כיכר השמ... / דני נימרי

כיכר השמ...

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הצצתי בזהירות מבעד לקפלי הפרגוד הכבד. ראיתי את אבא. הוא עמד מאחורי השולחן, נמוך, רציני ומודאג מאוד, וביקש, מאוּפק בינתיים, אך כבר חסר סבלנות, את תשומת ליבם של החברים.

איוףר מאת יעקב גוטרמן

"חברים", שמעתי אותו אומר בקולו העמוק, החרוך מעישון בלתי פוסק.

"התכנסנו כאן הערב לאסיפת קיבוץ שלא מן המניין, כדי לדון בקובלנתו הפרטית של חברנו אריה בּקר. אריה - רשות הדיבור שלך".

 

"חביירים יקרים," שמעתי את אריה לוחש בקול רועד. "כולכם יודעים, שאני, אריה בּקר, אופה פשוט אני ולא יותר. והנה, מצאתי עצמי מתמודד פתאום עם פרובלמה מסובכת המתרחשת בחצרנו בימים אלה ממש.

לפני שבוע פרצו כמה שייגעצים משלנו למאפייה שלי. שברו המנעול בכוח, השודדים הקטנים. גנבו שלושה כיכרות לחם לבן שאפיתי במיוחד לארוחה של ערב שבת. סקנדל עשו לי הפעצוואטס האלה, סבוטאז'... נודע לי אמנם, שכבר באו הבנדיטים על עונשם, אבל הם, כאילו אינם מסתפקים במעשה ונדליזם אחד. כי הנה, אתמול לפנות בוקר, כאשר נכנסתי למאפייה, מצאתי זרוקה על הרצפה קריקטורה זו ומאז חביירים, מאז אין לי מנוחה."

 

וכאן, לחרדתי הרבה, שולף אריה מכיס חולצתו דף נייר מקופל, פורס אותו לרווחה, ומציגו קודם לאבא ואחר כך ליושבים באולם הקטן, הצפוף.

 

למשך כמה שניות משתרר בחדר האוכל שקט מוחלט, שלאחריו פורצת מהומה קולנית אדירה. ממקום מחבואי אני עוקב בחרדה אחר תגובתו של אבא.

 

הוא מכסה בידו על פיו, אולי כדי להסוות את מבוכתו או את כעסו. אבל אז אני רואה את עיניו החכמות צוחקות ונרגע.

 

רק זמן קצר קודם לתחילת האסיפה, חמקתי לי בשקט מבית הילדים ורצתי לחדר האוכל. באתי לשמור על אבא, שהילת דאגות אפרפרה ריחפה מעל לראשו, מאז נתמנה לשמש כמזכיר הקיבוץ. מבעד לכניסה הצדדית זחלתי שפוף לתוך האולם הקטן. מצאתי לי מסתור בטוח בין רגליו של הפסנתר הישן, שפרגוד בד אפור ששוליו הרכים ליטפו את הרצפה הקרה כיסה אותו.

 

עכשיו ראיתי את אבא דופק שוב ושוב על השולחן, אך רק בקושי מצליח להרגיע את הרוחות הסוערות.

 

ואריה  - הוא משתעל ממושכות וממשיך בנאומו הנרגש:

"והנה, את החוצפה שלהם ראיתם בעצמכם. ציירו הילדים את מגרש החנייה שסובבים אותו כמה מבתי המלאכה וענפי התעשייה הקטנים שלנו.

אפילו במספרים טרחו השוואנצים לסמנם, שלא יהיה שום מקום לטעות. הביטו שוב בקריקטורה המכוערת הזו, הביטו וראו:  

1 - הסנדלריה.

2 - החשמליה.

3 - הזגגיה.

4 - המחלבה.

5 - המאפיה.

6 - הנגריה.

7 - המסגריה.

 

ומה כתבו החוליגאנים הקטנים במרכז הדף, בלב ליבו של מגרש החנייה?" שואל אריה, משפיל את עיניו ונחיריו מתרחבים ורוטטים מתחת לשפמו הסמור.

"נו, מה כתבו? ועוד באותיות שמנות - אותיות של קידוש לבנה. הן ראיתם זאת במו עיניכם. כיכר הש... כיכר השמו.. היעלה על דעתכם חביירים, שאני, אריה בּקר, נכדו של הנחתום הנודע רֵבּ ליאו בּקר מוילנה - היא 'ירושלים דליטא', אכונה בפי הפרזיטים הקטנים - שמ..? האם חושבים אתם חביירים, שבניוּמין הזגג הוא שמ... או מושיקו, המסגר החרוץ? ומהי אשמתו של שייע, שהוא סנדלר פשוט ועורך העלון המסור של קיבוצנו, שזכה לכינוי גנאי נורא זה? האם החינוך פשט רגל? האם הכול הפקר?"

 

וכאן הוא נתקף בשיעול כה עז, עד שכובע הברט שלו נשמט מראשו וצנח על הרצפה וקרחתו הבוהקת, מוצפת הזיעה, נחשפת לעין כל.

 

"את הביצים הייתי מולק לשוואנץ הקטן שצייר את זה, את הביצים," אני שומע אותו שואג פתאום בחמת זעם, שולח את ידו בתנועה סיבובית לעבר מפשעתו, ואז, שב כפוף אל כסאו וצונח עליו באפיסת כוחות.

 

צעקות מחאה נרגשות עולות מייד מכל עבר. אבא מכה בידו בכוח על השולחן. הרעש בחדר האוכל כה עז, עד שאפילו שייע הסנדלר, שמנמנם כמו תמיד לגמרי לבדו, ליד הפסנתר, מתעורר וזוקף את ראשו. "מה קרה, מה קרה?" הוא שואל בשקט, ומייד שב ונרדם.

 

שׂרוע מבוהל מתחת לפסנתר, אני מגונן עכשיו בשתי ידי על קִדמת מכנסַי, ומצמצם עוד יותר את החרך הצר בפרגוד. נשימתי נעצרת כשאני רואה את בוריס מרקוביץ' ה'צדקן' זוקף את אצבעו המחמירה ומבקש את רשות הדיבור. להרף עין נדמה לי, שמבטי כל היושבים באולם מכוונים עכשיו רק אלי - השוואנץ הקטן הנחבא מתחת לפסנתר, ומבלי שייאמר שמי במפורש, יודעים כולם, שאני הוא הילד הנורא, האחראי לציור הנתעב הזה. אפילו לעכביש שׂעיר ועקום רגליים הייתי מוכן להידמות עכשיו, להעלם לעולם ועד בסבך הקורים האפורים, המתוחים להם שתי וערב בין רגליו המגושמות של הפסנתר.

 

בוריס מרקוביץ' ה'צדקן' הוא לדעתי, האיש הכי מכוער בקיבוץ.

רגליו דקות וארוכות כרגליה של ג'ירפה אפריקאית, מה שלא מפריע לידיים שלו להשתלשל כמעט עד ברכיו. אוזניו הענקיות זקורות וקעורות כשתי קונכיות ורודות שאפשר לשמוע מהן את המיית גלי הים; וכשהוא כועס או מטיף מוסר הן מתלהטות ומאדימות ונעות לפנים ולאחור כאוזניו של פיל מרוגז.

 

"אריה בקר צודק לגמרי," אומר בוריס וחורש את האוויר הסמיך, רווי העשן, באצבעו הזקורה כסכין. "מה שוות כל התֵזוֹת והתיאוריות החינוכיות שלנו. במקרה הזה, נחלנו כישלון חינוכי קריטי. כשלון ממדרגה ראשונה. והצדק - הצדק, חייב לצאת לאור. הילדים האלה נהגו כאספסוף פרוע, פגעו בחברינו שצדיקים ועמלנים הם כולם, ולכן, יש לעצבם בחינוך מחודש. אולי להעמידם לדין או להסגירם למוסד לעבריינים צעירים. זהו הרגע האחרון לבער את הנגע. ללמדם מהי דרך ארץ ומהו דין צדק, כפי שכבר נאמר במקורותינו - 'צדק צדק תרדוף'."

 

קפוא וּמפוחד, אני חש את לבי הולם בחוזקה. פעם, לפני כמה שנים, פרצה אצלנו מלחמה אמיתית. צלפים ירו על בתי הקיבוץ מהגבעות הירוקות שמעבר לכביש. קליעי הכדורים חלפו מעלינו בשריקה מאיימת ונתקעו בגזעי הברושים.

 

פחדתי אז נורא. אני זוכר אפילו, שרעדתי קצת מרוב פחד. אבל עכשיו אני פוחד באמת. פוחד מהעומק הכי עמוק של הלב. 'מוסד לעבריינים צעירים' חולפת לה פתאום מחשבה מהירה בראשי, ואני רואה את עצמי בדמיוני, כלוא בתוך כלוב ברזל צר מידות ובננה צהובה תחובה בפי.

 

"מחובתנו למצות איתם את הדין, להראות לילדים שיש דין ויש דיין," ממשיך בוריס להמטיר אש וגופרית, מוציא מכיסו מטפחת אפורה, מקנח את אפו הגבנוני ובודק בעיון את הממצאים. "יש להקים בית דין של צדק," הוא זועק בכל כוחו, מנסה לגבור על הצעקות הרמות המרעידות את האולם, ואוזניו האדומות חותרות באוויר ככנפיו של עוף דורס.

 

"איך אתה מדבר? גועל נפש! מה אתה, צדיק הדור? טלית שכולה תכלת! ומה עם הילדים הצדיקים שלך?... טול קורה מבין עיניך!... אין הגמל רואה את דבשתו!... מי שיש לו חמאה על הראש, שלא יעמוד בשמש!"

אני שומע מכל עבר קריאות נזעמות שלא תמיד מובנות לי לגמרי.

 

אבא אמר לי פעם, ש"בוריס מרקוביץ' ה'צדקן', הוא צדיק עד כדי גועל נפש," אך רק עכשיו נדמה לי, שאני מבין סוף סוף את כוונתו.

 

ואז, כשאני מציץ בחופזה לעבר שעון הקיר ומגלה שהשעה היא כבר עשר וחצי, וכבר מתחיל להיות ממש מאוחר בלילה, אני רואה את אפא כץ. הוא יושב לו לגמרי לבדו, מגולח, מסורק ומצוחצח ואוכל במתינות את ארוחת הערב שלו. מגדל של פרוסות לחם מתנשא בתלילות ליד צלחתו. פתאום הוא הודף את כסאו לאחור ונעמד ליד אבא. שקט מתוח משתרר מייד באולם הדחוס. כולם בקיבוץ, אפילו אנחנו, הילדים, יודעים, שאפא כץ אינו מהסס אף פעם להביע את דעתו, גם, ובעיקר, אם היא מקובלת אך ורק עליו.

 

"חברים," אומר אפא, "אסור לעשות הכללות ולהשתמש בכינויי גנאי, וברור שאין להצדיק את מעשי הילדים. עד כאן הכול נכון. אך בואו נאמר את האמת. השירות בחלק מבתי המלאכה שלנו יותר ממרגיז מאוד. כדי לקבל כמה מסמרים, צריכים להתחנן אצל הנגר ולחכות שבוע ימים לפחות. לתיקון זכוכית שבורה, אני מחכה לעיתים חודש ויותר. כדי לקבל נורה חדשה בחשמליה, עליך להביא כהוכחה את הנורה השׂרופה. ואם אבקש במאפיה איזה כיכר לחם לבן לטובת עובדי הפלחה, לא אקבל בעד שום הון שבעולם, אם לא אתחייב מראש להביא משהו מהשׂדה בתמורה - ראש חמנייה למשל, או כמה קלחי תירס טריים. והטנדר דודג' הירוק של הבניין," הוא מרים פתאום את קולו - "הוא יכול לעמוד בפינה שלו במגרש החנייה אפילו שבוע ימים בלי לזוז, אך אם רק תעיז לבקש אותו לאיזו נסיעה קצרצרה - תקפוץ עד לב השמיים - לעולם, לעולם, לא תקבל אותו."

 

דווקא במהומה העזה שמחוללים דבריו הנכוחים של אפא, נעצמות עיני ואני שוקע במין תרדמה קלה, בה אני שומע-לא-שומע עוד עשרות חברים המבקשים להביע את דעתם. מתווכחים ונכנסים זה לדברי זה בצעקות ובקריאות ביניים לעגניות, אשר שוצפות להן גלים גלים בראשי אפוף השינה.

 

וכשאני פוקח את עיני, איני זוכר פתאום היכן אני נמצא. מבולבל, אני מציץ לעבר שעון הקיר ורואה רק מחוג אחד, עד שאני מבין שהתעוררתי בשעת חצות בדיוק. זהו גם הרגע בו אני רואה את שלמה רוזן מניף בקלילות יד קפוצת אצבעות, במין שוויון נפש השמור רק לאנשים חשובים באמת, ומבקש את רשות הדיבור במהלך הטקסי הקבוע שחוזר על עצמו בכל האסיפות.

כולם מדברים, מתווכחים וצועקים, עד ששלמה מרים את ידו ורומז בכך, שהגיעה העת לסכם את אסיפת הקיבוץ ולגשת להצבעה.

 

באסיפה הראשונה בה נחבאתי מתחת לפסנתר, התקיים דיון נוקב על הצורך הדחוף בהבאת אינסטלאטור שׂכיר.

"פעם היינו מעמד הפועלים," צעק אז אבא בזעם רב, פניו האדומות רוטטות מהתרגשות, "עכשיו, הפכנו אנחנו בעצמנו, למנצלי עובדים שכירים."

האסיפה ההיא נתמשכה עד לאחר חצות, והייתה לי הרגשה כאילו היא לא תסתיים לעולם, עד ששלמה ביקש את רשות הדיבור, הציע מה שהציע, וכולם קיבלו את דעתו.

 

בדיוק כמו אז, מניח עכשיו שלמה את מקטרתו הכבויה על השולחן שלפניו, קם לו בנחת, מחוייך, שקט ושבע רצון, ומושך בתנועה שגורה את מכנסיו השמוטים ומעלה אותם כמעט עד גובה בתי שחיוֹ.

שלמה הוא האיש הכי חשוב בקיבוץ, ואפילו בהליכתו שופעת הביטחון, הזחוחה מעט, ניתן לראות שהוא איש העולם הגדול, היודע מה רבה השפעתו על חבריו.

 

"חברים," הוא אומר, ומחייך את חיוכו הפייסני, הטוב והמרגיע, "נדמה לי שהרחקנו לכת. לא ונדליזם, לא סבוטאז' ולא קטסטרופה קרו לנו, ובטח שלא מוסד לעבריינים צעירים. הילדים, הרי משלנו הם וסתם חמדו להם לצון. מעשה קונדס עשו ולא יותר. אני מציע בזאת שנאפשר למחנכים שלהם לטפל בבעיה בשקט ובחוכמה. אני בטוח שהם יעשו זאת על הצד הטוב ביותר."

 

"מי בעד ההצעה של שלמה," שואל אבא מייד ויער של ידיים מתרומם בשמחה.

"ההצעה התקבלה ברוב קולות מוחלט, לילה טוב," אומר אבא, נועל את האסיפה ומדליק עוד סיגריה.

 

אני ממתין לי בסבלנות מתחת לפסנתר עד שמכבים את האור בחדר האוכל, ורק אז זוחל החוצה ורץ בין שלוליות הגשם לבית הילדים. שייע, ראשו עטוי הקסקט שמוט על חזהו, ממשיך לישון בשקט, עטוף במעילו הכבד.

 

למחרת, בבוקר השכּם, אנחנו יוצאים לטיול ב'חיק הטבע' עם המורה שלנו, אליעזר. בדרכנו לחורשה שמעבר לכביש, אנו חוצים את מגרש החנייה, ושם אני רואה, שבפינתו הצפון - מזרחית, קצת לפני הדלת של המסגריה, הציבה בלילה יד אלמונית, שלט קטן, עליו כתוב שחור על גבי לבן:

 

כיכר השמוק - 8

מקום חנייה שמור לטנדר של הבניין

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: