חתונות / דני נימרי

חתונות

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

החתונה הראשונה אצלנו נחגגה בצניעות רבה, שנתיים לאחר שראשוני הקיבוץ עלו על ראש הגבעה. שתינו כוסית של יין אדום, כרסמנו משהו קטן וזהו.

איור מאת יעקב גוטרמן

האירוע המשמח והמרגש, התרחש, זמן קצר לאחר שעקב המצב הכספי הקשה, הוחלט באסיפת הקיבוץ שעד להודעה חדשה יחגגו אצלנו חתונות רק אחת לשנה, תמיד באמצע חודש אוגוסט ועל הדשא, שזה הכי זול והכי פשוט. כסף לחגיגות גדולות ולכיבוד עשיר לא היה בנמצא באותם ימים בהם נאבקנו על קיומו של הקיבוץ, והשקענו כל מיל שהרווחנו בקניית בהמות ובפיתוח המשק החקלאי. היו אלה, אם כך, חברינו הצעירים בריינה ואנשל, שעמדו רטובים מזיעה בחזית צריף חדר האוכל תחת החופה המאולתרת - ארבעה קלשונים וסדין לבן פרוש ביניהם - וזכו לברכתו החגיגית של כבוד הרב התימני קטן הקומה, זכריה מנהלל.

 

בריינה עלתה ארצה מפולין שנתיים קודם לכן ואנשל הגיע לקיבוץ בגפו, לא ברור איך בדיוק, מרומניה. אנשל היה גבוה, דק וזקוף כסרגל, ורק אוזניו המוזרות שהזדקרו מצידי ראשו כמניפות פגמו במראהו החד והסימטרי. ואילו בריינה, היא הייתה נמוכה מאוד, שמנמנה ועגלגלה, דומה להפתיע לסופגנייה או לאחד מכדי החלב שניצבו בשורה ארוכה ברפת.

 

אנחנו, החברים בקיבוץ, העלינו תמיהות רבות על הזיווג הזה, שלא נראה לנו אפשרי מסיבות כאלה ואחרות שלא כאן המקום לפרטן. אך השניים, שכבר דיברו עברית לא רעה ולכן יכלו בקלות רבה למצוא נושאים חשובים לשיחה, טפחו עד מהרה על פנינו, כל הספקנים והרכלנים המקומיים, כאשר נודע ברבים, שבריינה הייתה בהריון כבר כשהתחתנה עם אנשל, ואפילו הריון די מתקדם, וזו אולי הסיבה העיקרית לעגלגלותה החריגה, בישוב החדש ודל האמצעים, שהחברים ניזונו בו, בוקר צהריים וערב, מנזיד עדשים עם קצת לחם, בצל וזיתים, ולכן, כולנו בלי יוצא מן הכלל היינו צנומים ושחוחים כלולבים.

 

חצי שנה לאחר מכן, בחורף, נישאו בחפזון רב, אף הם אצל הרב זכריה מנהלל, אך הפעם וכפי שהוחלט, בלי שום חגיגות וכיבודים, אולגה וציגלר. השמועות שהתגלגלו מפה לאוזן לאחר אותה חתונה דלת משתתפים, אמרו, שאולגה שכבה לבדה מדי ערב בצריף שלה ובכתה בקולי קולות את מר גורלה. היא, לחששו אותם חברים יודעי כל, חשה געגועים עזים להוריה הזקנים שנותרו בנכר, אך הייתה בוכה, גם, ואולי בעיקר, על בדידותה הנוראה ועל כך שאף אחד מגברי הקיבוץ אינו מתעניין בה ומאיר לה פנים אפילו לא בלילות של ירח מלא.

 

ציגלר, הדון ז'ואן שובר הלבבות, אהב נשים ונשים אהבו אותו. הוא לא היה גבר גבה קומה, שרירי או יפה תואר, ההפך אולי הוא הנכון, אך ידע דבר אחד או שניים על נשים, בעיקר על נשים גלמודות שמצפות בכיליון נפש לבואו של נסיך מהאגדות, רכוב על סוס לבן.

 

הוא נהג להתערב איתנו, חבריו, על כל דבר ועניין, ותמיד זכה. הפעם התערב איתנו על בקבוק של יין אדום, שייכנס בערב לחדרה של אולגה ותוך זמן קצר היא תחדל מבכייה.

 

הוא זכה כמובן גם הפעם, אלא שאותה זכייה עלתה לו כעבור כמה חודשים, בחתונה חפוזה לא מתוכננת, כיוון שאולגה הרתה לו כבר באותו ליל ירח מלא, צונן ונמהר, לקול צחוקו המבעית של הצבוע הבודד וילל בכיים של התנים בשדות הסובבים את הקיבוץ.

 

עם בוא האביב, נודע לשמעון, המסגר השעיר וכבד הלשון, שרוחל'ה אהובת נעוריו, אותה עזב בבהילות בצ'כיה, תרה אחריו מזה זמן רב. שמעון החרוץ, שבכול ארוחה מחדש, בוקר צהריים וערב, רטן בשקט, שבקיבוץ עובדים מעלות החמה ועד צאת הנשמה, אבל אוכל יש רק כזית, חשש מכניסה לצ'כיה, כיוון שנמלט ממנה עם מסמכים מזויפים, רגע לפני שגויס לצבא. הוא פנה למזכירות הקיבוץ בבקשת סיוע אישי, ועד מהרה הוחלט בישיבה מיוחדת, שאנשל, ששולט בכמה שפות ומקובל וידוע אצלנו כאיש העולם הגדול, יפליג באוניה לצ'כיה, יסייע בידי רוחל'ה לעשות את כל הסידורים הנדרשים ויביאה ארצה ולקיבוץ.

 

כבר בפגישתם הראשונה בצ'כיה, חש אנשל, שהנה פגש סופסוף את אהובת ליבו האחת והיחידה. זו שנולדה למענו בלבד. רוחל'ה, יש להודות, ניחנה ביופי עדין ועוצר נשימה.

 

גברים רבים חיזרו אחריה בצ'כיה, שידוכים לאין ספור הוצעו לה ולהוריה, אך היא נשארה נאמנה בכל ליבה וגופה לשמעון שלה, אהוב נעוריה. אלא שבמהלך עשרת ימי השייט ארצה, באוניה המפזזת קלות על גלי הים ולבוהק קרני הירח המלא המאירות את הסיפון, נעתרה רוחל'ה לחיזוריו הבלתי פוסקים של אנשל, הזדקפה על קצות אצבעותיה נאחזת בחוזקה באוזניו הבוערות, נשקה לו על שפתיו והתמסרה לו בכל מאודה.

 

וכך, מיד עם שובו לקיבוץ, הודיע אנשל לבריינה שהוא יעזור לה ככל הנדרש לטפל בתאומים שנולדו להם לא מכבר, אך הוא עוזב אותה ואת חדרם המשותף. הוא פנה כמקובל למזכירות הקיבוץ בבקשה למצוא לו חדר בשבילו ובשביל רוחל'ה, אהובתו החדשה, והותיר את בריינה אשתו, מדוכדכת ושבורת לב. הקיבוץ הקטן היה כמרקחה. אנשל המנוול גילה את פרצופו האמיתי ובגד שלוש פעמים אמרנו זה לזה, כשהסבנו לארוחת הצהריים בחדר האוכל.

 

פעם אחת בנו, בחבריו לקיבוץ ששלחנו אותו במיטב כספנו למלא שליחות חשובה ביותר, פעם שנייה בבריינה אשתו ואם תאומיו ופעם שלישית בשמעון ידידו הטוב ביותר, שכה סמך עליו.

 

ושמעון, המסגר בעל ידי הזהב שלא הצטיין בזריזות מחשבה, לקח לו קצת זמן עד שהבין שרוחל'ה אהובת ליבו עזבה אותו סופית לטובת אנשל, קצף על מזכירות הקיבוץ על פשרנותה ועל כך שאינה קוראת את החברים לסדר ולמשמעת, אפילו שזה נוגע לאנשל שנחשב לאחד החברים החשובים בקיבוץ, השליך לכל השדים והרוחות את כלי העבודה שלו, ארז בתרמיל את מעט חפציו, עזב את הקיבוץ ולא שב אליו יותר לעולם.

 

בינתיים, גם היחסים בין אולגה וציגלר התערערו מאוד. ציגלר ניסה לפלס לעצמו נתיב בריחה מתקבל על הדעת, משום שהרגיש ואף אמר לנו זאת זמן קצר לאחר החתונה המאולצת, שלמעשה ולמרות שזכה וקיבל מאיתנו בקבוק של יין אדום, בעצם הפסיד, לראשונה בחייו, בהתערבות האחרונה הזו איתנו. הוא חש שזו אינה הזוגיות המתאימה לו לכל ימי חייו, ובסופו של דבר ומשלא נמצאו לו שום תירוצים שיש בהם ולו מידה של הגיון, קם בוקר אחד ונטש בלי אומר ודברים את אולגה, שכבר הייתה בחודש השביעי להריונה.

 

ועדת החברים התכנסה בדחיפות כדי למצוא חדר לציגלר ועד אז הוא השתכן באחד האוהלים העזובים של חברת הנוער. אלא שחדר פנוי לא היה בנמצא באותה עת, אפילו לא באחד הצריפים השחורים בקצה הקיבוץ, וציגלר נאלץ לשכון בדד באוהל משך למעלה משישה חודשים, במהלכם נולדה לו ולאולגה בתם הבכורה. באוהל הברזנט המאובק, הפרוץ מראשית הקיץ לרוחות השמים, שמע ציגלר בלילות של ירח מלא, לא רק את ילל התנים המתקוטטים ביניהם על פגרי התרנגולות בבור האשפה, אלא גם את בכייה הרם של בריינה שנותרה לבדה, ומכיוון, שכאמור לעיל, לא היה יכול לשאת את יגונן של נשים בודדות, נכנס בשעת ערב עצובה לחדרה הצנוע כדי לסעוד אותה ולנחמה.

 

כך קרה, שבחודש אוגוסט, בקיץ של אותה שנה, התקיימו אצלנו באותו ערב ובדיוק כפי שהוחלט, שלוש חתונות זו אחר זו. היה זה כמובן הרב המזוקן ונשוא הפנים, זכריה כהן מנהלל, ששב והתארח על הדשא היחיד בקיבוץ ונשא שלוש פעמים את ברכותיו.

 

אנשל שכבר התגרש שנה קודם לכן מבריינה, נישא לרוחל'ה.

 

ציגלר שהתגרש לא מזמן מאולגה נישא לבריינה.

 

אפילו אולגה השתקנית, לא נשארה בודדה זמן רב. בערבי החורף הקרירים היא פתחה את דלת חדרה לרווחה, ועכשיו, בחום הקיץ, עמדה מחויכת וקורנת מאושר מתחת לחופה עם שרוליק מינצר שלה, הבחור הראשון שנענה להזמנתה ובא לשתות איתה כוס תה רותח עם קוביות סוכר.

 

שרוליק מינצר הממושקף, הרפתן הצנוע וטוב הלב, שמאותו היום בו עבר להתגורר בחדרה של אולגה, נאלץ לשנות את הרגליו הישנים והאהובים, להשאיר את בגדיו המזוהמים ומגפיו המרופשים מחוץ לחדר, ולהתרחץ ולצחצח את שיניו וציפורניו בתום יום העבודה ברפת לפני שנכנס איתה למיטה.

 

אנחת רווחה נשמעה ברחבי הקיבוץ הקטן, זמן קצר אחר כך, כשרוח סתווית נעימה נשבה וציננה באחת את אוהלי הברזנט, את הצריפים השחורים ואת בתי הבטון הראשונים שבנינו במו ידינו, ובעיקר את להט הרכילות והשמועות שריגשו והסעירו את חצרנו בלי הרף.

 

"אם כל זה לא היה קורה באמת, לא הייתי מאמין. אני חושב שאפילו שייקספיר לא היה מצליח לכתוב מחזה כל כך מרתק ורב עלילות," אמר פייבל סירקיס לחבריו בענף המטעים בהפסקה לארוחת הבוקר, חיטט באפו האדמדם וגירד בהנאה בין רגליו והדליק סיגריה נוספת בבדל של קודמתה. "חבל לי ששמעון המסגר המצוין שלנו עזב את הקיבוץ, ועוד בגלל איזושהי בחורה". "בסופו של דבר, הכי חשוב שהתשבץ נפתר מעצמו וכל הקוביות מצאו את מקומן המדויק והכול בא על מקומו בשלום," הוסיף חברו הרווק המושבע שייע צינוביץ' וניער את האבק מכובעו. "ככה זה כנראה אצל בני אדם. מסתבר שלכול סיר יש מכסה ורק אני לא מחפש או מוצא את המכסה שלי".

 

ברוב תמימותנו חשבנו כולנו שבזאת תמה מסכת החתונות אצלנו לזמן רב. אלא שאז, לתדהמתנו הרבה, הוכיח לנו חברנו משה ציגלר, שתשבצים שהוא שותף ליצירתם לא נפתרים בקלות רבה, שכן, בחורף, כעבור חצי שנה הוא עזב גם את בריינה, וחצי שנה אחר כך, בחודש אוגוסט כמובן, נישא לציפורה קורץ, חברת הקיבוץ שהתאלמנה בטרם עת, זמן קצר קודם לכן.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: