המכה השישית / דני נימרי

 

המכה השישית

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בחורף, כשהייתי בן עשר, החלטתי שהגיע הזמן, שגם לי יהיה כלב משלי.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא היו לי אחים קטנים שיכולתי לשׂחק איתם או לריב איתם, כך שלעתים קרובות, מצאתי את עצמי לגמרי לבדי, בחדר של ההורים.

 

הטרדתי את ההורים שלי, בעיקר את אבא, בעניין הזה של הכלב, פעם בשבוע לפחות. אימא, שנעצה בי תמיד את מבטה הכהה, הרואה את הנולד, אמרה לי, שמבחינתה, עדיף שאני אבחר לי איזה ספר חשוב בתור מתנה הגיונית להעברת זמן הבדידות. אטלס גיאוגרפי מרחיב עולמות או לכּסיקון למילים לועזיות, ואולי אנציקלופדיה כלשהי - משהו אמיתי שרוכשים ממנו ערכים חשובים באמת, ערכים שניתן להיעזר בהם במהלך כל החיים. היא הביעה פקפוקים חוזרים ונשנים ביכולותיי, שהיו קשורים איכשהו, למילים אכזבה והתמדה. כשדרשתי ממנה הסברים, אמרה לי, שלדעתה, אני ממש דומה לנר. נדלק מהר, בהתלהבות ובשלהבת גדולה, ובאותה מהירות גם דועך וכבה. ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה, שהיא חוששת, שזמן קצר לאחר שאקבל את הכלב, אפסיק לטפל בו כפי הנדרש והוא ייפול עלייה למעמסה.

 

אבא, כדרכו, השתמט וחמק ממני בנימוקים כאלה ואחרים. הוא הכיר אותי היטב וידע מראש, כך אני מניח, מה יעלה בסופו של דבר, בגורלו של אותו יצור אומלל. אך אני לא הרפיתי. אמרתי להם שוב ושוב שאני רוצה רק כלב מגזע מיוחס. כלב כזה שאוכל לאלף אותו כראוי ולהסתובב איתו גאה בחצר הקיבוץ. בלבלתי להם את המוח כהוגן, באותם ימי חורף לחים וקרירים, עד שבסופו של דבר אבא הדליק עוד סיגריה, נאנח ופלט ענן עשן ואת - ה"נו טוב," המוכר הזה שלו ואני הסקתי מכך, שאולי הוא נעתר סופסוף לתחינותיי.

 

אלא שכבר באותו ערב אביבי, שבו הוא חילץ את גור הכלבים המייבב מתוך קופסת הקרטון המזוהמת, ידעתי, שכל ניסיון - לשכנע אותי לאהוב את הכלב הזה ולטפל בו לאורך זמן - לא יעלה יפה.

 

שכּן אותו כלבון פעוט, שרבץ לו עכשיו בתוך שלולית הפרשותיו המצחינות, היה מין כלבלב מעורר רחמים שגבו מעוות וצלעותיו מזדקרות לצדי גופו, שאבא עשה מאמץ עצום, כך הוא אמר לי גאה בעצמו, כדי להביאו אלי באוטובוס, מרמת גן.

 

הבטתי בו בחמלה, באותו יצור צהבהב, שאבא כינה אותו כלב שמירה ואמרתי לעצמי בשקט - לא, זה לא הכלב המיוחס עליו חלמתי מדי לילה; זה לא כלב הצייד החכם והתקיף, שעורו הלבן מנוקד כתמים שחורים. ולא - זו גם אינה כלבה נקבה כפי שביקשתי מפורשות.

 

וכבר באותו רגע צונן ועגמומי הבנתי, שבעקשנותי, גזרתי על עצמי, לטפל בעוד אחד מאותם כלבים מצויים, שהסתובבו בהמוניהם בחצר הקיבוץ; כלבים בני כלאיים חנפנים ולא מחונכים, הכמהים תמיד ליד מאכילה, מלטפת ומפנקת.

 

בו במקום החלטתי, שאקרא לכלב שלי רֶקסי, שם מעליב נדוש וטיפשי, לא מקורי ולא גזעי, בדיוק כמו הכלב ביש המזל, שאבא שלי טרח כל כך להביא לי מרמת גן.

 

"אתה בטוח שהכלב הזה הוא גזעי?" שאלתי את אבא.

"זה כלב כנעני גזעי," הוא השיב לי בביטחון, טפח על כתפי בחיבה וחייך אלי, מרוצה מעצמו עד הגג.

"מה זה אומר כלב כנעני גזעי? זהו גזע כלבים מיוחד, שמאחורי השם היפה שלו מתחבא לו בעצם כלב ערבי מצוי?" הקשיתי עליו.

"לא, לא. מה פתאום כלב ערבי מצוי. הכלב הכנעני הוא גזע קדום ומיוחס, שלא תהיה לך שום בעיה לאלף אותו. הוא יגדל ויהיה כלב שמירה מסור ונאמן שאוהב מאוד ילדים. בדיוק כמו שביקשת. זה מה שהאיש בחנות אמר לי."

"מה, שילמת על הכלב המסכן הזה כסף?"

 

ההבנה, שמכל הכלבים שראה בחנות, החליט אבא לקנות דווקא את הכלב הזה, שרבץ לו עכשיו בלי טיפת בושה על גבו, מכשכש בבדל זנבו הקטוע, מעורר הרחמים, מתחנחן ומתחנן ללטיפת יד אוהבת, הציפה את עיני בדמעות.

 

"למה האוזניים שלו תלויות לו כמו סמרטוטים רטובים?" שאלתי.

"יכול להיות שבעורקים שלו זורמות כמה טיפות דם של גזע כלבים אחר, אבל הן יזדקפו לו כשתתחיל לאלף אותו לשמור, אני בטוח," אבא השיב לי.

"מישהו כיסח לו את הזנב," המשכתי לבוא אליו בטענות.

"הוא גור קטן. ייתכן שהזנב שלו יגדל מחדש במשך הזמן. אתה בעצמך סיפרת לי שגם לשְׂמָמיות צומח זנב חדש, ובינינו, זה לא נורא כל כך," אבא ענה לי, נינוח עדיין.

"ומהן כל האבעבועות הלבנות האלה על הבטן שלו?" שאלתי.

"זה כלום, זה שום דבר. המוכר בחנות אמר לי שהכלב מוכֶּה שְׁחין, אבל הוא נשבע לי בחיים שלו, שזה יתרפא לו צ'יק צ'ק."

"אין שום טעם לנסות לאלף אותו. רואים על הפרצוף הכנעני המחודד שלו שהוא לא חכם גדול," פסקתי עכשיו חד משמעית. "הייתי צריך לקרוא לכלב הזה פֶּסַח."

"פסח? מה השתגעת לגמרי? למה פסח?" רטן אבא, משך בכתפיו בחוסר אונים וקדח באצבעו כנגד רקתו.

"כי לפי דעתי אלוהים פָסַח עליו, כאשר הוא חילק שֶׂכֶל לכל הכלבים," עניתי לו גאה בחוכמתי.

 

בכל מקרה, כל המחזה הנלעג הזה עם הכלב ועם אבא שלי, שלא הבין דבר וחצי דבר בבעלי חיים כלשהם, בטח שלא בכלבים, התרחש, כשהוא החליט, שהגיע הזמן לשמח אותי, והביא לי מתנה מיוחדת לכבוד חג הפסח.

 

כבכל שנה, בנינו באותה עת, בפינת מגרש המשחקים שלנו, תנור מִלְבֵנים אדומות ואפינו עליו מצות מפויחות וקשות כאבן - אותו לחם עוני יבש וסר טעם, שאכלו אבותינו במדבר לאחר שגורשו ממצרים. במקביל, למדנו בכיתה אצל המורה שלנו, רותי, על עשׂר מכות מצרים, ואחר כך גם ציירנו אותן כמיטב דמיוננו על גבי גיליונות נייר אריזה חומים, ענקיים.

 

באשר לי, המכה שהציתה את דמיוני הרבה מעבר לשאר המכות, הייתה, כמובן, המכה העשירית, היא מכת בכורות. חשבתי בליבי על כל הילדים המצריים המסכנים שמתו, רק בגלל שבדרך מקרה הם נולדו כבנים בכורים במשפחתם. אחר כך גם ציירתי אותם שוכבים זה לצד זה לאור הירח המלא, קטנים ורזים וצפופים כמו סרדינים בקופסת שימורים, באינספור שורות, שהתארכו והתארכו להן עד הרחק מעבר לאופק.

 

שאלתי את רותי, אם היא חושבת שכל הסיפור המחריד הזה על עשר מכות מצרים התרחש באמת. היא חייכה אלי, פרעה את שׂערי באצבעותיה ואמרה, שלדעתה, אלו הן סתם אגדות עם ולא יותר. נרגעתי קצת.

 

"הביאו את הכלב הזה ממצרים?" שאלתי את אבא לאחר כמה ימים, חושש בכל זאת, שמא תתקוף את הכלב חסר המזל, המוכּה שְׁחין, גם מכת דם או מכת צפרדע, וכל בתי הקיבוץ ודשאיו יכוסו פתאום באשמתי בשלוליות דם סמיך או במיליוני צפרדעים ירוקות, מנתרות ומקרקרות.

"מה פתאום, מה קרה לך," אבא נזף בי, חסר סבלנות, והדליק סיגריה נוספת.

"אני רואה שהדמיון המפותח שלך שוב עובד במלוא הקיטור. יש לך רעיונות שפשוט לא יאומנו!"

 

קשרתי את רקסי לגזעו הרחב של עץ החרוב העָנֵף, שצמח ברווח שבין הבית של הורי, לביתה של קלרה שוורץ, הגרושה הכעסנית. היא יצאה ממש באותו רגע מהחדר שלה, מכוונת לעברי את המטאטא שלה, כאילו אין הוא אלא רובה צ'כי גדל ממדים, אחד מאותם הרובים הכבדים שנשמרו, מצוחצחים עד ברק, במרתף הנשק המצחין שמתחת לחדר האוכל וצעקה - "בום, בום, בום."

 

הצמדתי את כפות ידי אל החזה שלי, עצמתי את עיניי בכוח ועשיתי מין פרצוף מיוסר וכואב של מישהו שהולך להתפגר, כמו שראיתי פעם באיזה סרט אמריקאי על שוטרים וגנבים, וקרסתי לאיטי על העשב הרך.

 

רקסי המסכן, ששכב מכונס בעצמו בפינת המלונה שלו, חש כנראה שהיריות של קלרה מכוונות גם נגדו, ניצל את ההזדמנות המפתיעה שנקרתה לו, קפץ עלי וליקק בלשונו הלחה את הפה שלי. הדפתי אותו מעלי בכעס. הוא הצטנף מפוחד ונעלב בתוך המלונה. שלחתי יד מנחמת וליטפתי את אפו הרוטט, בקצות אצבעותיי.

 

ואז פתחה קלרה את הפה הגדול שלה והחלה להמטיר לעברי אש וגופרית.

 

"מה זה פה," היא צעקה, "לכפר ערבי הפכת אותנו. כאילו לא די לנו עם השובך שלך, שתלית פה למעלה בין ענפי החרוב. עדר כינים התנחל אצלי בבית בגלל היונים המחורבנות שלך. ובבריכת הדגים שלך מזמרות הצפרדעים סרנאדות אינסופיות מדי לילה. ועכשיו אני רואה, שאתה מתכוון לגדל לידנו גם כלב ערבי מוכה שְחין, שיפריע לנו לישון בלילות. אפשר לדעת אולי, מהי המכה הבאה, שאדוני רב החסד מתכוון להנחית על השכנים של ההורים שלו?"

 

"אני מבטיח לך שלא אנחית עליך את מכת בכורות," עניתי לה, בלי לחשוב פעמיים. שׂרוּליק היה הבן הבכור שלה. הוא למד איתי באותה כיתה וגר איתי באותו חדר בבית הילדים. מאחורי, שמעתי את אבא שלי מוחא כפיים להצגה הקטנה שעשיתי וצוחק בהנאה.

 

"פרצוף צנע אחד," צעקה עלי קלרה. "אתה תלמד אצלי לקח. אני יודעת מצוין איך לטפל בממזרים חצופים שכמותך. אני אדרוש שכבר מחר יתקיים דיון במזכירות," ונפנפה שוב ושוב במטאטא הקש הבלוי שלה.

 

זמן לא רב אחר כך חזר אבא לעבודה המעצבנת שלו ברמת גן, ושב הביתה רק בסופי השבוע.

מאוכזב וחסר עניין הסתכלתי על רקסי. הימים החולפים לא שינו בו דבר. האוזניים שלו לא הזדקפו והזנב שלו לא צמח מחדש. זבובים ירוקים פשטו על בטנו החולה, מצצו את דמו והציקו לו בלי הרף, אך הוא, שמוט לשון, מנומנם ועכור עיניים, אפילו לא ניסה להרחיקם. הוא פשוט רבץ לו באפס מעשה ליד המלונה הקטנה שלו, תולה  בי מדי פעם את עיניו המתחננות, האילמות.

 

אך אני המשכתי לשׂחק כדורגל נגד עצמי והתעלמתי כמעט לגמרי מתחינותיו.

 

אימא כבר הפסיקה לומר לי, שאצלי תמיד, כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. אמנם, היא המשיכה להביט בי בתוכחה, אך שתקה. אבל אני חשתי את מבטיה המעוננים קודחים בי, כאומרים לי - "ידעתי את זה מראש," או, "שוב צדקתי."

 

באותה עת היא כבר לקחה על עצמה את מלוא האחריות להאכלת הכלב, ורק לעתים רחוקות עלה בידה לשכנע אותי, שאחמול עליו ואקח אותו לאיזה טיול קצרצר. יצאנו אז, רקסי ואני, וטיילנו לאיטנו רק בשבילים הכי צדדיים של הקיבוץ. הלכתי איתו כאילו מצאתי אותו רק בדרך מקרה משוטט לבדו, ובעצם, אין הוא שייך לי. נורא התביישתי בהתנהגות שלו. כל ילד או חבר שחלף לידנו זכה מיד לאותן מחווֹת מחפירות: שכיבה על הגב תוך התרפסות חנפנית מבישה, הצגה מגונה של האשכים המעוכים וחיבוטי זנב קטוע.

 

ערב אחד, בשעת דמדומים, עבר לידנו אברם, הענק השמן עם הכתפיים הרחבות. רקסי, כדרכו, קשקש בשמחה בזנבו הקצוץ, נשכב על השביל בלי טיפת כבוד עצמי וליקק לאברם את כפות רגליו היחפות. אברם גיחך מתחת לשפמו המפואר ושאל לשמו של הכלב.

 

"רקסי?" הוא אמר לי בלגלוג - "רקסי? בחרתָ בשם מקורי ומיוחד במינו!"

 

ושפמו הכביר נפרש כמניפה ורטט בצחוק מתגלגל.

 

נעלבתי נורא.

 

ככה בערך, חלפה לה אותה שנה.

 

עד שבוקר צלול אחד שוב הגיח אביב הססני ושיגר איתותי שמחה ראשונים, וזמן קצר אחר כך הציף את העמק הנהדר שלנו בשפעת צבעיו הבורקים ובריחותיו הרעננים והמשכרים.

 

הצפרדעים הירוקות קרקרו בעליצות רעשנית בבריכת הדגים, והיונים בשובך שעל עץ החרוב שוב המו בגינוני אהבה חד-גוניים וגידלו גוזלים רכים, צהובי פלומה. שוב בנינו בחדוות יצירה תנור מלבנים אדומות ואפינו עליו מצות קשות ודלות טעם, ושוב למדנו בכיתה על עשר מכות מצרים ושרנו במקהלה את "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא."

 

ואז, יומיים לפני שחגגנו את ליל הסדר, רקסי נעלם.

"איפה הכלב," שאלתי את אבא, כשנפגשנו בשעות הערב.

"הרופא אמר לי אתמול, שכנראה, את האבעבועות הלבנות האלו שכיסו לו כמעט את כל הבטן, נו, מחלת העור הזו שאתה כינית אותה 'המכה השישית', אי אפשר לרפא. לקחנו אותו היום, רמי השומר של הקיבוץ ואני והלכנו איתו למטע השזיפים. רמי לקח איתו את האקדח החדש שלו. אתה יכול להיות רגוע לגמרי. הכלב ממש לא סבל."

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: