גוטמן / דני נימרי

גוטמן

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גוטמן הגיע לקיבוץ בגפו בתחילת שנות הארבעים. על אף חזות פניו הצעירים ובלוריתו השחורה, השופעת, כבר היה כפוף מעט, דל שרירים ורזה מאוד, שדוף כמעט, כאילו לא ישן ולא אכל בצורה מסודרת מזה זמן רב.

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתה זו שעת ערב אביבית חמימה, רגע לפני שקיעת השמש וגוטמן, בעברית טובה למדי, אך במבטא בולט שהסגיר מיד את ארץ הולדתו, שאל את השומר בשער בהיסוס ובנימוס של עולה חדש, שכל רכושו הוא הבגדים שעל גופו, אם יוכל להישאר במקום למשך כמה שבועות, ולעבוד. כמובן שהוא מתכוון לעבוד. הוא שמע מסיפורים של חבריו בעיר שממנה בא זה עתה, שבקיבוץ כולם עובדים ואפילו עובדים קשה בשמש ובגשם, בחום ובקור, ואם כך, הלא זה ברור לגמרי שגם הוא יעשה ככל יכולתו למען הצלחת הקיבוץ. השומר שאל אותו אם הוא רעב וצמא והפנה אותו לעבר חדר האוכל הקיבוצי הקטן. נפעם מקבלת הפנים הלבבית, שתה גוטמן שלושה ספלי תה חריף ומתוק ואכל חמש פרוסות לחם עם ריבת שזיפים סמיכה, אפילו ביצה קשה וכמה זיתים הציעו לו.

 

בזמן שאכל ברעבתנות, שם לב לבחורה צעירה בהירת שיער, שישבה בשולחן סמוך, נעצה בו בהיחבא מבטים סקרניים ואף חייכה אליו בביישנות. בלי שהתכוונתי לכך הגעתי לגן עדן אמר לעצמו בליבו. וכשמבטיהם הצטלבו, השיב לה בחיוך קטן משלו.

 

כמעט מיד הקצו לו חדרון קטן בצריף עץ ישן שהייתה בו מיטת ברזל ליחיד ועליה מזרון דק ושמיכה, שולחן קטן רעוע, שאחת מרגליו קצרה מהאחרות ושרפרף פשוט אחד. אחר כך הפנו אותו אל סדרן העבודה שישב מדי ערב בפינת חדר האוכל ליד פסנתר הכנף, מורט את שערות ראשו בייאוש, תר אחר עוד ידיים עובדות.

 

"יש לי ידיים טובות... בטרם עליתי ארצה למדתי שרטוט טכני", הוא השיב לשאלה מה הוא יודע לעשות ובמה יוכל לעזור. הסדרן קפץ מיד על המציאה והפנה אותו למחרת בבוקר לנגריה שחסר בה אחד העובדים הקבועים, רווק צעיר, שהוצא בהוראת מזכירות הקיבוץ לחופשה לא מוגבלת בזמן, עקב רומן ממושך שניהל עם חברה נשואה. "איך אתעורר מחר בבוקר?" שאל גוטמן בדאגה. "אל תדאג, אל תדאג", ענה לו הסדרן בידידות וקרץ בבדיחות הדעת בעיניו הכחולות. "שומר הלילה יעיר אותך עם עלות השחר ומחר כבר ידאגו לך גם לבגדי עבודה וגם לשעון מעורר".

 

וכך, מבלי לתכנן זאת מראש, היה גוטמן לנגר בקיבוץ.

 

כבר מגיל צעיר ביותר נחשב גוטמן לילד בוגר מגילו, תלמיד טוב רציני וקפדן. אף פעם לא לקח את החיים בקלות, מיעט לצחוק ולהשתובב במשחקים חסרי תכלית, כמו חלק מחבריו. לכל דבר ועניין התייחס בכובד ראש וברוב מחשבה. הוא לא עסק בנגרות מימיו, אבל היה בטוח ביכולתו להשתלב בין עובדי הנגרייה. הוא ידע שקשה לו להתפשר ולקבל דעתם של אחרים. עוד בהיותם בגולה אמרו לו הוריו לא פעם, שקשה לו עם עצמו וקשה לו עם אחרים. ואכן, הוא לא ידע לוותר ונטה להטריד, להציק ולהכביר שאלות כאשר נושא כלשהו, לעיתים אפילו פעוט ביותר, לא הובן לו לגמרי, לא מצא חן בעיניו או לא הניח את דעתו לחלוטין.

 

כמעט חצי שנה מאז בואו למקום ולאחר חיזורים ביישנים ממושכים, נכנסו הוא והצעירה החייכנית בהירת השיער לחדר משפחה. גוטמן, שכבר התקבל לחברות מלאה בקיבוץ, אמר לעצמו פעם נוספת, הגעתי לגן עדן. הוא ניצל את כל הידע שרכש בנגריה והתקין בחדרם הצנוע כוננית מדפים ושולחן קטן עם שתי מגירות, ארבעה כסאות משאריות עץ אורן ואפילו כורסת נדנדה. הדי מלחמה מתקרבת אילצו את הקיבוץ לבנות מהר ככל האפשר מקלטים לילדים, וגוטמן ניצל את הידע שלו בתכנון ובשרטוט כדי להציע בנית מיטות קומתיים מעץ לניצול מרבי של המקום הצר. מובן היה שהצעתו התקבלה ואף הועתקה במלואה למקלטים בקיבוצים אחרים. לכאורה גוטמן היה צריך להיות שמח בחלקו לאחר שהודבק לו בפי כל חברי הקיבוץ הכינוי "גוטמן ידי זהב", מה עוד שכעבור שנתיים נולדה לו ברוב שמחה, בתו הבכורה.

 

אך השנים החולפות להן כדרכן, במהירות מסחררת, לא היטיבו עם גוטמן, ובראשו עמוס המחשבות החלו נובטים ניצני אכזבה ראשונים. הייתי יכול להיות מהנדס מכונות או אדריכל מפורסם הוא חשב בינו לבינו מדי פעם, ולהגשים את חלומותיהם של הורי היקרים שנותרו בגולה. והנה, מה אני בסך הכול? נגר פשוט בקיבוץ, מתקן נדנדות שבורות, בונה כונניות ורהיטים פשוטים לחדרי החברים ומיטות עץ למקלטים ותו לא.

 

ארבע שנים מאוחר יותר, ולאחר שנולדה בתו השנייה, פנו נציגי ועדת העבודה אל גוטמן והציעו לו שישמש כמרכז הנגרייה. אני מוכן להיות מנהל הנגרייה הוא ענה להם בכובד ראש והם השיבו לו, בו במקום, שאצלנו אין מנהלים - רק מרכזים או אחראים. איך שלא יהיה, הוא קבל עליו את המינוי וכמעט מיד התחיל להתייחס אל החברים כאל טרדנים לא רצויים שמפריעים לו לעבוד כראוי. אפילו מסמרים פשוטים הם לא היו זוכים לקבל ממנו. והיה שולח אותם לשולי הנגרייה לחלץ משם מסמרים חלודים ועקומים שהושלכו לקרן זווית. בקשתו ללמוד אדריכלות בטכניון נדחתה ברוב קולות, עקב הקושי הגדול למצוא לו מחליף. "אנו אנשי עבודה פשוטים, אנחנו לא זקוקים כאן לאדריכלים, אנחנו זקוקים לאחראי על הנגרייה", זה מה שנאמר לו בישיבת המזכירות. עתה כבר החלו לייסר את גוטמן מחשבות ראשונות, לא בדיוק גן עדן כאן. אפילו הולדת בנו, שהעניק לו כמה חודשים עתירי שמחה לא שינתה את מחשבותיו. הקפדנות הדקדקנית שלו והחתירה שלו לשלמות במקום בו שלטה תרבות שורשית של "פחות או יותר, על בערך, סמוך עלי וסמוך על סמוך, ואל תדאג, תראה שבסוף זה יצא בסדר" החמירה את סערת רוחו וגרמה אפילו לחבריו הטובים ביותר להתרחק ממנו, כיוון שלא יכלו לשאת יותר את דרישותיו וטענותיו הבלתי פוסקות.

 

ידיו הטובות שהחלו לבגוד בו, רעמת שערותיו שהאפירה בטרם עת ומשקפיו הכהים עבי העדשה, שיוו לו עכשיו מראה של אדם רואה שחורות שהזדקן בטרם עת. "הפכת לאדם בקורתי ומר נפש", אמרה לו לעיתים קרובות זוגתו, שחיי הקיבוץ, המשפחה וגידול הילדים נעמו לה עד מאוד, "מכול זבוב אתה עושה פיל ואפילו למיטה המשותפת שלנו אתה גורר את הטענות והמענות שלך והתוצאות ידועות לשנינו".

 

וגוטמן - מה יכול היה להשיב לה? שהיא צודקת? עיקם את פיו במורת רוח ומלמל משהו לעצמו, פלט גידוף נדיר, והחל להצטער על שלא הצטרף לאחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, שעלה יחד עמו ארצה וחי כל ימיו בעיר הגדולה.

 

כאשר לקה בדלקת ריאות ואושפז בבית החולים וחומו עלה עד כדי סכנת חיים, בא לבקרו אחיו שהתאלמן לפני כשנה. "הייתי יכול להיות אדריכל או מהנדס ורק בגלל הקיבוץ נשארתי נגר פשוט..." מלמל גוטמן כאילו לעצמו, "בקיבוץ לא צריכים אנשים משכילים... צריכים כאן רק אנשי עבודה שיודעים למרוח שכבות עבות של צבע כדי להסתיר מכולם את האמת... ואני, מה חשבתי? חשבתי לתומי שהגעתי לגן עדן... איזה טיפש הייתי... גן עדן... בכל מה שקרה לי, אשם הקיבוץ שלא נתן לי להגשים את חלומותיי... ועכשיו, רק עוד רגע וכבר יהיה מאוחר מדי..."

 

"למען בריאותך, עדיף שתירגע", אמר לו אחיו בשקט, "ומה לדעתך עשיתי אני כל החיים שלי? אתה הלא יודע בדיוק. קצת אחרי שעלינו ארצה, פתחתי בשכונה העלובה בה אני גר עד היום, חנות מכולת קטנה. כל חיי מבוקר עד ערב ישבתי בה יחד עם אשתי עליה השלום ומכרנו בהקפה לחם, פירות, ירקות וגבינות. מה יכולתי לעשות? היינו חייבים להתפרנס, לקיים את המשפחה הקטנה שלנו, להעניק חינוך טוב לשתי בנותינו. אתה יודע מה ההבדל הגדול בינינו? ההבדל בינינו הוא שלי אין את מי להאשים ואל מי לבוא בטענות. רק אל עצמי. ואתה הרי יודע שגם אני הייתי יכול להיות מהנדס או אדריכל. ככה זה בחיים. הבן אדם בנוי ככה, שתמיד נדמה לו שבמקום אחר היה יכול להיות לו יותר טוב. אבל בגילנו המתקדם אנחנו כבר צריכים לקבל ולהשלים עם המציאות - גן עדן יש רק בסיפורים ובחלומות".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: