קולטורה / דני נימרי

קוֹלטוּרה

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

עמד דוֹמם וכפוף קמעא ליד גינת הוורדים המטופחת שלו שבפינת הדשא הגדול. דרוך ומתוח כמיתר היה, כאותו עוף דורס הדואה ומרפרף בכנפיו, עומד לעוט על טרפו ולנעוץ את טפריו בבשרו הרך, החמים.

איור מאת יעקב גוטרמן

המתין חרישי אך חסר סבלנות, ובזעם שהלך וגבר. בלם רק בקושי את צעקות הרוגז שרתחו במעלה גרונו והתפיחו את לחייו.

 

מחה בגב ידו את אגלי הזיעה הכבדים, שעל אף הקרירות האביבית הנעימה, נטפו ממצחו וצרבו את עיניו. חש את שרירי לחייו מפרכסים בעווית לא רצונית. פרק את אצבעותיו בזו אחר זו, אך הרגיש שהמתח רק הולך וגובר. המצב חמוּר ביותר - חשב. צריך לבקר כבר מחר אצל הדוקטור. לבקש גלולות להרגעה.

 

וכשנבעט לבסוף והתגלגל לעברו במהירות, הרגיש, שעיניו כמעט חורגות מחוריהן. שלף באחת את האולר הקפיצי, המתקפל, שלא מש מכיסו מאז בא לקיבוץ מ'שם', נשך את שפתו התחתונה בין שיניו, ונעץ את הלהב המושחז עד דק, ישר בלבו. נעץ, סובב ושלף, נעץ ושלף.

 

באנחת יגון חרישית נפח כדור העור המבריק את נִשמתו. מעך אותו בחמת זעם בעקב נעלו והשליך את גווייתו הרצוצה, המרוקנת, לעבר הילדים הנדהמים.

קינח בשולי חולצתו את בועיות הרוק שהלבינו בזוויות שפתיו.

רק עכשיו שם לב לכך, שמרוב התרגשות, שכח לנשום.

 

שמע את שוֹקוֹ מקלל אותו בגסות, פורץ בבכי ורץ לבית הוריו. ידע היטב שרק לפני כחודשיים קיבל הילד את הכדורגל המיוחל, מתנה ליום הולדתו העשירי.

 

מגיע לו ל'פרא אוּדם' הלא מחונך הזה. אין ספור פעמים הזהיר אותו שלא ישחק עם חבריו הרעשניים על הדשא המטופח שבחזית ביתו.

טיפת קוֹלטוּרה אין להם, ליחפנים האסיאתיים הפרובינציאליים האלה.

 

בני קיבוץ ברברים חסרי משמעת שכמותם. בטלנים בני בטלנים, מרושלים ופרועי שׂיער. מתרוצצים על הדשא ורודפים כמטורפים אחרי הכדור. מטפסים על עצים כמו קופים בג'ונגל ושואגים זה על זה בקולי קולות.

 

וצועקים אחריו בלעג - איגֶן מיגֶן. אפילו ליד ילדיו הפעוטים אינם מתאפקים, ומכנים אותו בזלזול, איגֶן מיגֶן. ובורחים אחר כך במהירות הבזק. פוחדים מנחת זרועו הרגזנית, הידועה ומוכרת בציבור. טיפת בושה אין להם, לילדים המלוכלכים האלה. וַנְדָלים לבנטיניים מסיגי גבול, חצופים וחסרי השכלה.

 

בניו הפרטיים, התרבותיים, כבר התרגלו - בסביבתו הקרובה, יש לשמור על שקט מוחלט ועל התנהגות הולמת.

 

הצמרמורת הידועה, המוכרת לו משכבר הימים, שבה וטלטלה את כל גופו.

מחה בקפדנות את להב האולר על כף ידו, קיפלו והשיבו לכיסו.

 

נשם בכבדות. בלע אוויר בצימאון, בלגימות עמוקות ומהירות. לחלח בלשונו את שפתיו היבשות, הסדוקות. הניח את ידו על חזהו הצר. חש את לבו משתולל בפראות. צריך ללכת מיד לרופא - חשב. מיד. חייבים להירגע לפני שיבוא התקף חוזר - התקף שיסכן את חייו.

 

הצית סיגריה ביד נרגשת. כיבה את הגפרור הבוער בין אצבע לאגודל והשיבו לקופסה. פלט סילון עשן סמיך, והתיישב רצוץ ומרוקן על סף ביתו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: