יש מצב? / דני נימרי

יש מצב?

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"יש מצב, שתפסיק לרגע לאסוף את העלים המטופשים שלך ותבוא איתי רק עוד פעם אחת אחרונה בעונה הזו לשחות בבריכה?"

איור מאת יעקב גוטרמן

זה מה שהוא שואל אותי כשהוא רואה אותי עובד בגינה הענקית שלי בשעות הבוקר המאוחרות. ומה אענה לו? שנינו נולדנו בקיבוץ, אנחנו שכנים די קרובים כבר קרוב לארבעים שנה ושנינו כבר לא ממש צעירים. למעשה, ההפך הוא הנכון, ומזה כמה שנים טובות שאנו משכשכים לנו להנאתנו בבועת הפנסיה המבורכת שהונחתה עלינו מגבוה. איננו חייבים דבר לאף אחד ואף אחד לא חייב לנו דבר. יש לנו רכב פרטי משלנו, אין לנו תורנויות, אין לנו איפה היית ולמה איחרת, יש לנו עצמאות מוחלטת לעשות ככל העולה על רוחנו - גן עדן מופרט בגיל השלישי. תענוג קיבוצי חדש ואהוב עלי עד מאוד. אני מחייך אליו, אל השכן הדי קרוב שלי, ואומר כבר אני בא, גורף את העלים היבשים האחרונים של האלמוגן, הלכלכן הבלתי נלאה, אל הערמה ההולכת ומתגבהת והולך ללבוש בגד ים.

 

"לפני כמה שנים טובות", אני מספר לשכן שלי, בדרכנו לבריכה, "הזדמנתי לרגל עניין מסוים, לאיזה קיבוץ צפוני. אותו קיבוץ חווה משבר כלכלי קשה ונאלץ לבצע הפרטה מהירה ומצילת חיים. וככה, אני מסתובב לי בקיבוץ היפהפה הזה ביום שמשי נהדר, ורואה חברים מבוגרים למדי, עובדים בשעות לפני הצהריים בגינות הפרטיות שלהם. שפשפתי את העיניים כלא מאמין. מה הולך כאן? הלא אצלנו באותו הזמן התקיים עדיין הקיבוץ של הימים ההם והחברים עבדו עד גיל תשעים ויותר. נו, חלפו להן בשקט כמה שנים וגם אנחנו יצאנו לפנסיה, ועובדים עכשיו בגינות שלנו לפני הצהריים והולכים לבריכה, ואף אחד לא בא אלינו בטענות. שיחקנו אותה. ככה אני מרגיש".

 

"יצאנו מעבדות לחירות וחבל שלא עשינו את כמה שנים קודם", הוא אומר.

 

"לא צריך להגזים, לא היינו עבדים של אף אחד, אבל זה שיצאנו לחירות ואנחנו רשאים עכשיו לעשות רק מה שמתחשק לנו, עם זה אני מסכים". זה מה שאני אומר לו ומגרד בהנאה בין אצבעות רגלי. לאחרונה התרחש אצלנו הלא יאומן ונבנתה בריכת שחיה חדשה, יפה ומודרנית לעילא ולעילא. הוציאה לגמלאות בלי שום ייסורי מצפון את הבריכה הישנה, הבלה מזוקן, שנבנתה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת והייתה אחת הבריכות הראשונות בתנועה הקיבוצית. ואנחנו, השכן הדי קרוב שלי ואני מתענגים על הבריכה הנפלאה הזו כמעט מדי יום ביומו, כבר קיץ שני.

 

"בוא נשב קצת בצל על יד הבריכה ונתפוס את רוחות הסתיו, שמתחילות לנשב עכשיו ממערב", זה מה שהוא אומר לי וצונח על כיסא הפלסטיק בכל כובד משקלו.

 

אין טעם להכחיש וגם לא צריך להיעזר בזכוכית מגדלת כדי לראות על שנינו, את משא השנים. שיער השיבה ההולך ומדלדל, הקמטים, השרירים הנפולים, הקומה המתקצרת, הגב הכפוף, הכתפיים השמוטות. ככה זה. אך בעוד אני אוכל כל מה שבא לי אפילו צ'יפס אני מרשה לעצמי! כן! כן! שימותו הקנאים! אפילו ערמת צ'יפס שמנוני ומלוח אני מחסל בלי שום נקיפות מצפון בחדר האוכל שלנו, ומשום מה, אולי עקב איזה תכונות תורשתיות נעלמות ממני אני לא משמין כהוא זה, הוא, השכן הדי קרוב שלי, שנזהר מכל מאכל מלוח, מטוגן, מתוק או חריף, בעיקר עקב סיבות רפואיות, מטפח כבר שנים כרס רופסת גדולה למדי, כרס שחוחה ושעירה למהדרין, שמתוך הרגל מגונה כלשהו, הוא מתופף עליה עכשיו באצבעותיו העבות, נאנח, פוער את פיו ומפהק בקול גדול, ופושט בהנאה את רגליו היחפות לפנים.

 

"יש מצב", הוא שואל אותי אחרי כמה דקות של שתיקה מבורכת, "שנכנס לאיזו טבילה קצרה במים?" "קדימה" אני אומר, יורד במדרגות ונכנס לאיטי אל הבריכה. המים כבר קרים מאוד וצורבים את הברכיים. אנחנו בשלהי העונה ורק מתרחצים בודדים, משוגעים כמונו, או נערים לפני צבא, עדיין פוקדים אותה.

 

"איזה קור", אני ממלמל בשקט, "הביצים עולות לי לגרון".

 

הוא מסכים איתי ופותח כמוני במין שחיית חזה איטית ומגושמת. זה מה ששנינו עדיין מסוגלים לעשות בגילנו הדי המתקדם.

 

"יש מצב שנצא?" הוא שואל אותי לאחר שאנחנו מפרפרים לנו באיטיות כמה פעמים הלוך ושוב.

 

"יש", אני עונה ושוב אנו שרועים בהנאה על הכיסאות שלנו על גדת הבריכה, עוטפים את הברכיים במגבת וצופים בכמה בני קיבוץ צעירים וחזקים, שגומאים בריכות לאין ספור במהירות מסחררת.

 

"ומה אתה עושה בימים טרופים אלה", אני שואל את השכן הדי קרוב שלי, רק כדי לצאת ידי חובה. "מה שאני עושה מאז יצאתי לפנסיה - נהנה מהחיים. אבל למען האמת, וכמאמר הגששים, 'מפנה זמן פנוי לזמן פנוי אחר'. אתה אולי יודע ואולי לא, שהיו לי ויש לי גם עכשיו לא מעט בעיות בריאותיות ובמרבית הזמן שלי אני נאלץ לטפל בהן, בעזרת רופאים ובוכטה אינסופית של תרופות שהם מעמיסים עלי. אתה יודע איזה פרפרציה דרושה לארגון כל הנסיעות והטיפולים שאני עובר?" "אתה בטח מתכוון לאופרציה", אני מעיר לו. הוא לא מגיב.

 

"ככה זה כנראה בעולם. אבל מה יש לי להתלונן. כשאני מסתכל סביבי כאן בקיבוץ ואני רואה חברים מסכנים בגילנו, שפשוט שפכו לאגר ולא מסוגלים להזיז ביצה אני מבין שמצבי עדיין טוב. אני יוצא לי להליכות בוקר קלילות והולך לבריכה, וכל זה למרות ניתוח מיניסקוס שעברתי לפני כמה שנים. אבל מאז שהשתילו לי שני סטנדים"...

"צריך לומר סטנטים", אני מעיר לו,  

"סטנדים או סטנטים מה זה משנה, הכול נעשה לי באמת קצת יותר קשה".

 

"ובמלאכת הקודש אתה עוד מצליח לעסוק לפעמים", אני שואל.

"למה אתה מתכוון במלאכת הקודש?"

"נו, אתה יודע, להיפגש עם אשתך במיטה".

 

"אתה מצחיק אותי. כבר לפני די הרבה שנים הבנתי את הפרינציפ וזה הפסיק לעניין אותי לגמרי. נגמלתי. וחוץ מזה, לאשתי תמיד כואב משהו, ואם אתה לא יודע, גם עברתי ניתוח להסרת הערמונית שמדכא את העסק לגמרי".

 

"תראה את הסייחה הצעירה הזאת שיוצאת עכשיו מהמים עם בגד ים שני חלקים, מה, אתה אפילו לא נועץ בה מבט?"

 

"מה חשבת, שאני עשוי מקרח? כמו כל התיישים הזקנים, גם אני מסתכל, נהנה מהנוף וזהו. ומה איתך, אתה עוד חוגג במיטה?" הוא שואל.

 

"האמת היא שמפעם לפעם זה נעשה יותר ויותר קשה. אין טעם להכחיש. אבל הכי גרוע זה שיש הרבה יותר חשק מיכולת. שמע, אני פשוט לא מצליח להיגמל מזה. אבל הביצועים שלי בימים אלה זה לא משהו שאפשר להתגאות בו. אתה זוכר שפעם היינו אומרים - לא חשוב הגיל - העיקר התרגיל. מה אני אגיד לך? עכשיו, כנראה מה שקובע יותר מכל דבר אחר, זה הגיל. אתה יודע..." ואני ממשיך במונולוג הממושך שלי, "מאז הופרשתי לפנסיה לפני כמה שנים טובות, כל מה שאני עושה, אני עושה אך ורק בהתנדבות. זה מאפשר לי לעסוק רק בדברים שאני אוהב או נהנה מהם, או שהם ממש ממש מעניינים אותי וחשובים לי. הפכתי לעצמאי בשטח. אף אחד לא מחפש אותי ואני לא מחפש את אף אחד. מתעורר בבוקר בלי שעון מעורר וחושב לעצמי מה אני עושה היום. תחושת חופש נפלאה ורגיעה מוחלטת. שלווה. אולי לא תאמין לי, אבל מאז הניתוח הראשון בחיי, זאת אומרת הברית מילה, לא עברתי עדיין שום ניתוח או איזשהו אירוע בריאותי רציני. כשאני מביט סביבי על בני גילי או אפילו עליך, שכני הדי קרוב, אני מתחיל לחוש רגשי אשמה. אני חושב שאני באמת ממש בר מזל - טפו טפו טפו... אני חייב להקיש פה על איזה חתיכת עץ כדי להרחיק את עין הרע, הבעיה היא שהכול כאן עשוי מפלסטיק או מברזל. ככה זה כנראה, בבריכות המודרניות. טוב. לא נורא. נגיע הביתה הכי מהר שאפשר ונקיש שלוש פעמים על השולחן".

 

"מה אני אגיד לך, אני מקנא בך. אתה באמת בר מזל", הוא פולט. "שתהיה לי בריא, תחזיק מעמד ותמשיך ככה".

 

"אני משתדל, תאמין לי שאני משתדל ככל יכולתי, אבל לצערי הרב, כנראה שלא הכול תלוי רק בי או בנו, ובכל מקרה, יש מצב שנלך כבר הביתה?"

 

כמה ימים מאוחר יותר, כאשר אני יוצא בשעות הערב המוקדמות להליכת הבריאות המסורתית שלי, מקווה שאפגוש בדרכי גם הפעם, איזה סיפור מרתק ושובה לב, אני רואה אמבולנס כתום חונה לא רחוק מביתו של השכן הדי קרוב שלי, ועד מהרה נודע לי, ששוב מפנים אותו בדחיפות לבית החולים. מה אני אגיד לכם? אני תוהה עכשיו ביני לבין עצמי, האם יש מצב שגם בקיץ הבא הוא יעבור ליד ביתי בשעות הבוקר וישלוף אותי מהגינה שלי, כדי שאלך עימו לבריכה?

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: