שמעת חדשות היום? / דני נימרי

שמעת חדשות היום?

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"שמעת חדשות היום?" אני שואל אותו, כשהוא מניח את מגש האוכל על השולחן, שומט את מקל ההליכה שלו על הרצפה ומתיישב מולי בכבדות, תוך אנחה ארוכה ומיוסרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

"איך אתה מסוגל לאכול את הלוויתן המחריד הזה?" הוא שואל אותי מיד, ומצביע בשיני מזלגו על האמנון המטוגן שרובץ לו, שחמחם ונינוח על צלחתי.

"מחריד?" אני שואל.

"חמש עשרה כל יום", הוא אומר לי.

"עוד פעם חמש עשרה קסאמים באיזור הדרום?"

"חמש עשרה גלולות אני בולע כל יום", הוא אומר לי ומורה באפו הארוך, על קופסת הפלסטיק הרבועה, המונחת על המגש, ליד צלחתו. "חמש בארוחת בוקר, חמש עם ארוחת הצהריים וחמש בארוחת הערב"

 

"נראה לי שהאמנון המטוגן הזה שלקחתי היום, עשוי ממש נפלא", אני אומר.

"אסור לי שמן, חריף או מטוגן", הוא מעקם את אפו ומעוות את פיו בסלידה. "האוּלקוס המחורבן שלי רוצח אותי - ואוף, איזה אידיוט אני, שוב שכחתי לקחת את הטיפות הארורות האלה בשביל לסדר לי את הקצב הנכון של הנשימות. לא יפריע לך, נכון?" ומבלי להמתין לתשובתי הוא שולף מתוך שקית התרופות בקבוקון מוארך, ומטפטף במזלף זכוכית שקוף, ארבע טיפות צהבהבות לכל אחד מנחיריו הרחבים.

 

"זה בגלל קשיי הנשימה הארורים שיש לי בעונה המחורבנת הזו של השנה. בימים ההם, כשרק הקמנו את הקיבוץ, נטענו כאן בלי לחשוב בכלל, המון עצי אורן. זאת הייתה המודה אז. לנטוע עצים שנאחזים בקלות באדמה וצומחים מהר. ועכשיו, עכשיו האלרגיה שלי לפריחה הצהובה שלהם פשוט הורגת אותי", הוא אומר, ומתעטש לעברי מבלי לכסות את פיו. אני מרחיק את קערית המרק לקצה המגש, ומקרב אלי את הצלחת עם הדג.

 

מסביבנו הומה וגועש חדר האוכל משפע העניינים שעל סדר היום. בשולחן הסמוך מקטרים שניים מהאוכלים על המצב הביטחוני והכלכלי הקשה ועל רפיון הידיים של הממשלה. לצידם, מתנהל ויכוח בלתי פוסק על נוהלי קבלת ההחלטות בקיבוץ. "אין דמוקרטיה. שחיתות מוחלטת אצלנו", פוסק אחד מהשניים, פנסיונר ממושקף בעל שפם שיבה מפואר. "המנהלים השכירים גורפים הון תועפות ומחליטים בשבילנו, ואנחנו, החיילים הפשוטים שעבדנו כאן יותר מחמישים שנה, מעלות החמה עד צאת הנשמה, כמעט גוועים ברעב".

 

"זה לא רק זה", משיב לו הפנסיונר שיושב מולו, בחור על סף גיל שמונים, שזקן פרא מכסה את פניו וכובע צמר מזוהם חבוש לראשו. "כמעט מדי יום הם מעלים לנו את מחירי האוכל והשימוש ברכב ושירותי הכביסה ומה לא, אבל לא מגדילים בתמורה את התקציב. בארוחת צהריים אני אוכל עכשיו מרק בלבד והפסקתי לזרוק בגדים לכביסה; הפסקתי גם להסתפר ועכשיו, כשנתחיל לשלם גם על המים, אתרחץ רק פעם בשבוע. שיקפצו לי כולם".

 

"תפסיק לספר לנו סיפורים. אתה האחרון שיכול להתלונן על כך שחסר לו כסף. הרי כולם יודעים שקיבלת בוחטה לא נורמלית כשאמא שלך נפטרה", מגיב מיד הממושקף ומקנח במפית נייר את שפמו המשתפל.

 

אני מנסה לעניין אותו בדיון האינסופי המתנהל מדי יום ביומו ליד אותו שולחן ובין אותם חברים, אך הוא בשלו.

 

"תגיד לי את האמת", הוא שואל אותי, "זה לא מעצבן אותך שמסתכלים עליך כשאתה אוכל?"

"מי מסתכל עלי?"

"הדג שלך. נו, מי עוד יכול להסתכל עליך? ובטח גם לא שׂמתָ לב שהוא מצמץ פתאום".

"מי מצמץ? הדג?"

"הדג, אלא מי? בטח שהדג. אני בטוח שהוא עוד חצי חי, הכריש הזה. ואם אתה מרשה לעצמך, בגילך, לאכול דג כזה, ועוד עם הר ענק של צ'יפס, בטח גם אין לך כולסטרול בַשָמים כמו שגילו אצלי, באיזה בדיקת דם פשוטה. אני, כבר עשר שנים שבגלל הלחץ דם הגבוה, אסור לי לאכול מלוח, ואני גם לא אוכל מטוגן או חריף. המרק שוּעית האדום הזה עם השלוליות הצהובות של השומן שצפות עליו, ועם הפלפל השחור והשום והבשר בקר, לא עולה לך, אחרי שאתה גומר לאכול אותו?"

"לא"

 

מגש עמוס כלים צונח מידיו של אחד החברים הוותיקים. צלחות וכוסות מתנפצות בצלצול עז על רצפת חדר האוכל. כל הסועדים באולם הקטן, מפנים את מבטם, אך אינם עושים דבר. נערה חיננית, אחת מעובדות חדר האוכל, ניגשת אליו כשחיוך נעים על פניה, ומסייעת לו לאסוף את השברים הרבים הפזורים על הרצפה.

אך הוא, בשלו.

 

"אתה, בטח יש לך למזלך הטוב, קיבה מפלדה כמו שהייתה גם לאבא שלך, שזלל בלי שום חשבון עד יומו האחרון. אצלי, תמיד לחץ נוראי בבטן. גזים בכמויות לא נורמָאליות וגם עצירות כּרונית איומה. אפילו שזיפים מיובשים, נו, אלה, השחורים והמתוקים עם העור המקומט, שנותנים לנו בקוֹמפוֹט של ליל הסדר, לא מסדרים לי את הקיבה".

 

"שמעת חדשות היום", אני שואל אותו שוב, הופך בזהירות את הדג לצידו השני ומנקר בחוסר תאבון בבשרו הרך.

 

הוא מקרב את כוס המים שלו אל פיו, יונק במצמוץ שפתיים קולני כמה טיפות, ושואל: "אתה יודע איך קוראים בעברית לבלוטה הזאת שמתנפחת אצל הזקנים ולוחצת על שלפוחית השתן, נו, מה שמה - פרוסטטה?"

"ערמונית".

 

"נו, כן. גם הראש כבר לא עובד אצלי כמו פעם. איך שכחתי. בגלל המנוולת הזאת - ערמונים - או איך שקראת לה, אני שותה עכשיו כמה שפחות. אחרת אני רץ כל הזמן לשירותים, ואצלנו בבית, רק חדר שירותים אחד, שהזְקֵנָה שלי יושבת בו שעות על גבי שעות וקוראת עיתונים".

 

"לא קוראים לבלוטה הזו ערמונים אלא ערמונית", אני מעיר לו.

"מה זה חשוב, מה זה חשוב. העיקר הכוונה. חוץ מזה, אני בא עכשיו מהרופא. בזמן האחרון אני מבקר אצלו לעיתים קרובות מדי. אם הוא ימשיך להפציץ אותי בכדורים, אדרוש בכול תוקף מהמנוולת הקטנה שמרכזת את וועדת הבריאות, לשלוח אותי לרופא אחר. על חשבון ועדת בריאות, בטח שעל חשבונה".

 

והוא שולה מקופסת הפלסטיק שלו חמש קופסאות קטנות, שלכול אחת מהן צבע שונה, חופן בידו את חמשת הכדורים שֶדלה מהן, ויורה אותם לפיו בזה אחר זה ובולע עם לגימת מים זעירה.

 

"ועכשיו, כאילו שאין לי מספיק בעיות, התחילו אצלי פתאום גם כאבי גב. הרופא אמר לי שהוא מבחין בסימנים ראשונים של פריצת דיסק והורה לי לבלוע עוד כדור. אתה בטח מכיר את הכדור האדום הזה, שמרפא דלקות חריפות, אבל לי הוא גורם לתחושת רעב בלתי פוסקת ולכאבי בטן איומים. וגם, והכי גרוע, חייב אותי הרופא הזה, לרבוץ על השטיח בכל בוקר, ולעשות תרגילים בהתעמלות לחיזוק שרירי הבטן. אמרתי לו, לסנדלר המחורבן הזה - ובלי שום חוכמות אמרתי לו את זה - שאם אני עושה התעמלות, מסתובב לי הראש ויש לי סחרחורות, וכשיש לי סחרחורות, כואבות לי העיניים, וכשכואבות לי העיניים, אני לא יכול לקרוא עיתון או להסתכל בטלביזיה, ואז, תחשוב אתה בעצמך, מה אז? אז, אני צריך לרבוץ לי כל הערב על הכורסא האורטופדית שלי לצד הגברת הזְקֵנה, שהיא - איך הרופאים קוראים לזה - היפוכונדרית - זאת אומרת אחת כזאת שלא מפסיקה לדבר כל הזמן על כל הכאבים והמחלות שלה, להקשיב לסיפורים שלה ולהשתגע לגמרי משעמום".

 

"שמעת חדשות היום?", אני שואל אותו וקם מהשולחן.

עדכון אחרון: