'קומזיץ א ביסעלע' / חיה ישראלי ז'ל

 

"קומזיץ א ביסעלע"

חיה ישראלי ז"ל - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "על שפת אגם סואן"

 

היה זה בחורף 1914 או 1915, בעונת הזריעה. הפלחים היו משכימים לקום, להכין את הפרדות והזרעים ולצאת לשדה מבעוד לילה, למען יוכלו להיכנס עם האור היום לתלם.

ציור מאת יעקב גוטרמן

עם דמדומי הערב הם היו חוזרים עייפים ויגעים. לאחר שסידרו את הפרדות ואכלו ארוחת ערב הם נפלו על מיטותיהם לחטוף תנומה. היה מי שהמשיך לישון כך עד הבוקר, והיה מי שהתעורר באמצע הלילה ובא לחדר האוכל להיפגש עם חברים.

 

באחד הערבים הקרים האלה בא יצחק פיינרמן לחדר האוכל. השעה הייתה 11 בלילה. הוא מצא שם חברים אחדים יושבים ומשוחחים. גורדון התהלך לאורך החדר הלוך וחזור ובנציון אחריו, "מוציא את נשמתו" בשיחה חמה ובלהט; הוא לא יעזבהו עד שיגיעו להבנה הדדית. יצחק יודע כי לא חשוב עד מתי יתנהל הויכוח, בצאתו בבוקר השכם, בנציון היה בין הערים לעבודת היום. לא איש דיבורים הוא יצחק. הסתכל במתווכחים, פנה למטבח, הפיח ברמץ שנשאר בכיריים מבעוד ערב, ליקט קיסמים והשתדל להרתיח כוס תה. גורדון ביקש תה בלי עשן. את הכיריים הסקנו בעצים, לרוב עצים לחים ובתה תמיד היה מורגש טעם של עשן.

 

משאלתו של גורדון לא הייתה יכולה להתמלא. אך לא רק טעם של עשן היה לתה. מים לתה הרתחנו באותו סיר שבישלנו בו מרק ודייסות. לעומת העשן ושרידי המרק שתמיד היו, תמצית תה וסוכר אי אפשר היה לקבל, שהרי הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. היו רק תחליפים: חרובים ותאנים מיובשות. יצחק ליקט מפה ומשם שאריות מארוחת הערב. מצא מעט שמן מטוגן עם בצל, וקצת קוקוס. עד שהמים ירתחו הוא פתח בזמר לבבי.

 

הויכוח בין גורדון ובנציון נמשך עד שפנה יצחק לבנציון, חברו האהוב, באידיש, לשם יתר אינטימיות (למרות שבינינו דיברנו עברית) וציווה: בנציון, קום - זיץ א ביסעלע (בוא, שב מעט), אמירה בעלת משמעות, המפסיקה כל ויכוח. בנציון וגורדון הצטחקו, וכולם הלכו אחרי איציק למטבח, הצטופפו מסביב לכיריים ולשולחן חלוקת האוכל, סעדו את לבם ושרו כיד השירה הטובה של יצחק.

 

התעוררו עוד חברים והצטרפו לשירה. היו בינינו חברים שהרבו לשיר, בטעם טוב ויפה, והשירה נובעת מנבכי נשמתם. ככה שרו יחד בלי להרגיש שהשחר עולה… אחרי הלילה ההוא הפכה אמירתו של יצחק "קום - זיץ א-ביסעלע" לשם דבר. כל ישיבת צוותא בשעות מאוחרות של הלילה, בתוך רוח טובה, עם שירה בדבקות חסידית, נקראה - "קומזיץ". שמע הערב ההוא הגיע לדגניה ולכל הציבור הדליל של הפועלים בגליל. ומכאן החלו הכול עורכים "קומזיצים".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: