החשכה עשתה פלאים במגרש המשחקים / דני גפן

 

החשכה עשתה פלאים במגרש המשחקים

דני גפן - גבע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"עמיקי! עמיקי!" שמעתי צעקות סביבי. כשפתחתי את עיני לשבריר שנייה ומיד סגרתי אותם, ראיתי שפאב הקיבוץ שהייתי בו כבר ריק. רק הדי.ג'י שהיה נער בתיכון ועוד שניים מחבריו, שנשארו איתו עמדו סביבי.

איור מאת יעקב גוטרמן

"עמיקם", אמר הדי.ג'י בסמכותיות: כבר 3:00 בבוקר, כולם כבר הלכו ואני רוצה לסגור את הפאב וללכת לישון ! הלוואי והיה לי כוח לקום, חשבתי לעצמי והמשכתי לשכב, על הספה בפינת הפאב.

 

אחד משני הנערים חבריו של הדי.ג'י, איבד את סבלנותו וצעק: “קיבינמט! נמאס לי ממנו לגמרי. אני הולך להביא מים, לשפוך עליו". הוא נשמע רציני הילד הזה, כששמעתי את צליל זרם המים בכיור קמתי מהספה, נזהר שלא ליפול. אחרי כל הבירות, ששתיתי באותו ערב.ואמרתי במקסימום סמכותיות, שהצלחתי לגייס, "כבה את הברז ילד! לא שמעת שיש, משבר מים והכנרת כבר מתחת לקו האדום?”

 

"בוקר טוב", אמר הדי ג'י בקול רם, תוך כדי סגירת ברז המים. כשברקע נשמעים, שני חבריו צוחקים. “מזל שפתחתי את המים, אחרת היינו יכולים להיות פה עד מחר!" והאיכר הזה, והוא אמר את זה בבוז מפני שמעולם לא עבדתי, בענפים החקלאיים..., והוא היה ממשיך לישון".

 

"ילד!” קראתי בכעס, תוך כדי קימה מהספה. “תשמור על הפה!” והמשכתי, “אומנם שמת היום, אחלה מוזיקה", ואני שיכור נורא ... הוספתי לעצמי. “אבל תזכור דבר חשוב", ואז השתמשתי באחת מהקלישאות הצבאיות, השחוקות ביותר, "לכל שבת, יש מוצאי שבת!”

 

הנערים שוב פרצו בצחוק כשהלכתי בזהירות לעבר דלת הפאב. “להתראות חבר'ה", הפטרתי אחרי. “להתראות!" הם ענו, "ותזהר שלא ליפול במדרגות!” צעק אחד מהם.

 

האזהרה נכונה, חשבתי לעצמי, תוך כדי שאני אוחז בידי הימנית במעקה. ירדתי לאט ובזהירות וכשהגעתי למדרגה האחרונה, עקפו אותי הנערים. שהספיקו בינתיים, לכבות את האורות בפאב ולנעול את הדלת.

 

"לילה טוב עמיקי!” הם אמרו אחרי שעלו על האופניים שלהם והתכוונו לנסוע.

 

"היי, אתה בטוח שאתה לא רוצה, טרמפ? ארכיב אותך על האופניים", שאל הדי. ג'י בנימוס. והמשיך “אתה הרי גר, בצד השני של המשק!”

"לא זה בסדר!” עניתי. “אתך הספיק לי לנסוע, השבוע בטרקטור..". וצחקתי.

"אז לילה טוב!” הם ענו, עלו על האופניים שלהם ונעלמו בחשיכה.

 

טוב, אז מה עושים עכשיו? שאלתי את עצמי והתחלתי ללכת לחדרי. מיואש מהדרך הארוכה שמחכה לי. אחרי שתי דקות הליכה, עברתי ליד מגרש המשחקים של המשק. אי אפשר היה עכשיו להתעלם מן המגרש. כי בניגוד לפנסים בתאורת החצר, שכבר כבו אוטומטית. מישהו הדליק את הפנס הבודד שהאיר את המגרש וכנראה שכח לכבות אותו. כך שהמגרש הואר, באור לבן וחזק. הנדנדות, המגלשות והקרוסלה, נראו ממש כמו תפאורת במת תיאטרון, רגע לפני שהמסך עולה.

 

"אני כבר די מבוגר, אבל עדיין אוהב מגרשי משחקים בהם נדנדות עולות ויורדות והילדים צוחקים..." ציטטתי את שירו של רפי פרסקי "נדנדות".

 

גם אני אוהב מגרשי משחקים, חשבתי תוך כדי כניסה למגרש. אבל בלילה, הוא נראה אחרת לגמרי. ללא הילדים, ההורים ואפילו ללא הכלבים כשכמעט דרכתי, על ערמת חרא שהשאיר אחד מהם.

 

בטבעיות הלכתי אל שתי הנדנדות, שהיו תלויות בפינת הגן והתיישבתי על אחת מהן. עכשיו כל שנותר הוא, לדחוף, בעזרת רגלי, לעבר הקרקע ולהתנדנד. איזה כיף להתנדנד בלילה חשבתי והסתכלתי על הירח, שזהר בצורת חצי סהר. הייתי עייף ויותר מכך שיכור, כך שעברו אולי שתי דקות ונרדמתי על הנדנדה.

 

"עמיקי! עמיקי!” שמעתי קול נשי, עם מבטא מזרחי דק קורא לי. “מ...מ...מ..". פתחתי את עיני בבהלה, אחרי שהרגשתי נגיעה קלה בכתפי הימנית. כשפתחתי את עיני, ראיתי את שיפרה עומדת מולי. שיפרה הייתה רווקה, שמבוגרת מהוריי רק בשנים בודדות. היא חזרה לקיבוץ, אחרי שנים בת"א. “עמיקם בוקר טוב!” אמרה לי בתוכחה והמשיכה, “אתה לא רוצה, ללכת לישון במיטה שלך? אומנם הלילה כבר נגמר, אבל היום שבת ואפשר לישון עד מאוחר". תוך כדי דבריה, הבחנתי שהשמש כבר עלתה והמגרש, איבד מקסמו. לפתע זה היה סתם מגרש משחקים עם שתי נדנדות קטנות, שתי מגלשות לא ארוכות וקרוסלה ישנה שכבר בקושי מסתובבת... הסתכלתי בשיפרה... מתחת למעיל העבודה הישן והירוק, היא לבשה גופיית עבודה ומכנסי סדין שחורים.

 

אינני יודע מאיפה גייסתי את האומץ והחוצפה, אולי זה האלכוהול הרב ששתיתי והשפעתו עדיין לא פגה. “שיפרה", פניתי אליה בקול רם “מה קורה? למה שלא תקני לך, כמה בגדים חדשים?” להפתעתי שיפרה לא נעלבה, אלא פשוט ענתה לי “אויש עזוב ילד, אין בשביל מי להתלבש פה! חוץ מזה עכשיו, כבר שבת בבוקר..."

 

גיחכתי וחשבתי: כאילו שאתמול בערב שישי, היא הייתה לבושה אחרת.

 

"טוב עמיקי, " אמרה שיפרה, "אני חוזרת לחדר. אולי אצליח לתפוס, עוד שעה-שעתיים של שינה ואני מציעה גם לך, ללכת הביתה".

 

"כן נראה לי, שאת צודקת", עניתי תוך כדי ירידה מהנדנדה. “אז להתראות ולילה טוב", הפטרתי בעוד אני הולך ומתרחק מהמגרש.

 

"לילה טוב?” שמעתי את שיפרה מתפלאת וצוחקת. “עכשיו כבר 5:00 בבוקר!”

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: