הַדַבּוּר המאה... / דני נימרי

הַדַבּוּר המאה...

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: מנעול החלומות]

 

ארבעה בנים בלבד אנחנו בכיתה (יש גם שמונה בנות, אבל הן אינן קשורות לעניין, ולכן לא אספר עליהן כמעט שום דבר).

איור מאת יעקב גוטרמן

ג'ינג'י, שהשם האמיתי שלו עידו, אבל רק ההורים שלו משתמשים בו, הוא ילד חזק ופרוע, שמרביץ לנו ושולט בנו ביד רמה ובזרוע נטויה ואנחנו סולחים לו, כי הוא הספורטאי היחיד מבין ארבעתנו ותמיד מנצח את הילדים מהכיתות האחרות. רק פעם אחת, כשהוא ממש - ממש הרגיז אותי, דחפתי אותו מהמיטה והוא נפל ונשברו לו שתי שיניים. הוא צרח מכאב ואני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. אבל בדרך כלל אנחנו חברים הכי טובים.

 

זלמן, שכולם מכנים אותו זמי ואין לו אחים או אחיות, נזהר מאוד שלא יקרה לו שום דבר רע. להורים שלו יש מספרים כחולים על היד וזה מסתורי מאוד. אנחנו לא הולכים כמעט אף פעם לבית של ההורים שלו, כי צריך לשמור על שקט ואסור ללכלך ועל הכוננית דולק תמיד נר. אמא של זמי נוסעת מדי פעם וכשהיא חוזרת אחרי הרבה זמן, עיניה עצובות עוד יותר מתמיד והיא רזה מאוד ושותקת. כשאני שואל את אימא שלי מה יש לה, היא שמה אצבע על הפה ואומרת ששש... על זה לא מדברים.

כולנו מאוד אוהבים את זמי ולכן אף פעם איננו שרים לו -

"זלמן יש לו מכנסיים

מגיעים עד הברכיים

אם יפלו המכנסיים

אז יראו לו את הז... למן יש לו מכנסיים..."

אפילו שאנחנו מאוד אוהבים את השיר הזה.

 

עמוס הוא הבן של הרופא השכיר שגר בקיבוץ. יש לעמוס הכל – שעון יד אמיתי ואופניים שני גלגלים עם רמה, טורפדו, פעמון ופנס. אנחנו צוחקים עליו בגלל כל מה שיש לו ולנו אין. תמורת כל סיבוב על האופניים הוא דורש משהו. אם הוא לא נותן לנו, אנחנו קוטפים צנוניות מגן הירק הקטן שלנו, מחזיקים אותן בשורש, מנדנדים מצד לצד כמו מטוטלת של שעון קיר ומזמרים: "עמושׁ קיבל סעון חדס, עמושׁ קיבל סעון חדס..." עד שדמעות עלבון מציפות את עיניו והוא דוהר על אופניו ונעלם בבית הוריו. האמת היא, שאנחנו מעליבים אותו לא רק מפני שהוא מעצבן אותנו, אלא גם מפני שאינו בן קיבוץ כמונו.

 

ואני? עלי יסופר בהמשך.

 

היום בשעה חמש אחר הצוהריים,

פגישה חשובה עם ישראל ופִּפּו במכוורת.

 

זו המודעה שאנו רואים עם בוקר, על לוח המודעות בכניסה לכיתה. היא כתובה באותיות דפוס מרובעות ומדויקות, של מישהו שמקפיד מאוד על כל דבר. אלה הם הימים האחרונים של שנת הלימודים ולפנינו החופש הגדול. אנחנו מאוד סקרנים וחסרי סבלנות לקראת הפגישה, וכבר בשעת צוהריים מוקדמת מטפסים על עץ התות הענק שליד המכוורת, ומזנקים מענף לענף בדרך לצמרת. מכל הגיבורים שאני אוהב - רובין הוד, רובינזון קרוזו ואפילו ירון זהבי (למרות שזה אסור!) – הפעם אני טרזן מ'טרזן מלך הקופים', ובדיוק כשאני שואג לצ'יטה ולכל שאר החיות שיבואו לעזרתי, אני שומע את ישראל ופֶּפּוֹ קוראים לנו למכוורת.

 

אנחנו אוהבים מאוד את פֶּפּו ואת ישראל ולפּפּו יש בת בכיתה שלי. הוא רזה ונמוך, מדבר בשקט ואני תוהה האם יש לו קרחת מתחת לכובע הקסקט הנצחי שהוא חובש לראשו.

לישראל יש עיניים מחייכות מבעד למשקפיים והוא מדבר במבטא של עולה חדש מגרמניה (כמו ההורים של זמי).

 

"בנים חמודים," אומר ישראל, "כידוע לכם פֶּפּוֹ ואני מגדלים דְבוֹרים שמייצרות דבש, ואתם הרי מאוד אוהבים לבקר אותנו ולאכול חלות-דבש. עכשיו, כשהקיץ הגיע, החלה התקפה איומה של דַבּוּרים. הם טורפים את דְבוֹרי-הדבש שלנו וגורמים לנזק עצום."

 

"ומה אתם רוצים מאתנו?" כמו תמיד אני לא מתאפק ושואל. "סבלנות", אומר ישראל והעיניים שלו שוב מחייכות. וגם פּפּו מחייך אלי את החיוך הכי-הכי טוב שלו, כי הוא בטח יודע שהבת שלו  ניצה, מאוד אוהבת אותי. ואז הם נותנים לנו דף שעליו, באותן אותיות גדולות ומרובעות כתובות הוראות: "כיצד להרוג דַבּוּרים."

 

אחר כך הם מכניסים אותנו למבנה המכוורת ונותנים לכל אחד חתיכה של חלת דבש מתוקה. אנחנו לועסים בהנאה, מוצצים את הדבש שמטפטף על הידיים ועל החולצה ויורקים את הדונג.

 

כשאנחנו משחקים לפנות ערב על הדשא הגדול, אומר עמוס, שאבא שלו, הוא רופא ולכן יודע הכל, הסביר לו שהדַבּוּר הוא בסך הכל סוג של צרעה גדולה. אנחנו מתווכחים אתו ואומרים לו שזה לא יכול להיות, ובדיוק כשאנחנו מתכוונים להתחיל לשיר לו "עמושׁ קיבל סעון חדס" כי הוא מרגיז אותנו, עובר לידנו אליעזר, שהוא המורה שלנו ואין דבר שהוא אינו יודע. ואליעזר אומר, "נכון, צרעה מזרחית נקראת בערבית דַבּוּר." ואני אומר לעצמי איזה מזל שלא שרנו לעמוס, כי הפעם לא הגיע לו.

 

ובאותו לילה, במקום לחלום שאני כדורגלן מצטיין או אחד מגיבורי ישראל, אני חולם שאני הורג מאות דַבּוּרים, זוכה לאות הצטיינות ולחבית עם דבש ופּפּו שוב מחייך אלי.

 

"נקים סותפות סל ארבעתנו," מציע עמוס למחרת. הצעתו מתקבלת מייד וגם השם שאני מציע – 'ארבעת ציידי הדַבּוּרים' - מלהיב את כולם.

וכשמגיע סוף סוף הבוקר הראשון של החופש הגדול, כבר הספיק כל אחד מאתנו להכין לו  'מַטְקָה', - לוח עץ שבקצהו ידית אחיזה.

 

אנו טורפים ארוחת בוקר חפוזה ורצים לחפש מקומות שבהם מטפטפים מים ונקווית שלולית קטנה. בהסבר קראנו (אני הסברתי לג'ינג'י, כי הוא מתקשה בקריאה), "בחום הקיץ הדַבּוּר צמא ונמשך למקורות מים. יש שתי דרכים לפגוע בו: האחת, הקשה יותר כשהוא מעופף. השנייה והבטוחה יותר, כאשר הוא נוחת על שפת השלולית כדי לשתות.

זהירות! עקיצתם כואבת מאוד. זִכרו - כל דַבּוּר מת שווה כפית דבש. מאה דַבּוּרים מתים ויש לכם צנצנת דבש!"

 

שמחה וציפייה קצרת רוח אופפים אותי כשג'ינג'י מספר שליד מגדל המים בחצר יש ברז מטפטף ושלולית קטנה. אנו רצים לשם בכל המהירות (אני מגיע אחרון, זמי אומר שאני רץ כמו צב חולה), וכמעט מייד אני שומע זמזום מאיים. שניים-שלושה דַבּוּרים מעופפים סביב השלולית ואנו מנפנפים במטקות שלנו לכל עבר. כולנו מחטיאים את המטרה מלבד ג'ינג'י, שפוגע בפניו של זמי ומנפץ את משקפיו. "איזה מזל שאימא שלי שוב נסעה," אומר זמי, ואני אומר לו שיורד לו דם מהמצח. שוב ושוב עטים הדַבּוּרים על המים ואנו בעקבותיהם. איננו חשים בזמן החולף ובשמש היוקדת שמרתיחה את ראשינו. לקראת הצוהריים אנו צועדים בגאווה למכוורת, מביאים תשעה דַבּוּרים מתים ומבטיחים לצוד עוד.

 

בינינו לבין ילדים מכיתות אחרות מתפתחת תחרות עזה, גם על מקומות הציד וגם על מספר הדַבּוּרים הניצודים. כעבור ימים אחדים יש לנו כבר ארבעים ושבעה חללים ורק פצוע אחד - זמי, שיש לו כבר משקפיים חדשים ופלסטר על המצח.

 

האמת היא, שאני מפחד ללכת לישון, כי כשאני עוצם עיניים ומנסה להירדם, מנסר כמעט מייד זמזום מסוכן באוזני, ובחלומי רודף אחרי דַבּוּר ענק, בגודל של עורב. אני בורח, נתקל באבן ונופל, הדַבּוּר מתקרב אלי עוד ועוד ועוד. אני מתעורר, ולבי דופק כמו תוף טם-טם.

בספר של קארל מאי, שאני קורא לפני השינה כתוב, שהאינדיאנים חורתים על כידוניהם קו על כל קרקפת של אויב שהרגו. זה כמובן, מצית מייד את דמיוני ובארוחת הבוקר אני מציע את הרעיון לחבר'ה ומייד כולנו מסמנים בהתלהבות שבעים ושבעה קווים על ידיות המטקות.

 

"בואו נלך למכרה הבזלת העזוב," מציע ג'ינג'י באותו בוקר, "שמעתי שיש שם שלולית ענקית, ממש אגם קטן." למכרה הבזלת אנחנו הולכים בדרך כלל רק עם אליעזר המורה שלנו, אבל עכשיו חופש ואנחנו צועדים לשם לבד. זהו יום חמסין ורוח מזרחית עזה נושבת בפנינו, פורעת את השיער ומייבשת את השפתיים. "סכחנו לקחת מי סתייה," מיילל עמוס, "אנחנו נסתגע מצמא."

עד מהרה מתברר לנו, שגם הדַבּוּרים צמאים מאוד ועשרות מזמזמים בהתרגשות סביב השלולית הגדולה.

"צריך להיזהר, הדַבּוּרים מרוגזים מהרוח ומהחום," אומר זמי.

"ננסה להרוג רק את אלה שיורדים לשתות," אני מציע, וכולם מסכימים אתי.

 

אבל עד מהרה, אנו מנפנפים במטקות שלנו לכל עבר כי הרוח החזקה משגעת את הדַבּוּרים והם אינם ממהרים לרדת לשתות. "הם מתנהגים כמו חולי רוח," אומר עמוס, ומשתמש בביטוי שבטח שמע מאביו. אנחנו לא מבינים כל כך מה זה אומר ובכל זאת כולנו צוחקים.

לקראת הצוהריים כבר חרתנו על המטקות תשעים ותשעה קווים. משבי הרוח עתה כה עזים, שאיננו מצליחים לעקוב אחרי הדַבּוּרים. על אף שנורא רצינו לשתות, להרטיב את השפתיים היבשות, החלטנו שלא נזוז מכאן עד שנצוד את הדַבּוּר המאה.

"מי שיצוד את הדַבּוּר המאה, יקבל את הדבש של כולם," זועק ג'ינג'י בקול צרוד.

"אני מציע שנחזור לפני שנתייבש ונמות מצמא" אומר זמי, שבטח מודאג בגלל אימא שלו.

 

ואז, בעיצומו של הוויכוח, אני שומע זמזום מאיים ועצבני, ולפני שאני מספיק לזוז, מסתבך דַבּוּר בשערותי ואני חש כאב חד וצורב עד שנדמה לי שראשי מתפוצץ. כמו מאליה נשלחת ידי לתפוס את הדַבּוּר. הכאב כה איום, שאפילו זריקות החיסון שאנו מקבלים מפעם לפעם מתגמדות לעומתו. דמעות כאב זולגות מעיני וצורבות מעלבון למראה חברי שמתגלגלים על הארץ מצחוק.

"מה אתה צוחק?" אני אומר לג'ינג'י, "הרי בכל פעם שמודיעים על חיסון, אתה בורח לחורשה וחוזר רק בערב..."

ורק אז, כשאני רוצה למשש את ראשי הדווי, לגעת בכאב עצמו, אני מגלה שבתוך ידי הקפוצה, מעוך ומת לגמרי, שוכב הדַבּוּר המאה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: