פירושקה, פירושקה/ דן וגמן

פירושקה, פירושקה

דן וגמן - חפצי-בה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יואש היה ילד הזוי והוא היה הזוי גם כשבגר והיה לנער ואחר כך גם כשהפך לבוגר. מסידור העבודה שמו תמיד נפקד. אף אחד לא ממש ספר אותו.

איור מאת יעקב גוטרמן

איכשהו הוא השתלט בגיל שש-עשרה על טרקטור פורדסון-מג'ור כחול-דהוי ומלא שריטות צבע וצמיגים משופשפים וחסרי פרופיל ועשה אותו לרכושו הפרטי. תמיד הוא היה הראשון להבחין באסונות המתרגשים ובאים כמו שריפה שקמה ובאה מכיוון מערב. הוא היה הראשון להריח את עשן הקוצים הנשרפים והראשון לראות מרחוק את תימרות העשן הפורצות ומכסות את עין השמים הכחולים. או-אז הוא היה רץ ומכה בכל הכח על הפעמון שהיה תלוי על עמוד ברזל מתחת לחדר האוכל ומזעיק את החברים. הצלצול תמיד היה מהיר ועצבני וכולם ידעו יד מי חובטת ללא רחמים בפעמון. אחר כך היה רץ וקופץ על הפורדסון הכחול וה"משויך" שלו שחנה מתחת לעץ התות הענק שמצפון לצריף הקומונה וממזרח לדיר הכבשים שעלה גם הוא באש, מתניע את החמישים וחמישה כוחות הסוס של מנוע הדיזל המיושן, מכניס לחמישי וכבר הפורדסון שועט על הדרך הקיצית, מעלה בעקבותיו ענן אבק ענקי עם ריח מבחיל של בריחה. אכן הוא היה הראשון להזעיק את כולם. אבל מעולם לא היה לו חלק בכיבוי האש. אחרי שבילה את הלילה בזולה של בריכות הדגים ואחרי שווידא באופן וודאי שהאש כובתה לגמרי וחמוקי הפסגות של ההר נחשפו שחורות לקרני השמש, היה יואש חוזר ונכנס בנון-שלנטיות ובפוזה של נעבעך לחצר המשק, ומחנה את הפורדסון שלו מתחת לעץ התות ההוא, יורד בקפיצה ממושב הטרקטור והוא כבר הולך במעלה הדרך אל חדר האוכל. תמיד עם סנדלים תנכיות, תמיד מכנסים קצרים וכיסים שמציצים למטה ובאחד מהם מונח צרור מפתחות ענק עם שרשרת כסופה היוצאת משם ונצמדת אל אחד מכפתורי המכנסים. תמיד שורק ללא קול וחיוך טיפשי ללא פשר. כשהיה פוגש מי מהחברים היה תמיד מיתמם ושואל על הפסגות השחורות של ההר, אלו שעדין מעלות עשן פה ושם. וכשהחבר היה משיב שאתמול היתה שריפה על ההר הוא היה כרגיל שואל מי היה הראשון לגלות את האש, מי הכה בפעמון ומי הזעיק את החברים?. ממש משחק מכור. הזיה בהתגלמותה. והיו מי שאמרו, אולי ואולי, אולי זה בכלל הפוצבאט יואש שהצית את האש על ההר.

 

בשאר ימות השנה, כשכבר תמו השריפות וחלקן אפילו עוד לא התחיל. יואש לא היה עושה כלום. אהבל בן אהבלון. יום אחרי יום, גם בערבים וגם בבקרים הוא רק היה חורש את המדרכות של הקיבוץ, יורד אל עץ התות הגדול לבדוק מים ושמן במנוע של הפורדסון שלו. אז-זהו, ככה חלפו להן השנים והוא הגיע לגיל עשרים ותשע. לא עובד וללא חבר והעיקר גם ללא חברה. ההורים דאגו, החברים הרימו גבה. וליואש לא היה בכלל אכפת. הוא המשיך לשוטט בחצר הגדולה עם החיוך הנצחי הטיפשי שלו, הכיסים הגדולים והמציצים מתחת למכנסים וצרור המפתחות הענקי. שמגג אמיתי.

 

באותה שנה שליואש מלאו עשרים ותשע שנים, לא פרצה שום שריפה על ההר ויואש שהיה כבר מיואש ומתוסכל וכמעט יצא מדעתו מרוב שעמום ושקל ברצינות להצית את השריפה השנתית בעצמו, פרצה לה בהשתאות מלחמת ששת הימים ואיתה הפריצה ההיסטורית לעיר העתיקה כולל הליטוף הבלתי נשכח של הצנחנים את אבני הכותל. כשכולם שרו בהתלהבות את ירושלים-של-זהב וברדיו שידרו שוב ושוב את הקטע האלמותי שהוקלט ממכשיר הקשר של מח"ט הצנחנים "הר הבית בידינו" ויואש המשיך לשוטט על המדרכות בחוסר מעש, התכנסה לה בחשאי, במקלט בית התינוקות, תת-הועדה המיוחדת של ועדת החברים המורחבת ושם החליטו אחרי דיון קצר ברוב קולות שלא לתת לקיץ הזה לחלוף סתם, כמו כל קיץ ושיש לתת ל"דבר" ההזוי והמחייך תמיד סיכוי כלשהו למצוא לעצמו בת ישראל שתסכים אולי להיות לו לכלה. חברי תת-הועדה חשו גם שזה הזמן לנצל את קול פעמי המשיח שכמו נשמעו אז בארץ ולשלוח את הטמבל לנופש רווקים אצל פירושקה. ירצה או לא ירצה. יש לציין שמועד הישיבה נקבע עוד לפני פרוץ המלחמה וללא קשר לתוצאות המפתיעות שלה, הוחלט שלא דוחים שום פעילות. ממשיכים לקצור את החיטה ומקיימים ישיבות.

 

פירושקה, פירושקה, כיפה אדומה בלתי נשכחת. בית המרגוע פירושקה, היה בית הבראה מפורסם באותם הימים, נושק לחוף הים של נתניה שלשם היו נשלחים חברי הקיבוץ להבראה שנתית של שבוע. תמיד שני זוגות שהיו מתחלפים, שני זוגות בימי שלישי ושני זוגות בימי שישי. בקיצים היה חם מאוד ולח. בבית ההבראה פירושקה היה מותקן ונטילטור תקרה רעשני בחדר האוכל ואחד קטן שולחני בכל חדר. פירושקה היתה עוברת בשעה אחת עשרה בכל לילה במסדרון של קומת החדרים, דופקת על הדלתות וצועקת לכבות את הוינטלטורים. החשמל לא כלול. מאותה השעה היו הזוגות הנופשים מזיעים כאוות נפשם עד הבוקר. המיטות היו מרותכות באופן גס מבזנטים, שהם מוטות ברזל זוויתיים, חורקניים שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי ואת המצעים היו מכבסים פעם בעונה. הבלבתים, הוא ואשתו דיברו רק הונגרית ועל שמם נקרא גם בית המרגוע. פירושקה – כיפה אדומה, בהונגרית. האוכל עצמו, שהוגש בחדר האוכל הקטן ובשעות קבועות, היה ערב לחך ותאווה לחיכם של אנשי העמק. שיא השיאים היתה ארוחת הצהרים המפורסמת של פירושקה את פירושקה שכללה כבד עוף קצוץ דק ומלפפון כבוש בחומץ עטור בשיני שום מוגש בצלוחיות אישיות וכפית חזרת סמוקה וחריפה ולידן שתי פרוסות עבות של לחם לבן. כל זה כמנה ראשונה בליווי בקבוק קר-כקרח של בירה שחורה מאלט וסיפולוקס מזכוכית מלא בסודה מבעבעת שעמד על כל שולחן. אחרי המנה הראשונה הוגש מרק עוף רותח וחם עם גומבוטים, שהן כופתאות, וכמנה עיקרית, איך לא, גולאש הונגרי מתובל בפפריקה אדומה-מתוקה עם נוקדלי, שהן בצקניות, בנוסח בודפשט מטובל ועשויי היטב. לקינוח הוגשה עוגת דובוש עשויה משכבות בצק דק וקרם שוקולד ומעליה שכבת קרמל עבה ומתוקה. אין, אין כבר דברים כאלו. למרות הזבובים ולמרות החום ולמרות הזעה הדביקה והנוטפת מחום והלחות.

 

מידי שנה, בסוף חודש אוגוסט, כשהסתיימו כל הסבבים של זוגות החברים הנופשים היו, נוהגים להקצות עשרה ימים לנופש רווקים אליו היו נשלחים בתולים ובתולות מכל הקיבוצים. רווקים ורווקות פנויים ופנויות, לנפוש, לאכול את ארוחת הצהרים המפורסמת של הזוג פירושקה, לצאת אולי בערב לסרט או ללכת לרחצה לילית בחוף הים הסמוך או לריקודים סלונים באולם חדר האוכל שפונה משולחנות האכילה. הכוונה של נופש מיוחד זה היתה ברורה, לחשוף את בני הדור השני והשלישי של רווקי ההתיישבות העובדת למצוות פרו ורבו. בתקווה שיצא זיווג, תעלה אולי חופה ותצא חתונה. ואכן, בשנה ההיא, נשלח לשם, לבית המרגוע פירושקה גם יואש שלנו, נעבעך.

 

בסוף חודש אוגוסט של אותו הקיץ באחר הצהרים של יום חם במיוחד מגיע החבר יואש, כולו נוטף זעה, לבית המרגוע פירושקה שלחוף הים בנתניה. הוא הקדים ויצא לדרך כבר עם האוטובוס הראשון של שש ורבע ובילה בתחנה המרכזית של עפולה מעשרים דקות לפני השעה שבע בבוקר ועד השעה שתים עשרה ועשרים בסך הכל כחמש שעות וארבעים דקות תמימות אותן הוא כילה ברכישות וקניות שונות שכללו שני פלאפלים ענקיים עם צ'יפס ומלאן חמוצים בדוכן הפלאפל "גולני" מול המשטרה וחצי קילו גרעינים מלוחים ועוד קילו בוטנים עם קליפה וחצי קילו בוטנים מלוחים ומקולפים "במגדן" ושתי גלידות - שלושה כדורים כל אחת בטעמי וניל-שוקו-לימון ב"גלידה חרמון". למותר לציין שברכישות אלו נגמר ליואש כל הכסף שקיבל כדמי כיס מרכזת אותה התת-ועדה ששלחה אותו לנופש הרווקים ולא נותר לו אלא כרטיס הנסיעה באוטובוס המאסף לתחנה המרכזית בנתניה וכן מכתב במעטפה סגורה שמוען אל בני הזוג פירושקה. יואש לא ידע מה נכתב בו. באופן כללי יואש בכלל לא היה מיואש, לא מהחום ולא מהזעה ולא מהעובדה שכבר בראשית הנופש הוא בזבז את כל דמי הכיס שלו. הוא עלה על אוטובוס הלילנד-טייגר עם המנוע השואג בקו המאסף עפולה-תל-אביב דרך חדרה ונתניה, התיישב ליד החלון ונרדם מיד. ברדיו המשיכו ושדרו ללא הפסקה את ירושלים-של-זהב ואת הקטע של הר-הבית-בידינו. ליואש לא היה ממש אכפת מכל הדברים האלו. אפילו לא ריח האקדח המעשן של המשיח ואפילו לא שיירות הסמי-טריילרים הענקיות העמוסות בטנקים ורכב שלל-המלחמה שירדו מרמת הגולן ופקקו את כל הכבישים. הוא ישן שנת ישרים. כשהגיע לתחנת האוטובוס בנתניה, נגש אליו הנהג העיר אותו ובקש ממנו לרדת מהאוטובוס. יואש קם, פהק, כיתף את התרמיל הצבאי שלו, וקפץ מהאוטובוס אל הרציף תוך שהוא נזהר ששקיות הגרעיני מגדן לא ישמטו לו מהיד. אחר כך החל לצעוד כמו איזה שמנדריק חסר בית ברחובות העיר הסואנת בכיוון כללי מערבה, אל הים. אחרי כשעה הגיע אל בית מידות שמעל דלתו הפתוחה היה כתוב "בית המרגוע פירושקה". יואש עלה במדרגות ונכנס לחדר הקבלה הקטן שדלתו הייתה פתוחה לרווחה.

 

אישה אחת חלפה לידו ואמרה שלום. היא לבשה סינר לבן. יואש אפילו לא שם לב שעברה לידו ולכן אפילו לא החזיר לה אפילו איזה חצי מבט מבויש.

 

הוא התיישב על ספה מאובקת שהייתה צמודה לקיר, פהק והתחיל לספור את הזבובים שעפו וטרדו את חלל החדר ללא הפסקה. על שרפרף קטן ונמוך שבצד הספה היה מונח כרך מרופט של שנתון הצילום הישראלי של שנת 1966. השנתון הזה היה חדשני באותם הימים וניתן היה לעיין בו בכל בית בישראל, כולל במקומות המתנה של רופאים וספרים ובעיקר להגיע כמה שיותר מהר לצילום העירום בשחור-לבן של נערה אחת עם שדיים זקורים. אחר-כך עוד מישהו עבר וכמעט נתקל ברגליו הפרוסות קדימה של יואש וכמעט מעד. עברה כחצי שעה וגברת אחת מעוגלת גוף וחייכנית לבושה במיטב אופנת מרכז אירופה כולל טבעות לכל אצבע, עגילים, צמידים כבדים ושרשרת צוואר מוזהבת ציפורני ידיה ורגליה היו משוכות בצבע בורדו מבריק. האישה נעמדה מולו, קדה בנימוס ושאלה: "מי אתה?", "אני יואש.", "טוב אני פירושקה, איפה המכתב של קיבוץ? טוב, אתה מקבל חדר 12 בקומה שניה, לא צריך מפתח לא צריך לנעול דלת, אצל פירושקה אין גנבים ואין סודות, יש לך חברה? טוב רואים שלא, אחרת למה שולחים אותך אצל פירושקה, תבוא בשבע לארוחת ערב, לא לאחר, אחרת אוכל יגמר, בית כסא ומקלחת בסוף של מסדרון, גם של בנים וגם של בנות, בגלל זה ניר לא בבית-כסא רק בפח האשפה. בשעה עשר אחרי ארוחת ערב יש בשבילכם הופעה מיוחדת של קוסם מצוין מרומניה שיודע לעשות קונצים מיוחדים ואחר כך ריקודים סלונים בחדר האוכל, אתה יודע לרקוד ואלס, טנגו, פוקסטרוט, רומבה, סמבה, צ`ה צ`ה, פסודובלה? יופי, אני חושבת אתה לא יודע, ארוחה מחר בשעה שמונה בבוקר, מגישים סלט, ביצה קשה, שמנת חמוצה, גבינה-תנובה-שלושים-אחוז ולקרדה, אתה אוהב לקרדה?, מאיפה ההורים באו?, אהה, אני כבר יודעת, אימא שלך בטוח אוהבת לקרדה, אבא אני חושבת אוהב את השפאק, נו טוב זה אצלנו מגישים רק כל יום רביעי. אני מתכוונת ללקרדה. אז תבוא הערב בשבע, אל תשכח לרחוץ את הפרצוף ותסתרק את כל השערות שלך, שלומפר אחד של קיבוץ".

 

יואש עלה לחדרו, נשכב על המיטה, נרדם והתעורר בארבע וחצי לפנות הבוקר שלמחרת. אור חיוור של זריחה כבר חדר מהחלון והווילונות התנפנפו לצדדים מהרוח הקלה שנשבה מהים. יואש החמיץ כמובן את ארוחת הערב של ליל אמש ואת הקוסם מרומניה וגם לא רקד שום פסדובלה. הוא קם מהמיטה ותחב לכיס מכנסיו שני חופנים של גרעיני מגדן מלוחים וירד במדרגות. את הדלת השאיר פתוחה מאחוריו. את השיניים לא צחצח, את הפרצוף לא רחץ ואת השער לא סירק. הוא יצא שלומפרי גמור לרחוב הנתניתי הריק. רק התלת-אופנוע של החלבן טרטר בפינת הרחוב. יואש פנה והלך לכיוון הים, הגיע לחוף והתחיל לפסוע לאורך קו המים המתפתל ונע בקצב של ימים אחרים וחופים רחוקים. לפעמים היו המים באים בשצף ומרטיבים לו את הרגלים ואת הסנדלים שנעל ואפילו לא טרח להסיר. הוא גם לא טרח לנסות להבין מה אומרים השחפים החולפים מעליו בצריחות צרודות ואפילו לא העיף בהם מבט. רק צעד ופיצח בסבלנות את גרעיני מגדן המלוחים שהיו לו בכיס. גרעין אחר גרעין. מפה לשם חלפו השעות, נעשה חם ויואש התחיל להיות רעב. הוא חזר לבית המרגוע פירושקה וכמובן איחר את ארוחת הצהרים. כל הנופשים כבר עלו לחדריהם כדי לתפוס תנומת צהרים. שתי נשים מבוגרות ניגבו את השולחנות וכיבדו את הרצפות. פירושקה שפתאום הופיע מהיכן שהוא צעקה לכיוון של יואש: "לאן אתה נעלמת? כבר לא ראיתי אותך מאז שהגעת, אתה לא אכלת אתמול ארוחת ערב, לא ראית קוסם של רומניה ולא רקדת פסדובלה וגם בארוחת הבוקר לא היית, וגם בים לא היית וגם בארוחת הצהרים לא היית, אז למה בכלל באת לכאן? כבר מזמן ראיתי שאתה נעבעך, טוב עכשיו תשב שם, יש עוד קצת מרק עוף, לחם וגולש, שב תאכל." יואש התיישב ליד השולחן וגמע בשקיקה את מרק העוף הפושר שהוגש לו. פירושקה פתחה שוב את הפה: "יש כאן עוד אחת, גורנישט מיידלה, דומה לך. היא גם הגיע אתמול וגם, כמוך נעלמה. רק עכשיו היא חזרה נעבעך." ליד יואש התיישבה בחורה צעירה, לבושה בשמלה פרחונית, שערות שטניות ארוכות ועיניים שלא ניתן היה להבחין בהן משום שמבטה היה כבוש ברצפה. היא לגמה שתי כפות מרק, שתתה כוס מים, קמה ממקומה ונעלמה במעלה המדרגות אל חדרה שבקומה השניה. יואש לא זז, לא הביט ולא התייחס אל הבחורה שבאה, התיישבה ושוב קמה ונעלמה. הוא רק הבחין שבמקום שישבה נשכח תיק קטן ואדום. הוא לקח את התיק עלה במעלה המדרגות והספיק להבחין בדלת נסגרת בחדר שליד חדרו. יואש דפק על הדלת המוגפת עד שנפתחה ומולו עמדה הבחורה הצעירה. "שכחת את התיק שלך בחדר האוכל," "אז תן אותו." הוא הושיט לה את התיק והיא לקחה אותו בלי תודה ובלי שום מילה נוספת טרקה לו את הדלת ישר בפרצוף. יואש פנה אל חדרו. נשכב שוב על המיטה ונרדם שוב כשהוא עדין אוחז באחת מידיו את שקית הגרעינים המלוחים שקנה במגדן. כשהתעורר היתה השעה כבר שבע בערב, זה הזמן של ארוחת הערב. אבל הוא לא קם מהמיטה. בעיניים פקוחות הוא המשיך את החלום שבא אליו כשהעיניים שלו עדיין היו סגורות. הוא חלם, בפעם הראשונה בחייו על בחורה שבמקרה, שכחה את התיק האדום שלה בחדר האוכל ושהוא, יואש, כמעשה אביר החזיר לה אותו. בחלום המתמשך שלו שוב ושוב אותה הבחורה מאבדת את אותו התיק, והוא, יואש, מציל את המולדת ומשיב לה את האבדה. איך זה קרה? איך זה שאלוהים בחר דווקא בו להיות משיב הארנקים האובדים בבית ההבראה של פירושקה.

 

אחר כך התעשת, וירד לחדר האוכל שהיה מלא מפה לפה. מכיוון שקצת היסס וקצת פקפק צרחה אליו פירושקה "כבר אין מקומות בשבילך וגם לא בשביל החברה שלך שאיבדה את הארנק, תמיד אתם מגיעים מאוחר, אז בואו, תשבו איתי, כאן, תאכלו במטבח, מה כבר לא נאה לכם?"

 

וואאוו, יובט-פיומַט, הנה זה קורה. ליואש התחילו פרפרי לילה אפורים לדגדג בבטן. הוא הרגיש כל מיני דברים שאף פעם בחיים שלו לא הרגיש. הוא נטף זעה אבל לא זעה מחום הקייץ אלא זעה קרה. הלסת התחתונה שלו רעדה ללא שליטה והוא עצמו נכנס לחוסר שקט קטלני. יואש רצה לפגוש שוב את זאת שאבדה את הארנק האדום. הוא רצה ששוב תשב לידו. אכן הכיפה האדומה הנהדרת הזו, בעלת הגוף המעוגל והפנים היפות נכנסה לו למערכת העיכול ולא יצאה יותר משם. יואש היה מבולבל. הוא שכב על המיטה הביט בתקרה ונתן לאלף מחשבות לחלוף דרכו. חלקן של המחשבות הפכו לפינטוזים שעינגו אותו והאחרות השאירו זנבות מסויטות שנתקעו לו בבטן וגרמו לקלקול קיבה חריף. כל פעם שהוא התחיל לחשוב על הנחמודת שלו הוא חש תחושת עונג לא מוכרת שעלתה וטיפסה לו מהגב התחתון והתפצלה והקיפה את שתי הכתפיים מאחור. מה שקרה ליואש שכל הזמן הוא התחיל לחשוב על נחמודת והיא כמו שרלוטה, לא זכרה בכלל שהוא קיים. יואש לא הלך להשתגע, הוא כבר השתגע. בלילה הוא לא נרדם וטיכס עצה איך הוא הולך להזמין אליו לחדר את נחמודת ואיך הם שותים תה ביחד ואיך היא נשארת אצלו ולא הולכת לחדרה אחרי שהיא מסיימת לשתות את כוס התה שלה. הרגה אותו המחשבה שהוא בכלל לא יודע כמה סוכר היא אוהבת לשים בתה שלה והאם היא אוהבת את התה עם לימון. הוא החליט שאת הסוכר והלימון הוא יגיש בצלוחית לצד כוס התה. כן, שלנחמודת תהיה האפשרות לשתות את התה שהוא יחלוט לה בהתאם לטעם האישי שלה. נשארו עוד שני לילות לסיום נופש הרווקים ויואש ידע שאסור יותר לבזבז זמן. אחרי ארוחת הערב הוא ניגש אליה והזמין אותה לתה משותף אצלו בחדר. נחמודת צחקקה ויואש נשמתו נעתקה. נחמודת אמרה שממש בא לה לבוא ולשתות אצלו תה, אבל הערב היא כבר לא יכולה כי יוצאת עם חברה שלה לשוטט ברחובות ולאכול תירס-חם ומלוח בטיילת אבל מחר בערב היא מבטיחה לבוא. כן, מיד אחרי ארוחת הערב. יואש היה המום. מחר, מחר, איך הוא יעביר את הזמן עד אז. מרוב התרגשות הוא עוד יתפגר. מחר זה גם הערב האחרון ואסור להחמיץ כלום.

 

עם צאת החמה בבוקר שלמחרת כבר עמד יואש בצד הכביש הראשי והושיט יד לרכב מזדמן שיואיל לעצור לו. בתוך שעתיים וחצי, זמן שיא, הוא הגיע בטרמפים מבית ההבראה פירושקה שבנתניה לשערי הקיבוץ שבעמק. הוא נחפז ורץ לבית הוריו, נכנס, טיפס על המיטה שבחדר השינה שלהם ושלף מהתא העליון של ארון הבגדים שקית פלסטית. הוא שלף ממנה שני שטרות של לירה כל אחת. אחר כך רץ לצריף מגוריו, הוציא מכנסיים קצרים חדשים מהארון ולבש אותן בהמשך לבש במהירות את חולצת ה"מנהטן" הכחולה עם השרוולים הארוכים, אחת מאלו שחילקו לחברים כשי לחג בפסח האחרון, ולליטוש אחרון, הוא נעל לרגליו נעלי צנחנים אדומות שהיו בימים ההם שיא שיאי הגנדור הגברי למרות שבכלל שרת בגדוד חמישים ואחת של גולני. על מצחו היו קבועות תמיד משקפי טייסים מתוצרת רייבן. אחרי שגמר להתלבש יצא למרפסת ולקח את תנור הנפט, פיירסייד מתוצרת פרידמן שעמד שם על שרפרף קטן והעלה אבק מאז החורף האחרון ורץ איתו למיכל הנפט השכונתי ומילא את מיכל הזכוכית של התנור בנפט. כשגמר למלא פנה עם כל הכבודה נוטפת הנפט ועלה על האוטובוס של עשר ורבע לעפולה. באחת ורבע הוא שוב היה בחדרו שבקומה השניה בבית המרגוע פירושקה שבנתניה. את התנור המסריח הוא החביא בין ארון הבגדים ובין הקיר וכסה אותה בסדין. בשבע בערב בדיוק ירד לחדר האוכל וכשחלף על פני נחמודת שעמדה בפינה ולחש לה בראש מורכן "בתשע, את לא שוכחת." הוא ויתר על ארוחת הערב ועלה במהירות לחדרו. נשכב על המיטה ושוב החל לספור את הזבובים וציפה שהזמן יעבור במהירות. בעשרה לתשע ניגש לפירסייד-פרידמן והסיר את הסדין שכיסה אותו והדליק בו אש. את ברז הוויסות כיוון למקסימום. אחר כך סובב את התנור הבוער כשפניו אל הקיר. בתשע בדיוק נפתחה הדלת ללא דפיקה ונחמודת חלפה ונכנסה לחדר החם כמו משב רוח רענן. היא התיישבה בצד המיטה. יואש לא הרים את הראש. "רוצה תה?", "כן, אחד סוכר.", "טוב." יואש הכין שני ספלי תה כהים. אחר כך הניח את שני הספלים על מגש קטן ולידם קערית עם סוכר, שני חצאי לימון וערימה קטנה של ביסקוויטים יבשים ומלוחים. את המגש הניח על הרצפה, לצד רגליה של נחמודת ואחר כך חזר והתיישב לצידה. הם לגמו לאט את התה ולא הוציאו מילה אחת. כשסיימה נחמודת פלטה "אפשר עוד אחד," יואש קפץ בזריזות והכין עוד שני ספלי. עברו כ-17 דקות מאז שנחמודת נכנסה לחדר של יואש ועד שסיימה לגמוע את ספל התה השני. השתיקה ביניהם נמשכה עוד עשר דקות. היה חם מאוד, שניהם היו רטובים מזיעה. כעשרים ושבע דקות אחרי כניסתה, אמרה נחמודת: "אוף נורא חם כאן, לא יודעת למה, אני בורחת, ביי." נחמודת פסעה לכיוון הדלת, פתחה אותה אבל לא יכלה לעבור במעבר הפתוח. גופה התרחב בגלל החום הנורא שהפיק ליל אוגוסט החם ותנור הפיירסייד הבוער של יואש. היא נותרה תקועה בחדרו של יואש, אבל לא הרגישה לכודה. היא התיישבה על המיטה ליד יואש, הסירה ללא בושה את חולצתה הנוטפת מזיעה ואמרה: "ת'חושב ש'ני לא יודעת למה חיממת את החדר שלך עם פיירסייד למרות שבכלל עכשיו קיץ? אתה לא עונה אז נ'י יגיד לך, מפני שגם אצלנו בקיבוץ למדנו בשעורי הפיזיקה שעם מחממים משהו אז הוא מתרחב ואם מקררים משהו אז הוא מתכווץ, אז אתה רצית לחמם אותי עם הפיירסיד עד שאני אתחמם ואתרחב ככה שלא אוכל לצאת מהדלת מתי שארצה ללכת לישון ובגלל זה אצטרך לישון אצלך, נכון?, ת'גיד ת'אמת, נכון שאני צודקת?"

 

יואש לא ענה, רק כבש את מבטו ברצפה וחייך במבוכה ערמומית. "טוב, אז אני הולכת לישון במיטה שלך, אתה תישן על הרצפה תכבה ת'אור בחדר נ'י לא צריכה שתראה אותי ישנה בלי חולצה" נחמודת נרדמה מיד ויואש עוד הסתובב שעה קלה בחדר החשוך, אחר כך ניגש לחלון, פתח אותו לרווחה ונתן לאוויר טרי לפרוץ פנימה אל החדר הדחוס בגז

 

'סי.או. 2' רעיל. אחר כך הטה אוזן והקשיב לנשמתה הסדורה של נחמודת ווידא שהיא ישנה כבר שנת ישרים. הוא עלה על השרפרף הקטן שליד החלון והשתין החוצה אל החצר האחורית של בית המרגוע פירושקה. הוא עשה זאת אינסטינקטיבית כדרך הכלבים, כדי לסמן טריטוריה מוכרזת וגם מפני שלא היה לא ממש חשק ללכת עד השירותים שבקצה המסדרון, הוא גם חשש שנחמודת, תתעורר, תרגיש בהעדרו ותפרח לה ותעוף לאן שהוא ובחיים הוא לא ימצא אותה יותר. חתול אחד שחור שרבץ בנחת בין השיחים, נבהל, תפס את רגליו ונמלט משם כל עוד נפשו בו. כשסיים להשתין, נשכב על הרצפה, וכמו בימים הטובים כשהיה בורח עם הפורדסון-מג'ור שלו ולן בשדה תחת כיפת השמים או בזולה של הדייגים, ניסה להירדם. אבל יואש לא נרדם כל אותו הלילה ולא חלם כל אותו הלילה אפילו חלום אחד ולא פינטז על כלום ולא בכה ולא שמח ולא קיווה למשהו ולא התאכזב מכלום, רק הזיע ופשוט חיכה שיבוא כבר הבוקר ותעלה החמה. וכשזה קרה והכל מסביב כבר האיר ונעשה יום חדש הוא יצא מהחדר, ירד במדרגות והשאיר את בית ההבראה פירושקה מאחוריו ואת נחמודת ישנה שנת ישרים במיטה שלו. בידו האחת הוא החזיק את הפיירסייד-פרידמן.

 

יואש מיהר אל תחנת האוטובוסים המרכזית של נתניה ועד שהגיע האוטובוס המאסף לחדרה כבר כבה הפיירסייד מחוסר נפט. בגלי-צהל הישמעו את "All you need is love" של החיפושיות שהיה אז להיט חדש חדש. בעפולה הוא לא קנה שום פלאפל ושום גרעינים בכסף שנותר לו. בשעה שתים עשרה ועשרה בצהרים הוא ירד מהאוטובוס בתחנה הקטנה של הקיבוץ ומיד הגיע לצריף שלו, הניח את הפיירסיד-פרידמן במקומו על השרפרף בצד המרפסת. נכנס לחדרו ונרדם כמו מחבט כיבוי אש מרופט עד אחרי החגים ועד שניגמר הסתיו והתחיל היורה.

 

עברו שנים והרבה מים כבר זרמו בג'לוד מאז אותו קיץ. לנחמודת וליואש הסב יש כבר ארבעה בנים ובנות בוגרים ושבעה נכדים. יש להם מזגן בדירת שיכון הוותיקים שלהם ואת הפיירסייד-פרידמן המפורסם הם תרמו למוזיאון ההתיישבות שהוקם באחד הקיבוצים השכנים לצד הפורדסון-מג'ור. אכן שני מוצגים מכוננים בתולדות ההתיישבות בעמק. בצד תנור הפיירסייד מישהו כתב בלורד שחור:

 

"כי בתחבולות, תעשה-לך מלחמה; ותשועה, ברוב יועץ"

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: