גוּטָה / דני נימרי

גוּטָה

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"איך אתה לא מתבייש", נבחה עלי גוּטָה פלשנר, המטפלת המסורה שלנו - ילדי קבוצת 'צנונית', שאפה פעם נוספת מהסיגריה הדבוקה לשפתה העליונה, ונשפה מנחיריה האפלים סילוני עשן דקים ואפורים.

איור מאת יעקב גוטרמן

"באפריקה ובהודו יש המון ילדים רעבים ללחם, ואפילו אצלנו, במדינה הקטנה והענייה שלנו הכריזו רק לא מזמן על משטר של צנע. אבל אתה, ילד שלי מוצלח, אתה יושב לך ליד השולחן כמו איזה בן מלך ומכריז - את זה אני מסכים לאכול ואת זה אני לא מסכים. את זה אני אוהב ואת זה אני לא אוהב. כאילו שמישהו בכלל שואל אותך. אתה ירוד במשקל וירוק ורזה כמו מלפפון חמוץ, ודוקטור פכט, הרופא שלנו, אמר לי לאחר שבדק אותך, שהתזונה שלך לקוייה ואתה חייב לאכול הרבה יותר ברזל. עד שלא תשתה את חמיצת הסלק שמונעת התפתחות פורונקלים, ותאכל את התרד שמכיל בתוכו כמויות עצומות של ברזל, לא תוכל לצאת לשחק על הדשא..."

 

ישבתי לי בשקט ליד שולחן האוכל בבית הילדים, הסתכלתי על גוטה והקשבתי בחצי אוזן, לנאומה הקבוע. פתאום ריחמתי עליה קצת, כי כשהסתכלתי עליה עכשיו, היא נראתה לי כבר כאישה די מבוגרת, אולי אפילו כבר קצת זקנה. ראיתי שצצו לה בזמן האחרון המון שערות לבנות על הראש, הלחיים שלה נחרשו בתלמים ארוכים שנמלאו דם כשהיא כעסה, והכתפיים שלה היו נפולות ומיואשות לגמרי, בדיוק כמו של כל אישה שהגיעה לגיל מבוגר ומעולם לא התחתנה. כשהיא לא עישנה או דיברה או צעקה, היו השפתיים שלה מכונסות זו בזו בחומרה, מכווצות בארשת של כעס וחמיצות ואי שביעות רצון.

 

אחר כך העברתי את המבט שלי אל מיכל, שהייתה מאוהבת בי עד מעל הראש, ולא ניסתה להסתיר את זה מאף אחד. היא ישבה מצידו השני של השולחן, מולי בדיוק. ביצה קשה שלמה הייתה תקועה לה כבר יותר מחצי שעה בתוך הפה - לא לבלוע ולא להקיא - מזדקרת מהלחי שלה, כמין פורונקל ענקי.

 

החלטתי, ויהי מה, לבלוע בעיניים עצומות את ערמת התרד הדוחה שהונחתה על הצלחת שלי. להחליק את העיסה הירוקה, הרוטטת כמדוזה, פנימה אל תוך הבטן, מבלי ללעוס בכלל. אבל בינתיים, ישבתי גם אני סתם ככה ליד השולחן, ולא הצלחתי אפילו, להרים את המזלג ולקרב אותו אל הפה.

 

דמיינתי לי לרגע בראשי, שעל הצלחת שלי מתנשאת לה עכשיו לתפארה, מין גבעה קטנה ועגלגלה של פלחי צ'יפס זהובים, פריכים וריחניים, ואני יושב לי מולם ומתקשה להחליט במי מהם כדאי לי לנגוס קודם, בבהירים או בכהים, ברזים או בשמנים. מה עוד, שפזורים ביניהם גלדי בצל מטוגן עבי גזרה ושחומי עור, כאילו רבצו להם כל ימות הקיץ על שפת הים והשתזפו להנאתם בשמש היוקדת. זה היה המאכל האהוב עלי מכל המאכלים בעולם, שלצערי, עקב ימי הצנע הקשים שנחתו עלינו, הוגש לנו רק לעיתים רחוקות. חשבתי גם על החבר הכי הטוב שלי, אבנר, שסיגל לעצמו מנהג מיוחד במינו. הוא נגס בכול פלח צ'יפס כדי מחציתו והשיב את המחצית שנותרה בידו, לצלחת. על ידי כך הוא הכפיל את המנה הקטנה שלו, והאריך מאוד את משך אכילתה.

הרגשתי עכשיו, שרק מהחלומות בהקיץ האלה על הריח ועל הטעם של הצ'יפס ושל הבצל המטוגן, הפה שלי נמלא כולו ריר צמיג.

 

אלא שדווקא אז, לקול גערותיה הקולניות של גוטה, נקרע מצנח חלומותיי ושבתי אל ספל החמיצה המחרידה בטעמה, אל הצלחת עם עיסת התרד, והכי גרוע, גם אל קרקע המציאות.

"יכול להיות", שאלתי את גוטה, לקול צחוקם המתגלגל של חברי לשולחן, "שגם באפריקה ובהודו מכריחים את הילדים לאכול כמויות ענקיות של ברזל, ובגלל זה, צבע עורם כהה כל כך?"

 

"דני", שאגה עלי גוטה, לשונות עשן ורסיסי רוק ניתזים מפיה ומרססים את פני - "זה ממש לא מתאים לילד חכם כמוך, להתחכם ככה עם המטפלת שלו, שמשקיעה בו את כל כוחותיה. אתה ילד טוב. מוטב שתתנהג בדומה להורים שלך, המהווים אצלנו, בקיבוץ, סמל, מופת ודוגמא להרבה חברים אחרים".

 

באמצע הקיץ, בשנה שעברה, צמחו לי פתאום, דווקא על הראש ועל העורף, כמעט חצי מיליון פורונקלים מגעילים. זה קרה, זמן קצר לאחר שהחליטו במרפאה שלנו, שהגוף של כולנו - ילדי כיתה ג' של המורה הוותיקה - רבקה, סובל קשות ממחסור בוויטמינים כאלה ואחרים. כתוצאה מכך, כך הסבירה לנו רבקה, כבר בשיעור הראשון של אותו יום ראשון, וסובבה את אצבעה הלוך וחזור ליד רקתה, עלולה להיפגע קשות ההתפתחות הגופנית או הנפשית שלנו. לא ידעתי באותו זמן, מה גרוע יותר מבחינתי וממה אני חושש יותר - פגיעה בהתפתחות הגופנית או פגיעה בהתפתחות הנפשית, אך שתיהן, יש לומר, הפחידו אותי נורא. ואז הוחלט, שכדי להלחם בכול התופעות המבהילות האלו, על כל הילדים בקיבוץ לבלוע מדי בוקר, מלוא הכף שמן דגים, שריחו ובעיקר טעמו היו בעיני, בלתי נסבל ממש. כפיצוי על הטעם המחליא, קיבלנו מהמטפלת שלנו, גוטה, על פי בחירתנו המוקדמת - שני פלחי תפוז או שתי קוביות שוקולד 'פרה'. כדרכי מאז ומתמיד התלבטתי במה לבחור. בחרתי בקוביות השוקולד, מוססתי אותן במהירות בפי והצטערתי מיד על טיפשותי, על שלא העדפתי את פלחי התפוז, דווקא. בחרתי בפלחי התפוז, בלעתי אותם בשתי נגיסות והצטערתי על שלא בחרתי בשוקולד.

 

זיוה ואלישבע היו האחיות הרחמניות שעבדו במרפאה שלנו. אני לא יודע למה, אבל אף פעם לא ראיתי אותן צוחקות מכול הלב, מלאות שמחה. במקרה הטוב ביותר, הן העניקו לך מין חיוך קטן כזה, קמוץ, וגם הוא נשמר אצלן רק להזדמנויות מיוחדות. אפילו לאמא שלי, שהעמיסה על הכתפיים הצרות שלה את כל בעיות העולם וצרותיו, היה חיוך גדול יותר מזה של זיוה ואלישבע.

 

עלה בדעתי פתאום, שאולי הכמות העצומה של המחלות שלקו בהן החברים והילדים בקיבוץ, ששתיהן נחשפו לכולן ונאלצו להתמודד איתן מדי יום ביומו, השפיעו עליהן לא טוב והעציבו אותן נורא.

 

בכול מקרה, כשהרגשתי באותו יום אומלל שכואב לי הראש, הייתה זיוה האחות התורנית במרפאה. היא גזרה בעדינות את השערות מראשי, וחשפה את הרי הגעש הקטנים ושופעי הכאב שצמחו עליו זה ליד זה, כמו 'פטריות אחרי הגשם'.

 

אחר כך, מרחה בעדינות על פסגת הפורונקלים הצהובה, גדושת המוגלה, משחת איכטיול שחורה ומסריחה, והקיפה את ראשי באצבעותיה הרגישות, רוחשות הטוב, בתחבושת רחבה, צחה כשלג. כשהדביקה פלסטרים לחיזוק התחבושת אמרה לי בשיא הקיצור - "זהו, אני סיימתי. המשחה תרכך את העור של הפורונקלים ותזרז את יציאת המוגלה".

 

לפני שיצאתי, העפתי מבט חפוז, נבוך ומבויש במראָה הרחבה שבמרפאה.

לנגד עיני עמד פתאום, ילד הודי עצוב, חום עיניים וכהה עור, החובש לראשו תרבוש לבן. בפורים האחרון, התחפשתי לילד הודי, אבל אז, לא היו לי פורונקלים על הראש ולכן לא הייתי עצוב.

 

כבר למחרת הסירה גוטה את התחבושת מראשי, ומעכה לי, בלי שום חוכמות, את הפורונקלים שכבר 'הבשילו'.

 

"צמחו לך מיליוני הרי געש על הראש" היא אמרה לי בכעס עצור, כאילו אשמתי היא זו, "ואני חייבת לפוצץ את כל אלה שהפסגה שלהם כבר צהובה, אחרת הם לא ייגמרו לעולם" ומחצה אותם זה אחר זה בין שני אגודליה ארוכי הציפורניים וסחטה בכול כוחה, ואז, ניגבה בגסות, בתחבושת המשומשת. הרגשתי את הנשימה שלי נעצרת לגמרי ואת הלב שלי נעמד ומפסיק לדפוק. צרחתי מרוב כאבים. בכיתי. התחננתי. ציפיתי למישהו שיבוא להציל אותי מידיה חורשות הרע של גוטה. מישהו שיושיט לי מעט עזרה, אך אף אחד לא בא. אפילו לא נוח איש צדיק היה בדורותיו. כשנרגעתי מעט, הראתה לי גוטה בגאווה, את כתמי הדם והמוגלה שצבעו את התחבושת בכאבי, וחבשה את ראשי סביב סביב, בתרבוש לבן, חדש.

 

מסוחרר, מותש וכאוב, צנחתי למיטתי בבית הילדים, והפלגתי בִן רגע על גלי חלומותיי הסוערים.

 

ובחלומי, מצאתי את עצמי, לגמרי לבדי, מעפיל בכוחות אחרונים אל פסגתו הקודרת של הר געש ענקי, שסלעיו המשוננים מפלחים בחודיהם את העננים השחורים, עמוסי הגשם. ושם, כשאני מרחף באוויר החם מעל ללועו המבעבע של ההר הנישא, ראיתי פתאום דינוזאור בודד, גדול כנפיים, חד לשון וארך צוואר, שגוטה רוכבת על גבו ומכה אותו בשוט שבידה, והוא צוהל בקולי קולות כמו סוס לא מאולף, ויורק מפיו הפעור, זרמי מוגלה רותחת, צהבהבה.

 

התעוררתי בבהלה, בלב מפרפר, כי נדמה היה לי ששמעתי זעקה מתמשכת, חזקה. זה היה חלום כל כך חי, כל כך ממשי, עד שרק כחלוף פרק זמן נוסף, הבנתי, שאני הוא שצעקתי מתוך חלומי. לרגע לא זכרתי היכן אני נמצא. התיישבתי על המיטה. דמדומים אחרונים הציצו אלי מבעד לענפי האזדרכת, שהתדפקו קלות אל החלון הרחב של בית הילדים. ישנתי כנראה, כמה שעות. החלקתי בזהירות בשתי ידי על התחבושת שעטפה את ראשי סביב סביב, ומיהרתי יחף, לחדרם של הורי.

 

למזלי הרב, אבא היה בבית. שאלתי אותו בלי שום הקדמות מיותרות, איך זה יתכן הדבר, שלאישה מרושעת עם לב של אבן קוראים גוטה, שבתרגום לעברית זה טובה, והאם חוקר הטבע הנודע, צ'ארלס דארווין צדק, ואכן, מוצאו של האדם הוא מהקוף. אבא נשך את פומית מקטרתו, כיווץ את גבותיו בחומרה ומצחו נחרץ קמטים עמוקים, והציע לי שנשחק שח או דמקה על פי בחירתי. אהבתי לשחק איתו, משום שידעתי שניצחוני מובטח מראש.

 

"הצרה איתך," אמר לי אבא, כשהצבנו את כלי השחמט על הלוח, "שאתה מסתכל בבני אדם, ונדמה לך, שאתה רואה לא רק את החוץ שלהם אלא גם את הבפנים שלהם. למי אתה חושב את עצמך? לירמיהו הנביא, אולי, שהיה בוחן כליות ולב?"

"ירמיהו הנביא היה רופא?" שאלתי.

 

אבא הסתכל עלי בעיניים מחייכות, חיטט במקטרתו הכבויה, והשכיב את המלך שלו לאחר ארבעה מסעים.

שוב הוא הפסיד לי ב'מט סנדלרים'.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: