השוער / דלית תורג'מן

השוער

דלית תורג'מן - [אפיקים לשעבר]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

באותם ימים רחוקים, הייתה לקיבוץ נבחרת כדורגל שזכתה להיכלל בליגה ב' של "הפועל". שחקני הקבוצה היו כולם חובבים, אנשי עבודה ועמל אשר התקבצו יחדיו בימי שישי אחה"צ לאימון שבועי, ובצהרי שבת - למשחק אמיתי.

איור מאת יעקב גוטרמן

השחקנים היו בבת עינם של חברי הקיבוץ. בכל משחק ביתי היציע המאולתר המה אדם, ולמשחקי חוץ אורגנה הסעה כדי להכיל את קבוצת המעודדים הבלתי נלאית. לאחר ניצחונות זכו השחקנים לעידוד, טפיחות על השכם וכבוד גדול. לאחר הפסדים ניסו חברי הקיבוץ לחפש את האשם במחדלי השופט, בטעויות הקוונים, ובאלימות הקבוצה היריבה. עד כדי כך אהבו בקיבוץ את הקבוצה והשחקנים. ויותר מכולם היה אהוב על חברי הקיבוץ - השוער. הוא היה גבר יפה תואר, מבנה גופו חסון, עור פניו שחום, עיניו יוקדות ומבטו מקרין עוצמה שקטה. את פניו עיטר שפם שחור, ידיו היו מסוקסות מרוב עבודה ועורן היה חרוץ בחריצים של איש עמל. זרועותיו היו כה חזקות, שכדור אם היה נזרק אליו בבעיטה - היה נקלט בתוכן בקלות. הוא ידע לזרוק כדור מקו השער שלו - עד לחצי המגרש הנגדי, לקול תשואות האוהדים המתבוננים בו בהערצה. נדמה לי שבעיקר אהבו בו, בשוער, את צניעותו, את היותו נחבא אל הכלים, את ליבו אשר לא גבה משפע המחמאות שהורעפו עליו, ואת נאמנותו המוחלטת - לקיבוץ, לנבחרת הכדורגל ולשער שעל הגנתו היה מופקד. כזה היה האיש: גיבור מקומי בסופי שבוע, ואיש עמל ומשפחה בשאר הימים.

והוא היה אבא. אבא חסון וגדול, חזק ונערץ, מסור ואוהב... ושלי.

 

יותר מהכל שאף אבא שלי לשלב בין שתי אהבותיו ורצה שאנו - בנותיו - נבוא למגרש בשבתות, לחוות עמו את אהבתו הגדולה לכדורגל. כך קרה שמגיל צעיר מצאתי את עצמי יושבת על ספסל האוהדים, ילדה קטנה ומודאגת הצופה באביה בחשש, מנסה לשמור עליו מרחוק, מקווה שהכדור כלל לא יגיע למגרש שלו ותמיד - תמיד - מתפללת בשבילו.

 

באחת השבתות לקח אותי אבא איתו למשחק חוץ.

היה זה משחק חשוב במיוחד. תוצאתו אמורה הייתה לקבוע את גורל הקבוצה - אם תעלה לליגה אל"ף או תישאר בבי"ת. ההתרגשות הייתה גדולה וכך גם כמות האוהדים שנסעו לעודד את הקבוצה.

 

אבא הושיב אותי בין חבריו על ספסל האוהדים, ולאחר שקיבל מהם טפיחות עידוד ואיחולי הצלחה, נשק לי בעליזות כמקבל את ברכתי ועלה למגרש. המשחק החל.

 

עיני לא משו ממנו, בציפיה דרוכה צפיתי בו ובכדור, עם כל בעיטה שהרחיקה את הסכנה מאבא נשמתי לרווחה, ועם כל התקרבות - נחרדתי. מהר מאד הבנתי שהפעם זה לא יהיה קל, הפעם מוטל על אבא תפקיד קשה מנשוא, כי הכדור כמעט ולא התרחק מקדמת הרחבה שלו.

 

מעל ראשי התנהלו דיונים קדחתניים בין אוהדי קבוצתנו, כולם התרעמו על חולשתה של ההגנה... על חולשתם של שחקני ההתקפה, וכולם תהו בקול - איך והאם יצליח השוער שלנו לעמוד לבדו בקרב הבלימה. הרגשתי איך חרדת הקהל אוחזת בי, כיסיתי את עיני כדי לא לראות... אך מיד הצצתי בין חרכי אצבעותי, שהרי איך אוכל להשאיר את אבא שם לבדו על המגרש?

 

והנה... אשר יגורתי בא לי: "גול !!!!"

אבא שלי, גיבור ילדותי, השוער הנערץ, העשוי ללא חת, האיש בעל ידי הזהב ועוצמת הפלדה - ספג גול. באחת התכווצתי מעוצמת כאב בטן עז שפילח אותי. חשתי את האכזבה שלו מעצמו, ניחשתי את תחושת הכשלון שצרבה אותו ברגע ההוא, גל של רחמים עליו שטף אותי, רציתי להגן עליו, לעודד אותו, להבטיח לו את אהבתי... רק רציתי שיסתיים המשחק הזה ושנלך כבר הביתה, רציתי שיהיה שוב רק שלי, רק אבא שלי, ולא שוער הנושא את גורל המשחק על כתפיו, רציתי שיעבור כבר כאב הבטן המשתק הזה.

 

המשחק נמשך, שוב תקפו היריבים, שוב התלוננו האוהדים על חולשתם של שחקנינו, שוב ושוב הותקף שערו של אבא, ועם כל מתקפה שכזאת גדל והתעצם כאב הבטן שהשתלט עלי, ותחושת חוסר האונים התערבבה בתפילה אילמת לשלומו.

 

עד סוף המשחק ספג אבא חמישה שערים נוספים. תוצאת המשחק הייתה 6:0. האוהדים ספקו ידיים ביאוש ואני רק רציתי לברוח משם.

 

אבא בא אלינו, לספסל. להפתעתי הוא בכלל לא נראה עצוב. הוא קיבל את מנת הטפיחות על השכם מהחברים... כולם עודדו אותו והביעו את כעסם על שאר השחקנים ש"השאירו אותו לבד". לבסוף ניגש אבא אלי, ניחש את דמעותי, ליטף את ראשי כמבקש להרגיעני, ריפרוף שפמו דיגדג את לחיי, עטף אותי בזרועותיו החסונות ולחש באוזני - "אל תתעצבי ילדה שלי... זה ממש לא חשוב. יהיו עוד המון משחקים... טובים יותר וטובים פחות. ככה זה בכדורגל... ועכשיו קטנה שלי, בואי, חוזרים הביתה".  

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: