הכיסא האחורי / דני נימרי

 

הכיסא האחורי

דני נימרי - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אני מודה בחולשתי. אני אוהב לצפות בסרטי קולנוע. זה מאפשר לי להפליג לזמן קצר לנופים אחרים ולעולמות רחוקים, ולטוס משך שעתיים על כנפי הדמיון.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

ואצלנו, בכפר הקטן והשלו שלנו - אצלנו למזלנו הרב בנו את "בית המוזיקה", שלגבי הוא מתפקד בעיקר כבית קולנוע בלי כרטיסים ובלי פופקורן.

 

האמת היא, שאת "בית המוזיקה" לצורך שמיעת מוזיקה, איני פוקד כמעט. אין זו כמובן אשמת "בית המוזיקה" ומפעיליו, אלא מין מנגנון שכזה, שבמשפחתנו המצומצמת מכונה 'רפש גנטי', או במילים עממיות יותר - 'פגם תורשתי'. ואם נאמר זאת ישר ולעניין - השמיעה המוזיקלית שלי בדומה לזו של אבא שלי, שואפת לאפס. מה אני יכול לעשות עם זה? כלום. ככה זה בעולם. לכל אחד יש נכויות מולדות משלו, וזו רק אחת משלל הנכויות שלי, ובגילי המתקדם כבר התרגלתי אליה כל כך, עד שהפסקתי לבוא אליה בטענות.

 

אבל לסרטים אני הולך. בעיקר לסרטים כאלה שאין בהם ולו שמץ של אלימות.

בדרך כלל אני הולך לסרט בערב שבת, שבשפה עממית זה יום שישי בערב.

 

אני תמיד מגיע בזמן. מה זאת אומרת בזמן? בערך רבע שעה לפני שהסרט מתחיל. למה כל כך מוקדם? קודם כל כדי להיות בטוח שאני תופס את הכיסא הכי רחוק מהמסך (בעיה של ראייה מרחבית), וגם כדי להיות הכי קרוב לדלת היציאה. למה אני רוצה להיות הכי קרוב ליציאה? כדי שאם במקרה יתחשק לי לנטוש באמצע הסרט, שזה משהו שקורה לי לעיתים די קרובות, לא אצטרך לחצות את כל האולם.

 

למען האמת, הכיסא האחורי הזה, שניצב לו לבדו בשורה משל עצמו, שאני מקפיד כל כך לשבת רק עליו, כבר רעוע למדי. שיני הזמן נגסו בו כמו בכולנו, הוא משופשף קצת ולא יציב לגמרי, ולא יזיק לו איזה שיפוץ קטן (גם לנו). אך מה לנו כי נלין? הרי מקבלים את הסרט בחינם!

 

אבל, ואת זה אני חייב ממש להדגיש ולכתוב באותיות גדולות: אני תמיד מגיע הרבה לפני הזמן, בעיקר בגלל שאני דייקן ארור! וכבר מזמן הסקתי את המסקנה הזאת, זוהי מין מחלה כרונית שאין לה שום מרפא.

 

כן, כן. העניין הזה של הדיוק וההגעה בזמן לכל מקום, מכביד עלי ומציק לי מבלי להרפות, כבר הרבה מאוד שנים; אם אני מאחר - אני מיד נכנס ללחץ.

 

עשרות שנים יצאתי למילואים ותמיד הגעתי שש עד שמונה שעות לפני כולם.

 

זה ממש שיגע אותי וקיללתי את עצמי בכל פעם מחדש. ברגע מסוים החלטתי שלא מעניין אותי יותר! די! גם לי מותר פעם אחת לאחר. יצאתי מהבית באיחור מתוכנן של ארבע שעות, אך לגמרי כצפוי, הגעתי גם לאותו שרות מילואים ארבע שעות לפני כל האחרים. עבורי, זה היה - איחור. במשך שנים ניסיתי לפענח את האובססיה הטורדנית הזו המכונה דייקנות - או הגעה למקום המפגש הרבה לפני הזמן. את הפתרון מצאתי רק כאשר ישבתי בתור אצל הפסיכולוג הידוע, המוכר במקומותינו בשם - נתן הספר.

 

כרגיל הגעתי למספרה הרבה לפני הזמן. וכך, ישבתי לי חסר סבלנות וחיכיתי בתור, ועיינתי בחוסר עניין בשבועון מרתק בשם "לאישה". ואז נקלעתי תוך דפדוף משעמם למדור האסטרולוגי, ושם בין התכונות המופלאות הנזקפות לזכות מזל דלי (שזה אני) - אני קורא בתדהמה:

"אחת התכונות של מזל דלי שהוא דייקן כרוני, אך לא רק זאת, הוא גם אינו סובל שאחרים מאחרים". בול פגיעה! אמת לאמיתה! מצאתי!

 

באותו רגע הבנתי שאיני אשם בדייקנות שלי. אשם בה החודש בו נולדתי. נרגעתי וחשבתי על כל החברים שלי בקיבוץ שהם בני אותו מזל. זיהיתי לפחות שניים כמוני, שהדייקנות האובססיבית שלהם משגעת אותם בכל יום מחדש. זאת הייתה רק ההקדמה. ועכשיו לעצם העניין:

 

השעה תשע וחצי. עמיקם בן יוסף מכבה את האור בדיוק בזמן (לא בערך ולא פחות או יותר, כמו שמקובל אצלנו בדרך כלל, אלא בדיוק בזמן! אולי גם הוא בן מזל דלי?) והסרט מתחיל. באולם הקטן (75 מקומות) מצטופפים שמונה חברים. אני כאמור לעיל, יושב לי לגמרי לבדי, מול המדרגות, בכיסא האחורי שנסמך אל הקיר המזרחי של האולם. האווירה באולם קלילה, משוחררת ורגועה (ערב שבת!). אני מתרווח לי בהנאה על הכיסא שלי, פושט את רגלי לפנים ושלווה נעימה עוטפת אותי.

 

המאחרים הקבועים הראשונים מגיעים בשעה תשע שלושים וחמש. אלו הם אלף ויוד. הם כבר לא כל כך צעירים וההתלבטות וההחלטה היכן לשבת, די קשים להם. הסרט, כאמור, כבר התחיל והאולם חשוך וצריך לרדת במדרגות, וזה ברור, הראייה והרגליים והגב כבר מזמן לא מה שהיו פעם.

 

מחשבה מבזיקה בראשי בראותי את הצמד חמד הזה, שאותה קלישאה נדושה "החיים זה לא פיקניק", אכן, הולמת אותם ממש כמו כפפה ליד. בסופו של דבר, לאחר חמש דקות של ויכוחים ערים נופלת הכרעה. הם יורדים באיטיות ובכבדות מה במדרגות, מסתכלים ימינה, מביטים שמאלה ומתיישבים. מזל טוב!

 

בתשע ארבעים וחמש מגיעים קוף וריש. הם לא יורדים במדרגות, אלא ממשיכים ישר ימינה ואני לא מזהיר אותם מהמדרגה הבולטת, המסכנת את שלום הצופים המאחרים, שמתוך ניסיון, אני יודע שהם יתקלו בה.

 

למה הגעתם באיחור? מגיע לכם!

 

ראשון נתקל במדרגה - קוף. משמיע קריאת בהלה נואשת, כמו של חיה שנתפשה במלכודת, אבל מצליח איכשהו להיאחז במסעד אחד הכיסאות ולא ליפול. איזה מזל. ריש נזהרת יותר, מהססת קצת, מתלבטת, משגרת רגל מגששת לפנים, נתקלת במדרגה בזהירות ומתיישבת באנחת רווחה.

 

איזה כיף לי! אני ממש שמח וצוחק ונהנה מהמעידות המגוחכות שלהם, ורק בקושי מתאפק לא למחוא להם כפיים. אני יודע, כבר אמרו זאת הרבה לפנינו, חכמינו זיכרונם לברכה, ש"אין שמחה כמו השמחה לאיד".

 

בינתיים, השעה כבר תשע וחמישים.

 

בשלב הזה, אני שואל את עצמי בשקט, בני אלו מזלות הם כל אלה המכונים בפי "מאחרים סדרתיים קבועים". אני מוטרד קצת כי שין ואלף, הנמנים אף הם על המאחרים הקבועים, לא הגיעו עדיין ואני חושש שמא קרה להם משהו לא טוב. אלא שאז, בחמישה לעשר, מגיע עין ואני נרגע. הוא נכנס לאולם בחשיבות איטית של מי שתמיד מגיע אחרון ומתבונן סביבו. ממש לא מפריע לו שהוא מסתיר לי את המסך. גם הוא נתקל במדרגה הבולטת וכמעט נופל.

 

בעשר וחמישה הפלאפון שלו מצלצל. בטח נשיא ארצות הברית מתקשר אליו באיזה נושא רב חשיבות. הוא קם, חוצה את האולם לאיטו, יוצא ממנו ולא חוזר. משהו חשוב מתרחש באגן הים התיכון. אולי הודיעו לו על איזה חיסול ממוקד של אחד ממפקדי הטאליבן, או חס וחלילה וחס, מלחמה עם איראן?

 

עשר ועשרה. שקט מבורך משתרר באולם.

 

אני מתחיל לראות את הסרט. למזלי הטוב זהו סרט שאין בו טיפת אלימות.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: