הרצל / דני נמרי

הרצל

דני נמרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

הרצל ה'קברן', שהצטייר בעיני חלק מהחברים, אך ככל הנראה, בעיקר בעיני עצמו, כ'שריף' הכול יכול של הקיבוץ, עורר, לא אחת, את קינאתי.

איור מאת יעקב גוטרמן

לבוש היה בוקר וערב, חול ומועד, אותם בגדי עבודה כחולים דהויים מאין ספור כביסות, ולרגליו נעל תמיד, אותן נעלים גבוהות ושחורות, מצוחצחות עד ברק. משרוקית כסופה וחדת צליל הייתה תלויה לו דרך קבע בשרשרת עבת חוליות על צווארו, נחבאת כגור של קנגורו בין תלתלי שערות חזהו הרחב, וצרור מפתחות ענקי, שהוא שִקשק בו בלי הרף, כשארשת של חשיבות על פניו, השתלשל לו מחגורת העור הרחבה, הסוגרת על מכנסיו.

 

אמא של עוזי, שמאחורי גבה כינו אותה הכול, 'רינה המרננת', אמרה לנו פעם, כשחיוך קנאה ארסי משוח על שפתיה הדקות - "שלושה דברים חשובים באמת, שחייב לדעת כל אחד - אפילו ילד בגילכם - על הרצל:

אחד - שהוא ממש נהדר במבצעים מיוחדים, אבל חלש מאוד בעבודה אפורה.

שניים - שהוא לא הולך לעבוד, אלא הולך לעבודה.

שלוש - תמיד, לפני שהוא הולך למזכירות להודיע שנמאס לו מהכול והוא לא יכול יותר, והנה - עכשיו - ברגע זה ממש, הוא זורק את צרור המפתחות ומתפטר מכל עבודותיו, הוא מחבר אותו לחגורה שלו בעזרת קפיץ חזק וגמיש."

"למה הוא מחבר את המפתחות שלו עם קפיץ?" שאלתי, לא מבין.

רינה הסתכלה עלי, מחייכת את החיוך הנבזי הזה שלה, החזיקה בשתי ידיה את בטנה המשתפלת, והתפוצצה מצחוק. והסתכלה על עוזי שהסתכל עלי וצחק אף הוא, ואמרה לי בלגלוג קל: "נו, מה אתה חושב? כדי שלפני שמישהו יחליט לקחת לו אותם, הם יזנקו וישובו אליו בחזרה."

עכשיו הבנתי והצטרפתי לצחוקם.

 

את הסבתא האחת שלי, סבתא פרומה, כלל לא זכיתי להכיר. פשיסטים רומנים הרגו אותה. רצחו אותה ואת סבא שלי, מנשה, רק בגלל שהם היו בני העם היהודי והעלו את בקתת העץ הקטנה שלהם, באש. על האירוע המחריד הזה שהתרחש באיזה כפר עלוב ונידח ברומניה, נודע לי, רק זמן רב לאחר מעשה.

 

הייתי בן עשר וחצי, כשהסבתא השנייה שלי, סבתא שׂרה, מתה.

אל בית הקברות במעלה הגבעה הצחיחה, החשׂופה והמסולעת, לא העזתי ללכת. פחדתי באותו זמן משדים ורוחות ובעיקר מאנשים מתים. אבל רציתי מאוד לראות את הרצל מצלצל בפעמון הברזל החלוד, שהתנודד לו קלות ברוח המערבית שבאה מהים, תלוי על עמוד גבוה ליד חדר האוכל. זה היה הפעמון הראשי של הקיבוץ, שרק למתי מעט ניתנה הרשות לצלצל בו, וזאת, רק כאשר פרצה שׂריפה בשדות החיטה, במתבן הקש או בבור האשפה, או כשחס וחלילה, מישהו מהמתגוררים בקיבוץ, הלך לעולמו.

 

כשפרצה שׂריפה, היה עשן אפור, סמיך ואפוף סכנה עוטף עד מהרה את בתי הקיבוץ, ואז היה הצלצול רצוף, ממושך, מהיר ומזעיק, וכל החברים היו נוטשים את עיסוקיהם, אפילו חשובים הם ביותר, ורצים, דליי מים וסמרטוטים רטובים בידם, לעזור כמיטב יכולתם.

כאשר מישהו מת, נשמעו רק שלושה דנדונים קצרים ועזים, אף פעם לא יותר. זה היה האות המוסכם שמועד ההלוויה הגיע, ועל כולם כאחד להתייצב בחצר המשק, ואוי לו למי שיעז להפר את צו השעה.

 

בדומה לשאר הילדים בקיבוץ, הערצתי גם אני את הרצל ה'קברן', שהיה ללא שום ספק הבחור החזק ביותר אצלנו. היו לו כתפיים רחבות, מוצקות ושריריות שאיימו לקרוע את חולצותיו הכחולות לגזרים. זרועותיו היו חזקות ונוקשות כפלדה, ארוכות ומשורגות ורידים כשל מרים משקולות מקצועי. אך יותר מכול הרשימו אותי כפות ידיו האימתניות בגודלן, שרוחבן כמעט השתווה לאורכן.

 

הסתכלתי בעצב מה, אך בהשלמה, על הידיים הדקיקות שלי, שרק פלומת שיער בהירה ודקיקה נבטה עליהן, וחשבתי, שאין שום סיכוי, שאי פעם, יהיו לי ידי ברזל עם יער שערות מסולסלות כמו שלו.

 

ארשת פניו של הרצל, חמוּרה הייתה ורצינית כאילו שרוי הוא באבל תמידי, והולמת, כך חשבתי לי ביני לביני, את מי שממונה על אחזקת בית הקברות, מקום שהעצב שרוי בו בכל עת. שיער ראשו היה שחור ומלא, וגבותיו הכהות, העבות, חברו זו לזו, כאילו צוירו במכחול גס, בקו ישר מעל לאפו. זקנו המטופח, הגזוז למשעי, "זקן שדומה היה לזקנם של נביאים, חוזים והוגי מדינות," כפי שאבא אמר לי בפנים מגחכות, הוא שהדביק לו - ואיש בקיבוץ כבר לא זכר מתי - את הכינוי הרצל, מה עוד ששמו הפרטי היה בנימין.

 

לפני שהחליט לגדל את זקנו המפואר, חייב היה הרצל להתגלח פעמיים ביום - בבוקר ובערב. את זה סיפרו לי ילדים מבוגרים ממני, שהראו לי בגאווה עצומה את השפם הדליל שהחל להצטמח להם על שפתם העליונה.

 

עוזי, שירש מאמא שלו את נטייתו להגזים בנושאים מסוימים, אמר לי פעם, שאם אעמוד בשקט גמור ליד הרצל, בלי לנשום אפילו, בטח שלא לדבר, אוכל לשמוע בלי שום בעיות את הזקן שלו צומח.

לא האמנתי לו.

 

דומייה עייפה של שעות אחר הצהריים שׂררה בחצר, עד ששמעתי בלי כל קושי, אפילו את הלמות לבי. ממקום מחבואי הבטוח, מאחורי שלושת הברושים עבי הגזע, צפיתי מתוח ונרגש בהרצל, נשען על מעקה המתכת שלצד הפעמון.

מטה את ראשו מעט הצידה מכובד משקל מחשבותיו, משקשק בעצבנות בצרור המפתחות שלו, ומציץ מדי רגע בשעונו, בקוצר הרוח האופייני לו כל כך.

רעמת שערותיו השחורות וזקנו העבות בהקו באור קרניה האחרונות של השמש, שכבר החלה נוטה מערבה, לעבר רכס הכרמל.

 

משב רוח פתאומי שרק לפתע בינות לברושים. נדרכתי באחת בבהלה עצומה, והפניתי את ראשי לאחור. חששתי משום מה, שעוזי ואמא שלו עוקבים אחרי, ותכף הם יפרצו בצחוק הלעגני המצמרר שלהם, וצמרמורת של פחד חרשה את גבי.

 

באותו רגע ממש, הזדקף הרצל, הסמיך את שעונו לאוזנו וטִלטל אותו קלות, קירב את ידו למצחו והאהיל על סבך גבותיו, מודאג, כך נדמה היה לי, שמא איחר לצלצל. ולנגד עיני המשתאות, קם ועמד לפתע, חוזה מדינת היהודים במלוא תפארתו והדרו, משקיף במבט מנהיגותי מודאג אך מלא בטחון, מעל המרפסת בבאזל. וחיכיתי בקוצר רוח שיכריז בקולו העמוק והסמכותי, קולם של נביאים וחוזי מדינות – ' אם תרצו אין זו אגדה'... או 'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים'... אלא שדווקא אז, הגיע הרגע המיוחל. הרצל החל לשוחח עם עצמו, עצם את עיניו בכוח, הצמיד את כפות ידיו זו לזו וקירב אותן לרגע לפיו, כאילו הוא מתפלל לאלוהי השמש השוקעת. מיד אחר כך, בעוד עיניו עצומות, טמן את ידו הימנית עמוק בכיס מכנסיו הכחולים, וכשחיוך נדיר של עונג שמימי חוצה את זקנו השחור, טִלטל והקפּיץ והרקיד ונִפנף וניער וסִכסך וגירד ובחש ושִקשק וגִלגל ושִפשף וקִרצף ובִלבל ארוכות ובדבקות חרישית את אשכיו גדולי המידות, והשתעשע עוד ועוד במשחק האהוב עליו, שאנחנו, כל הילדים שעקבו אחריו, דרך קבע, בבואו לרחוץ בברכת השחייה, כינינו אותו בינינו לבין עצמנו -

 'פינג- פונג כיס'.

 

כמה שבועות קודם לכן, רבצתי לי תשוש בשעת ערב מוקדמת, על שטיח הרצפה בחדר הקטן של הורי וקראתי בפעם התשיעית ברציפות את הספר המותח – 'טרזן מלך הקופים'. כאשר סיימתי, עצמתי עיניים והעמדתי פני ישן.

זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי, לשמוע את ההורים שלי מדברים על חברים אחרים בקיבוץ.

 

"שכנים יודעי דבר," אמר פתאום אבא לאמא, "מספרים שהרצל, על אף גילו המתקדם, שוכב עם אשתו חמת המזג, פעמיים ביום. בבוקר לפני צאתו לעבודה, ובלילה, כשהם שוכבים לישון. ואז, רעידת אדמה מתרגשת וביתם רועד מן המסד ועד הטפחות." פקחתי חצי עין כשאבא הנמיך את קולו עוד יותר ולחש, כממתיק איזה כמוס ביותר, "שאחת לשבוע זוקר הרצל את אגודלו העבה לעבר יוסף דרנגר - צלם החצר, שאחראי בקיבוץ גם על התקנת השיניים התותבות של החברים המבוגרים וגם על חלוקת ה'אמצעים', ודורש ממנו בכל תוקף, 'משהו' בשביל האגודל. מחוסר ברירה, כונסה בדחיפות ישיבת מזכירות שלא מהמניין (אבא היה מזכיר הקיבוץ בעת ההיא), והוחלט לאשר להרצל תקציב נוסף ל'אמצעים', וכן, זה ברור, בגודל מיוחד והמחיר בהתאם..."

 

החלטתי, שאני חייב להתגבר על הביישנות הארורה שלי, ולשאול את עוזי או את אמא שלו, האם הם יודעים מה הם אותם 'אמצעים' שבהם מדובר. קיוויתי שהפעם הם לא יצחקו עלי.

 

כעבור רגע פקח הרצל את עיניו ושפשף אותן בזהירות באצבעותיו, וידא, שאכן השעה היא חמש בדיוק והטיח את ענבל הברזל בדופן הפעמון. ואפילו שכל כך חיכיתי לרגע הזה, נבהלתי נורא מה'דינג דונג' הראשון, ומשני הצלצולים העזים שבאו בעקבותיו, שקטעו בבת אחת את השקט המוחלט בחצר והדהדו עוד שעה ארוכה ברחבי הקיבוץ.

 

ערב אחד, כמה ימים לפני שסבתא שׂרה מתה, הלכנו, אבא ואני, לבקר אותה בחדר המבודד, צחור הקירות, שהועמד לרשותה.

ראיתי רק עור ועצמות. נבהלתי נורא מהמראה המפחיד הזה שלה, שאבא, משום מה, כלל לא טרח להכין אותי לקראתו. שאלתי את עצמי בשקט, מי זו האישה המוזרה הקטנה והשברירית הזאת, ששוכבת במיטה באפיסת כוחות, כותונת לבנה עטויה לגופה. רק אלומת שערות חיוורות נותרה לסבתא היפה שלי באמצע ראשה, ועיניה היו כה שקועות בחוריהן, עד שנדמה היה לי שהן צנחו לעומקו של בור בלי תחתית. בחיוך הזעיר שלה, שהיא נורא התאמצה לחייך אלי נותרו רק שתיים או שלוש שיניים והיד שהיא הושיטה אלי, הייתה דקה ושקופה כידו של תינוק.

נחרדתי כל כך מהפנים המפחידות והלא מוכרות שהביטו בי, שדמו בעיני לפניה של איזו רוח רפאים נודדת, שבמקום להושיט לה את ידי לברכת שלום, הושטתי לה את כף רגלי היחפה. אבא חרך אותי במבט נוזף ונזעם. הרגשתי איך הסומק המביש עולה במהירות מצווארי, מציף ומלהיט את פני ואת אוזניי, ומאדים אפילו את שורשי שערותיי. נמלטתי כל עוד רוחי בי מהחדר הקטן, שריח תרופות שבשורתן רעה, ריחף מעליו כענן שחור.

 

אך רק עכשיו, כשכדור השמש כבר נעלם לו לגמרי ונדמו הדהודיו האחרונים של הפעמון, והרצל ה'קברן' סיים בשמחה את מלאכת יומו, טמן את ידו בכיסו ופנה והלך לו לדרכו, הבנתי שלעולם, לעולם כבר לא תינתן לי ההזדמנות שכה ייחלתי לה, לבקש מסבתא שלי, סליחה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: