הנשיפה האחרונה / דני נימרי

הנשיפה האחרונה

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"נחשים שחורים בואו לאיציק", צרח פתאום איציק ה'צולע' בקול ניחר, מחריד באחת את הדומייה המענגת של שעות הערב המוקדמות, כשרבצנו כולנו רדומים למחצה, בסוכת העץ הסודית שלנו, בשולי הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

"יאללה נבלות סרוחות, להתעורר, לקום. מה קרה לכם שנרדמתם באמצע היום? יאללה, לקום כולם. מחר בבוקר אנחנו הולכים להרוג נחש שחור, צולים אותו על גחלים וזוללים."

 

"מה קרה לך איציק, למה אתה צועק כמו משוגע? אנחנו נהרוג נחש ונאכל אותו?" שאלתי אותו, מוחה את קורי השינה מעיני.

 

מאז נולדנו, גדלנו זה לצד זה, איציק ה'צולע' ואני. היום, היינו כבר בני אחת עשרה וחצי - שתים עשרה, משהו כזה, וככל שניסיתי לפשפש בזיכרוני באותו רגע, לא העליתי בדעתי ולו גם פעם אחת, בה העזתי לצאת נגדו בכוח, בטח שלא להמרות את פיו.

 

"נחשים, נחשים בואו לאיציק," הוא חזר וצעק כאילו נטרפה עליו פתאום דעתו, והשין המעצבנת שלו שרקה נלהבת, בין שיניו הצהובות, השבורות.

 

"נלך ללול של הקיבוץ, למדגרה, איפה שמגדלים את האפרוחים, ובקיץ רואים שם המון נחשים. נהרוג נחש שחור, אחד מהנשפנים הזועמים האלה, שבאים לטרוף עכברים. נפשוט לו את העור ונִצלה אותו, ואז נראה למי מכול הגיבורים הגדולים בקבוצה שלנו, יהיה אומץ לטעום מהבשר שלו."

 

שבוע קודם לכן, צפינו פעם נוספת בסרט האהוב עלינו - 'ילדי הערבה'.

נרגשים ונסערים, התכנסנו כולנו בשעת לילה מאוחרת בחדר השינה הגדול בבית הילדים, וקיימנו דיון מעמיק, האם הסרט אמיתי. וחשוב יותר, איך היה מתנהג כל אחד מאיתנו, אילו היה הוא, נקלע למצב דומה.

 

"אני לא מאמין שזה קרה באמת," אמרתי בשקט. "זה פשוט לא יכול להיות. כשראיתי את הזחלים הלבנים, השמנמנים, שהילדים האלה שלפו מתוך איזה גזע עץ רקוב, כמעט הקאתי. איזה גועל נפש. אני לא מאמין איך הזחלים האלה, עם העיניים השחורות הגדולות שלהם פרכסו ורטטו להם בידיים כמו קרום של חלב. גם אם הייתי מת מרעב, לא הייתי מכניס זחל כזה לפה שלי. כבר עכשיו, כשאני רק חושב על הילד הזה מהסרט, הבלונדיני הקטן עם המיליון נמשים על האף, והנזלת הקרושה, והשערות הארוכות, המלוכלכות, שעצם את עינייו וזרק את הזחל לפה שלו ולא בלע אותו בבת אחת, אלא לעס ולעס... אפשר היה לשמוע את הגוף של הזחל נמעך וחורק לו בין השיניים... והנחש הענקי הזה שהוציא את הלשון ונשף עליהם בכעס עד שהם הצליחו להרוג אותו. ואחר כך הם עוד פשטו את העור שלו וצלו על האש... איך אפשר. כבר עכשיו הבטן שלי מתהפכת."

 

"בחייך," אמר עידו הג'ינג'י. "אני בטוח שאם היית מתרסק עם מטוס והולך לאיבוד במדבר האוסטרלי בלי אוכל ובלי מים, היית אוכל כל דבר וגם שותה הכול. אני בטוח. אפשר אולי להחזיק שם מעמד יום אחד בלי אוכל, אבל בחום הזה, שעתיים שלוש בלי מים ואתה מתייבש ומת לגמרי. זה בכול אופן מה שאבא שלי סיפר לי. כשהוא התגייס לצבא הבריטי שלחו אותו לאיזה מדבר מחורבן באפריקה, ושם, מי שלא שתה כל הזמן, מת. היו כאלה שמרוב צמא שתו אפילו את הפיפי שלהם. כשאין לך ברירה אז אין לך ברירה. אחרת מתים. ואיזה ילד מסכים למות?"

 

"עידו צו..צו..דק," אמר זמי - חברי הטוב ביותר. "אני ש..ש..מעתי מאמא שלי מה שהם נ.. נ..אלצו לאכול ביערות ובמחנות. אני אפי..אפי..לו לא יכול לחזור על זה, כי אני מרגיש מזה לא טוב. א..א..בל זה בדיוק מה שהיא אמרה לי. מי שלא עצם את העיניים כדי לא לראות, וחטף ואכל את המ..רק הז...זבל שנתנו לו, אפילו שזה נורא הגעיל אותו, פשוט מת. מת מר..מר...עב ומאפיסת כוחות."

 

"מותר גם לי להגיד משהו," התפרצה פתאום יעל, כאילו שמישהו היה יכול להפריע לה מתישהו לדבר. "אני בטוחה שאם לא הייתה לי ברירה, הייתי אוכלת אפילו נחש. ברור שצלוי או מבושל ובלי הראש. הרי גם הילדים בסרט צלו את הנחש על האש. בשר חי של נחש עם כל הדם הקרוש שלו? את זה אני לא מאמינה שהיה לי אומץ להכניס לפה. זה נראה לי יותר מגעיל אפילו משמן דגים או מדייסת קורנפלור עם גושים. וגם את הזחלים הלבנים האלה, המפרפרים, הם אכלו אותם חיים, לעסו, לא בלעו - זוועה, זוועה אמיתית..."

 

"אני הייתי מת מרעב," אמר עמיר שהתנדב להביע את דעתו רק לעתים רחוקות, והניד את ראשו קלות. "אתם הלוא כבר מכירים אותי. אני רק רואה כמה טיפות דם ומיד אני מרגיש לא טוב."

 

בסופו של דבר התפזרנו למיטותינו בשקט, אך בדומה להרבה מאוד דיונים הרי גורל הדיון שקיימנו עד שעות הלילה המאוחרות, תם גם הדיון הזה, בלי שנפלה הכרעה ברורה. עייף שכבתי על מיטתי, אך לא הצלחתי להירדם. אפילו עצתה הקבועה של אמא - "אם אתה לא מצליח להירדם תספור כמה כבשׂים יש בעדר", לא עזרה לי הפעם. ספרתי, אני חושב, איזה מיליון כבשים לפחות, והקפדתי שלא לספור אותה כבשה פעמיים. אך ללא הועיל. בתוך תוכי ידעתי - איציק ה'צולע' אינו נוהג לוותר.

 

כמה ימים אחר כך, באחד מאותם ימי קיץ צלולים ולוהטים, הלכנו כולנו להשתכשך במימיה הקרירים של ברֵכת השחייה. פתאום ראינו ליד ציבור הסלעים הלבנים שבמרכז הדשא הגדול, שני נחשים ענקיים שעורם השחור השיב את זוהר קרני השמש. חשתי את שערותיי סומרות מרוב פחד והפתעה, על אף שידעתי שלא נשקפת מנחשים אלה, כל סכנה.

 

לפתע התרוממו הנחשים ונכרכו זה בזה, וחבוקים כשני חבלים עבים וגמישים קפאו מתנועתם לרגע וניצבו כמין פסל חי, וצנחו ביחד על הדשא, עורם המבריק בוהק בצבע נחושתי ירוק כחלחל.

 

פתאום נזכרתי ביובל ורותי, שרק לאחרונה, ראיתי אותם שולחים ידיים, מתחבקים ומתנשקים פה אל פה וצונחים ארצה, בסתר שיחי אלת המסטיק, שלצד המקלחת המשותפת.

 

ושוב התרוממו הנחשים, וראשיהם ופלג גופם העליון מתחככים, מתפתלים ומסתחררים זה בזה בריקוד מכושף ועוצר נשימה. מהופנטים צפינו במחזה המדהים, עד שזמי, כדרכו, שבר את השתיקה ולחש - "אני חו..חו..שב שהם בסך הכול מיז..מיז..דיינים," וכולנו פרצנו בצחוק של הקלה. "זאת בדיוק ההזדמנות שחיכיתי לה," צעק איציק ה'צולע', נרגש, והעורק שהשׂתרג על צווארו תפח והאדים. "אני רץ למחסן של 'משק ילדים' להביא מעדר."

 

"תהרוג את היותר גדול, זה בטח הזכר והוא כבר זיין מספיק להיום," צייץ איציק ה'לבקן', שלעגנו לו כולנו, על כך שהוא ורדרד ושמנמן כמו תינוק, אך בעיקר על כך שהוא 'ילד חוץ'.

"אולי נוותר? רק הפעם," מלמלתי בשקט.

 

"רק הפעם, רק הפעם?" חיקה אותי איציק ה'צולע' בלגלוג, הפשיל את שפתו העליונה ונחר לעברי בבוז. השפלתי את עיני לנוכח המעדר המונף בידיו, ונכנעתי שוב, חסר אונים.

 

 "הוא כבר מת לגמרי, על בטוח," הכריז בשמחה איציק ה'לבקן' וחיטט בעקשנות בין רגליו. "זה רק הרפלקסים שלו שעוד מתעצבנים קצת."

 

אחר כך אחז איציק ה'צולע' את הגופה המוארכת, נטולת הראש, בזנבה, וגרר אותה ואותנו אחריו, לרחבה השטוחה, שבחזית בית הילדים.

 

"תביאו את האולר הכי חד שיש," הוא פקד, מתיז רסיסי רוק על סביבותיו. "אני צריך לפשוט לנחש את העור."

 

קינאתי נורא באיציק הצולע, שלמרות צליעתו הקשה, התנהג כמנהיג מבטן ומלידה. כשהיה דורש מאחד איתנו לבצע משהו, היה הוראותיו מתמלאות מיד, ומבלי להניד עפעף.

 

אני, עם משמעת עצמית נרפית ועלובה ביותר, אפילו את הפקודות המעטות שנתתי לעצמי, לא עלה בידי לקיים.

 

איציק ה'צולע' הפך את הנחש המת על גבו ובמומחיות של מנתח מנוסה, חתך חריץ לא עמוק למלוא אורך הגופה הדוממת. ואז, במשיכה אחת ארוכה, כמי שמסיר גרב ספוג מים מרגלו, פשט את העור הדק וחשף את הגווייה האדומה, השרירית. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, החווירו פניו של עמיר. הוא מִלמל שאינו מרגיש טוב והשתרע מעולף על האדמה, אוחז את ראשו בין ידיו. חשתי שהדם אוזל לי מהפנים. "אני רץ לנגריה להביא עוד קצת קרשים למדורה," גיליתי יוזמה, שלא כדרכי. זמי התנדב מיד ללכת איתי.

 

השמש שקעה בדממה, ודמדומים ארוכים הזהיבו בלהט זוהרם את עלוות עצי האזדרכת. מבלי משׂים הצטופפנו ונצמדנו זה אל זה, כמבקשים הגנה ובטחון מפני המסתורי והמפחיד והבלתי ידוע. רוח מערבית קלה החלה לנשב כמדי ערב, רשרשה בינות לענפי העצים וליטפה את פני. יללות התנים הנוברים בבור האשפה המרוחק, התייפחו, מרטיטות בעצבותן.

 

שותקים, מתוחים וחרדים, עמדנו סביב המדורה הקטנה, עינינו נעוצות בגופת הנחש הנוקשה, המוטלת על האדמה במערומיה.

 

"אני חושב שזהו זה," אמר איציק ונעץ בי את מבטו הנכלולי.

"הגיע הרגע הגדול."

 

גחן אל המדורה ונשף עליה מלוא ריאותיו, הניף בידו את גוויית הנחש והטילה על הגחלים המהבהבים בחשכה. אדוות ניצוצות אדומים לוהטים התרוממה מהמדורה בקולות נפץ דקים. עשן סמיך היתמר, וריח חריף של בשר חרוך ריחף מיד ועמד באוויר. לפתע התכווצה גופת הנחש, התעוותה והתפתלה, ורחש נשיפה מצמרר נפלט ממנה, מבתר את הדממה המעיקה שעטפה אותנו.

 

"הנחש עוד חי," צייץ בבהלה איציק ה'לבקן' ונרתע לאחור, מוכן לברוח.

"הנחש עוד חי, הנחש עוד חי," צווחנו כולנו כמטורפים, והתגלגלנו על האדמה הקשה, מתפוצצים מצחוק. צחקנו עליו נורא, אבל, בעצם, גם על עצמנו.

 

בידיים וברגליים פרושות רבצתי על האדמה שחום היום עדיין עלה ממנה.

 

שוב ושוב עלה בפי אותו טעם חמצמץ, שאינו מבשר טובות. תהיתי בליבי למי מכול הילדים יהיה אומץ לטעום מבשר הנחש. בתוך תוכי כבר ידעתי, שגם תמורת כל אוצרות הזהב והיהלומים של עלי באבא וארבעים השודדים, לפה שלי לא ייכנס אפילו פירור.

 

איציק ה'צולע', היה הראשון, כמובן, שביתר לעצמו נתח קטן מבשר הנחש.

לעס את הבשר שצבעו החיצוני השחים ונתכהה לחלוטין, אך תוכו נותר ורדרד ומדמם, ובישר במצמוץ שפתיים קולני, שטעמו הוא כשל בשר עוף.

 

בעקבותיו הלכו גם יעל, ניצה ועידו. אפילו מישה שבא אלינו מנתניה ורצה, כנראה, להוכיח לנו שגם הוא כבר אמיץ כמו ילד שנולד בקיבוץ, טעם, ואמר שלבשר יש ריח וטעם של דג.

 

איציק ה'לבקן', שעמד כמו תמיד מאחורי כולנו וגירד בין רגליו, שכח לרגע שאמא שלו גרה באמריקה, צייץ שקבע להיפגש איתה בחדר האוכל ונמלט בריצה מהירה. עמיר המשיך לשכב חיוור ומעולף למחצה, ליד המדורה העשנה.

כתם כהה פשט לאיטו בחזית מכנסיו של זמי.

 

ואילו אני - אותות אזהרה מוכרים לי היטב, נשלחו אלי בזה אחר זה, מקיבתי המתכווצת. "אני חייב להשתין," צעקתי, וחמקתי בריצה מהירה לעבר מבנה המכבסה הסמוך. השענתי את ידַי על הקיר החשוך, המצחין, וכשראשי נטוי לפנים, הקאתי את שׂרידי ארוחת הצהריים.

כעבור דקה או שתיים, פקחתי את עיני והצצתי סביבי.

 

ירח מלא התרומם לאיטו במזרח, נשק רק להרף עין לגג הרפת המשופע, והמשיך לעלות במסלולו הקבוע מאז ומעולם, וחייך אלי צהבהב, משועשע ומרוצה מעצמו, כאילו לא אירע דבר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: