע של בלבול חושים, ראיתי סביבי עשרות ילדים שנועצים בי מבטים מלגלגים ומתפוצצים מצחוק. פינו אותי בדחיפות רבה למרפאה ולאחר בדיקות מקיפות, שכללו גם נעיצת אצבע משפילה בביצים, קבע דוקטור קפלן, שלמזלי הטוב, אני סובל מזעזוע מוח קל בלבד. בלעתי כדור נגד כאב ראש והקאתי קצת, אך בעיקר נעלבתי, כאשר נגזרו עלי שלושה ימי שכיבה מוחלטת בחדר האיזולציה.

 

שבוע אחד חלף לו בלי כל אירועים מיוחדים, עד שערב אחד נגררתי לתומי, אחרי קבוצת ילדים מבוגרים ממני לחורשת האורנים המרוחקת, שמתחת לבית הקברות. כל הילדים אספו ענפים יבשים ואצטרובלים, הבעירו מדורה גדולה, רקדו סביבה, צעקו והשתוללו בפראות ובשמחה. רק אני עמדתי לי כדרכי ממש בצד, חיטטתי במדורה בענף אורן דק וארוך והתביישתי נורא. נזכרתי שלא אמרתי לאימא שלי לאן ועם מי אני הולך.

 

ריח העשן וניחוח תפוחי האדמה הניצלים במדורה מילאו את פי ריר, אך גם כשהציעו לי תפוח שחור קליפה אמרתי שאיני רעב, והתביישתי נורא בכך שאני כל כך ביישן.

 

"על החיים ועל המוות ויהיה מה שיהיה, אני הולך", לחשתי לעצמי בשקט באותו רגע ומשכתי מתוך המדורה את ענף האורן, שֶשלהבת דלה נאחזה בעקשנות בקצהו. ידעתי שאני טועה, אך החלטתי לשוב הביתה לבדי.

 

רטט מוקדם מבשר רעות, מעין רמז ראשון למה שעתיד להתרחש בתוך כמה דקות, הרעיד את ברכי, כשחלפתי, מצמצם ככל האפשר את קומתי, ליד בית הקברות הקיבוצי הקטן.

 

הרוח השרבית החזקה, ששרקה מזה ימים אחדים בצמרות האורנים והברושים, שקטה פתאום באחת. אורחת גחליליות דמומה ריחפה לעברי באיטיות, נקודות אור זעירות, בודדות, שחיפשו את דרכן כמוני, בעלטה הכבדה.

 

לפתע פילחו את קדרות הלילה צחוקו של הצבוע המשוגע וקינתו החד גונית של השׂעיר המצוי. תנשמת עצבנית פלטה נשיפה עמומה, ולאחריה מין חרחור גס ובוטה וצריחה מתמשכת, מקפיאת דם. משק כנפיים בהירות הבהיק להרף עין בינות לברושים שניצבו דוממים סביב בית הקברות.

 

התאבנתי במקומי בנשימה עצורה. הנפתי לפני את הענף הדק, הבוער בקצהו, והנעתי אותו הלוך ושוב, מפלס לי את דרכי בין מדוזות ענקיות, שגוננו בזרועותיהן הרוטטות על המצבות הלבנות.

 

"ילד משיגעֶנע, ילד טיפש, בקיץ אסור מְשׂחֲקים באש!" נבח עלי פתאום בקולו הצרוד, אסיאו הבולגרי, שהתגורר לצד כלבי הזאב שלו, במלונת עץ נמוכה בשולי בית הקברות הדומם. ומיד אחריו וכאילו לפקודתו, פרצו בנביחות עזות גם הכלבים שלו, עיניהם הצהובות זוהרות בחשכה. עשיתי במכנסים.

 

דמעות עלבון צרבו את עיני. רצתי במהירות וקברתי את תחתוני המטונפים מתחת לערמת הגללים הענקית, לרגלי כלוב הארנבות בפינת החי.

 

בשלהי החופש הגדול ממש, כמה ימים בלבד לאחר שצרעה רגזנית וצמאת דם עקצה אותי בקודקוד וכאבי הראש עוד ייסרו אותי ברשעותם, חזרנו צמאים עד מוות מהחורשה שמעבר לכביש, עמיר ואריאל ואני, והתכופפנו ולגמנו בזה אחר זה מהברז הראשון שנקרה לנו בדרכנו. בדרך לבית חולים, לשטיפת קיבה מהירה וכואבת הבנתי, שהברז הנמוך הזה ששתינו ממנו שלושתנו מלוא הבטן, היה מחובר למעשה, לחבית הנפט של המטבח.

 

וכאשר החלו לנשב רוחות הסתיו, והדשא הגדול שהוריק בחזית חדר האוכל התכסה בעלווה כתומה צהובה, השליתי את עצמי, שהמזל הרע שלי חלף לו ופנה לדרכו, ופוגע עכשיו רק בילדים אחרים.

 

אלא שדווקא אז, הגרוע מכל עוד ציפה לי. בדרכי לחדרם של הורי, נכנסתי בדחיפות לעשות את צרכי בבית השימוש הציבורי. למעשה, יכולתי לדעת ואולי, אפילו לנחש זאת מראש, שדווקא לכבודי תישבר לשון המנעול. זעקתי בקולי קולות לעזרה. חלפה לה אולי שעה, עד ששמע אותי איזה חבר מבוגר שעבר, רק במקרה, על השביל החשוך והזעיק את אימא שלי, שהזעיקה את פֶּפּוֹ פליקס, הנגר החייכן ונמוך הקומה, שפרץ במחי יד מאומנת את המנעול השבור ופתח לי את הדלת.

 

יצאתי החוצה מבויש ודומע למול כל החברים, שעמדו משועשעים סביב התא הקטן, מחאו לי כפיים וגיחכו להם להנאתם.

 

וגם כשהגיע לקיצו בסופו של דבר, אותו חורף ארוך שחור ומדכדך, והאביב כבר אותת לי שהנה הוא שוב חוזר לשמח אותי בשפע פריחותיו, ריחותיו וצבעיו, והשליתי את עצמי שהנה, אולי עכשיו, המזל הרע שלי באמת חלף הלך לו, ביצבצו להם פתאום על הישבן שלי, איזה מאה פורונקלים גדושי מוגלה.

 

אך זהו בעצם סיפור בפני עצמו, שלבטח עוד יסופר ביום מן הימים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: