הרהורים וזיכרונות מבית הילדים / ח.כ.

הרהורים וזיכרונות מבית הילדים

ח.כ. - [רעים], פרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אהבתי את הסרט של מעגן מיכאל. אהבתי את הדרך שבה נוצר הסרט והחמלה שבה טיפל בנושא כל כך רגיש וטעון. 

איור מאת יעקב גוטרמן

באהבה ובעדינות שבו הוא נעשה, הצליח הסרט לשחרר בצורה מפתיעה את המתראינים חברי המשק הבוגרים (או את רובם - הייתי אומר) מהמחויבות הזאת של להגיד דברים בדרך של 'היום עושים כתבה בעלון הקיבוץ על הלינה המשותפת...' במקום זה, נוצרה בסרט אוירה חמימה, בטוחה ואינטימית שקירבה את כולנו שותפים לסוד שמעולם לא סופר...

 

הסיפור שלי מתחיל ברגע שבו הסרט נגמר ואני מוצא את עצמי עם עצמי לבד. נימים דקים של רגשות. זיכרונות של אז, של פעם. אני מבקש בעדינות בלחש מפציר בשכל להמתין, לא להתערב. לתת לילד שבי להיזכר, לחלום, להתרגש, לפחד ולדמיין. חריצים של שנים בוקעים בעדינות בעור הפנים. ילדים מלביני שיער שיבה מתראינים למצלמה. געגוע עמוק למה שהיה פעם ואיננו. בני קיבוץ והוריהם מספרים למצלמה את סיפור חייהם ויד מראיין עדינה, מרגיעה, מעודדת, מלטפת קלות את הכתף וממתינה בסבלנות למשפט הבא. כל כך מיוחד הסיפור הזה שלנו וכמה שנספר אותו לעולם לא ידעו באמת מה היה שם. לעולם אוכל לספר לעצמי מי היה חני הקטן הזה שאוחז בידי ברגע זה ופוסע מאחורי בצעדי ילד מהוססים. מה היה הסיפור שלו ואיך התחלק בבדידות האינטימית שלו עם בני המשק, בני הכיתה בלינה המשותפת. חדר הילדים... חדר מסוייד לבן, מינזרי חשוף קירות, רצפת 'בלטות' מנוקדות אפור עם שלוש מיטות ברזל חורקות ועליהן מונח לוח עץ 'דיקט' נושא מזרון 'גום אוויר' קשיח ומסריח משתן וזיעת ילד קטן מבוהל. זיעת לילה ארוך, גלמוד, קר וחשוך. פחד אלוהים קוראים לזה רק שאלוהים היה עסוק לו בדברים חשובים יותר ואנחנו היינו לבד... כמה נחמה ותקוה ורוגע ונועם היו בפס האור הצר והחיור שחדר ביצבץ לו מבעד לחריץ שבדלת חדר הילדים הסגורה וכמה מזל היה שנגר קיבוץ חובב, התקין את דלת חדר הילדים ולא דייק במדידת האורך... נתן לי את כל האושר הגלום הזה שבפס אור צר ואת התקוuה שאולי אני לא לבד.

 

בסרט, מהרגע הראשון הרגשתי שיש מקום גם לסיפור שלי להיות שם. יש שם מספיק מרחב לנו, לבני המשק ולהורים שלנו ולהורים שאנחנו הפכנו להיות לספר את הסיפור שלנו. בדרכו המיוחדת והפשוטה מאפשר הסרט לתמונות מהעבר לקפץ ולהופיע להן לעיתים ללא סדר, לערבב זמני עבר,הווה ועתיד עם מצבים ורגשות עטופים במעטה של זיכרון רחוק וערפילי. ליוצרי הסרט יש גם את החוכמה וההבנה הזאת שאי אפשר בראיונות מהסוג הזה לעצור את השכל המבוגר הזה מלהתערב, להידחף וכמו תמיד בדרכו שלו להשפיע על שיח מבוגרים, לדרוש הסבר, לנתח ולנסות להבין את מה שלא ניתן. כי איך אפשר להבין זיכרון?

 

בסרט, תמונות הילדים במקלחת המשותפת.בני תישחורת שזופים עורם מבהיק מתוח על גוף שדוף. כמה פגיעות יש בתמונה הזאת. יד זרה של מטפלת אלמונית סיבנה את גבנו מקובצים באמבטיה כמו גורי כלבלבים מושפרצי מים. תמונת ילד בשינה בחדר הילדים מקופל על קצה המיטה. אצבע בפה.חלום שאת סיפורו לא נדע לעולם...

 

גם אנחנו נענו בחופשיות במרחבי הטבע שבהם גדלנו יצאנו לבדנו למסע במרחבי שדות הנגב. נוף יבש של חום אפרפר נמתח לעבר אופק אין סופי. עץ אשל בודד פזור שיער נטוע ברישול במרכזו של שדה חרוש הנופל ונעלם לעומק חריצי וודיות יבשים. 'עיר התמרים' היתה המקום שאליה נשאנו פנינו חבורת ילדים ו'מינקי' הכלבה. חורבות הכפר הערבי הזה שהיה פעם 'תל גמע' ועיברת את שמו ל'תל רעים' אחרי שתושבי המקום הערבים נסו בבהלה מפחד הכובש הזר שלמלחמתו קרא 'מלחמת השיחרור'. גם אותנו מעולם לא שאלו 'איפה הייתם' כי לא היה מקום של ממש שהינו צריכים להיות בו וגם אני בעצמי ימים שלמים דילגתי על 'שעות ההורים' והעדפתי את בדידותי או את חברת בני כיתתי על חברת הורי. אבא היה לפעמים שואל, משתומם וממש לא מבין: 'חני איך זה שאתה אף פעם לא בבית...' הוא לא הבין איך זה שילד לא רוצה להיות עם ההורים שלו? איך זה שאחים ואחיות לא ממש מבינים מה זה כאן המשפחה הזאת, ולא מבינים למה אנחנו צריכים לאהוב יותר אחד את השני ולא את בני הכיתה שלנו (או כל חבר קיבוץ אחר). אבא באמת לא הבין איך דבר כזה יכול לקרות במשפחה שלו... למה אני מבלה את כל זמני בשכונת הנעורים ובקושי מגיע פעם בשבוע הביתה. בדרך כלל זה היה להגיע באיחור מתוכנן לארוחת יום שישי בערב המשפחתית בחדר האוכל הקיבוצי.

 

אמא בדרכה שלה מסכמת את הנושא בשיחות הטלפון ארוכות הטווח שלנו ב- 'דיברנו כבר על זה ואני לא רוצה לדבר על זה יותר... וחוץ מזה זה עושה לי מצברוח ואני צריכה עכשיו להתקלח...' מזכיר לי את האפיזודה בסרט של מעגן מיכאל על בן המשק שהביא איתו חמור קטן למפגש עם אמא שלו אחרי יותר מחצי שנה שלא דיברו ולא התראו - 'איזה חמור חמוד' החמיאה האם לחמור...

 

בשבילי הסרט הזה נתן לי את המרחב ליצור מחדש את המקום הכל כך מיוחד הזה שבו חייתי. להקשיב לסיפורים של אחרים ולתת לדמיון ולזכרונות שלי לקחת אותי למחוזות ילדותי. הייתי רוצה לומר לאימא... כשתסיים את המקלחת... שאני אוהב אותה. שה'זה' הזה שלה שהוא השד הנורא הזה של בית הילדים ו'הלינה המשותפת' שלא מדברים עליו יותר, יכול להפוך להיות לסיפור משותף ואינטימי שלה ושלי. אני אספר לה את שלא ידעה מעולם. את סיפורי בית הילדים, הנעורים ואהבותי הראשונות. אמא תתאר לי בצבעים חיים איזה ילד הייתי בקיבוץ ואיך היא ואבא התבגרו ביחד במקום הזה שהיגרו אליו בצעירותם זרים ושונים כל כך והפכוהו במשך השנים לבית שכה אהבו. ביחד נספר את הסיפור הזה של שנינו בקיבוץ בערבות הנגב - סיפור מרתק, עשיר באירועים,ואפילו משעשע ובודאי שכל כך מיוחד בעיני אלה שלא היו שם מעולם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: