ועידת התינוקות / חיה ישראלי ז'ל

 

ועידת התינוקות

חיה ישראלי [ז"ל] - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: על שפת אגם סואן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

בתנו עמליה נולדה ב-ז' טבת תרע"ז. משה טבנקין - אם איני טועה - נולד בל"ג בעומר אותה שנה, במושבה כנרת. אוה ויצחק טבנקין באו אתנו מכפר אוריה. במשך הזמן הייתה תקופה שיצאנו מהקבוצה, היינו במושבה כנרת ואחרי כן בתל אביב.

 

בועידת שרונה שהתקיימה בתמוז תרע"ח, הועלתה לדיון לראשונה, בעיית הפועלת-האם וחינוך הילדים.

 

הרבה גרמתי אני להעלאת הדיון הזה. בדגניה היו למשפחת ברץ ילדיהם גדעון ודבורה. וכבר היו משה דיין ושרה בן-יעקב. אלה היו חמשת הילדים הראשונים בשתי הקבוצות הראשונות, ועוד היו ילדים ראשונים במשפחות "השומר" שהתלבטו אף הן.

 

ילדיהם של ברץ לא עוררו בעיות מיוחדות, באשר מרים הייתה אם בריאה נורמלית וקיימה משאלות לבנו, שילדים אינם צריכים להוות הפרעה לעבודת האם. היא המשיכה לעבוד כרגיל ברפת וגדעון על ידה באבוס הפרות. הוא נהנה לא מעט מאהבת החברים מסביב לו.

 

לא כך היה מצבי. בתי נולדה אחרי שנת קדחת קשה, שפקדה אותי גם בחודשי ההריון. היא הייתה קטנה וחלשה. פקדו אותה מחלות שונות. לא היה לי חלב להניקה. והימים ימי מלחמת העולם הראשונה: אין סוכר, אין אורז, אין נבט וכן הלאה. ציבורנו כולו צעיר, אין אמהות, אין סבתות, אין כל ניסיון וידיעה בטפול ילדים. ועוד באקלימנו המיוחד ובתנאים של אותן השנים. הבר-סמכא היחיד היה החובש שלנו, חפץ, שגם לו הייתה בת קטנה ואף הוא לא ידע איך להתנהג איתה. הייתי צריכה לטפל בקטנה הרבה עד שהתאוששה.

 

רוב חברי הקבוצה לא הבינו את הצורך בטיפול המיוחד שלי בתינוקת. עדיין לא רווחה אז ההכרה אצל רוב החברים, שהטיפול בילדים הוא "ענף" של הקבוצה - חלק מהדאגה של החברה לחבריה. היה אז עוד "חשבון פרטי" לכל חבר ו"חשבון כללי".

 

עמדתי בפני המציאות: להמשיך לעבוד כהרגל, או לדאוג ברצינות לבריאות ילדתי. לא לתת לה למות, כפי שנראה היה לכל, שזה מצבה. בחרתי בדרך השמחה, ושלמות עבודתי לפי המושגים של אז - נפגמה.

 

באותו זמן עוד היינו מקבלים משכורת חודשית אישית מהמשרד הא"י עד לחשבון הגורן. זה היה "החשבון הכללי". החלטתי לצאת מן החשבון הכללי. קבלנו משכרות אחת לשנינו וניהלנו מטבח פרטי לפי יכולתנו.

 

חברותי הנאמנות ביותר לא הבינו ולא חדרו למצבי. עברה השמועה במחננו: "חיה לא עובדת". ידועה הייתי כפועלת מסורה ונאמנה - ואם חיה לא מקיימת שאיפותינו להיות כאם הרוסיה, כאם הגרמניה, לגדל ילדים יחד עם פעילותן החקלאית, מה יהיה על תנועתנו?

 

בינתיים נתווספו אמהות צעירות גם בקבוצות אחרות וענין הטיפול בילדים נעשה לשאלה אקטואלית. הוחלט לקרוא לוועידת פועלות ולברר בין השאר גם את עתיד גידול הילדים בקבוצה ועבודת החברות.

 

בוועידת הפועלות החמישית, השתתפו ארבעה חברים, שבאו לפי הזמנתנו (זכות ההשתתפות בוועידה הייתה לחברות בלבד!). הארבעה היו: א.ד. גורדון, יוסף בוסל, יצחק טבנקין ובנציון, בעלי. לגבי שאר הגברים הוועידה הייתה סגורה. באו לוועידה אמהות ותינוקות. היו בה הרבה התפרצויות של בכי ווידוי.

 

אני זוכרת שבוסל וטבנקין היו פעילים במיוחד בשיחה ודרשו שהקבוצה תראה את הטיפול בילדים כעבודה חיונית, שכל חברי הקבוצה אחראים עליה. ובעצם, כך התחלנו ב"חינוך המשותף" (אם כי לא קראו לו עוד בשם הזה).

 

אני זוכרת היטב את החברות, האמהות הראשונות בדגניה ובכנרת, שדיברו בוועידה: מרים ברץ, אוה טבנקין, דבורה דיין ואני. כולנו דיברנו מתוך נסיוננו כאמהות ראשונות בקבוצה והדברים לא היו קלים.

 

לכל אחת מארבעתנו הייתה גישה קצת שונה: אני ראיתי בבעיה ענין מעשי הדורש פתרון מתאים. היה לי קשה להמשיך במצב הקיים ורציתי שיראו את מצבה המיוחד של האם בחיי הקבוצה, כשהיא צריכה לטפל בילדה הקטן גם בשעת מחלה והאחריות לחייו עליה.

 

מרים ברץ, שגם היא וגם בנה הקטן היו בריאים וחזקים אמרה בשיחה "שלא נורא אם הילד שוחה באבוס פנוי שעה שהאם עובדת ברפת, ואפשר להסתדר ולהמשיך בעבודה, בלי סידורים מיוחדים לילד, ובלי פריבילגיות לאמהות".

 

אוה טבנקין דיברה על האימהות כחוויית-חיים חשובה, על הקשר של האם לילד ועל הטיפול בו כבמשהו בעל-ערך לאם ולקבוצה כאחת. היא אמרה, שחשוב שהאם תרגיש את הקבוצה כבית. דבר זה יקבע את עתיד הקבוצה, שהרי במשך הזמן כולם יהיו הורים, והטיפול בילדים הוא "תפקיד" לקבוצה כולה.

 

דבורה דיין דיברה בעיקר על הקשר הרוחני שבין הילד והאם, ועל הרגשות האם כלפי הילד, בשעה שהיא נמצאת איתו ומטפלת בו. היא ראתה את "הפרטיות" של המשפחה כענין בעל-ערך חשוב מאוד גם בקבוצה.

 

השתתפו באותה שיחה חברות רבות ואיני בטוחה שהדברים נרשמו. הרוב קיבל את הדעה שחינוך הילדים והקבוצה - אינם סותרים זה את זו. כאמור, טרם קראו לזה "חינוך משותף" אבל מאז בעצם, התחיל החינוך המשותף.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: