אין כאן סיפור, נחום / אברהם שרון

 

אין כאן סיפור, נחום

אברהם שרון - רשפים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נחום יקר עד כאב,

איור מאת יעקב גוטרמן

אין כאן סיפור. אין כאן דרמה. הדברים פשוטים: נכון לי השקט עכשיו. לא יכולתי להסדיר את הדברים באופן שבו היה ראוי להסדירם. אני יודעת, אילו שיתפתי אותך בתכנית שלי, אתה היית מניא אותי. לא היית נותן לי ללכת. שעות היית מקושש נימוקים למה לא עוזבים. למה עזיבה היא הפתרון הקל, כמו כל בריחה. למה היא כלל לא פיתרון. מצטערת, נחום. זה לא אתה שאיבדת אותי. זו אני. אני היא זו שאיבדה אותי. השגרה שאבה אותי. היא לא אפשרה לי לגדול. היא לא נתנה לי לצמוח. במקום לסמן לי גובה, היא כרתה לי בור. לפעמים, בחלומות, הבור נפער כמו מלתעות שבניהן כלואה שאגה שלא יכולה להישאג. ואחר כך, עמוק יותר, הבור הופך לתהום. ואז לקבר. אני כבר לא צעירה, כפי שידוע לשנינו, אבל עדיין, ודאי, מוקדם לי להשלים ולקבל את הדברים כבלתי הפיכים. באותה מידה, באותו סוג של דיוק שלא מאפשר חמיקה, אני יודעת כי גם כאשר נראה כי אין עוד אפשרויות, תמיד פתוחה לפחות עוד אפשרות אחת ואותה אני מבקשת לבדוק. סליחה, נחום, אבל אתה מזה שנים כבר נר,שחייו נגרעים, הולכים ודועכים, בעוד בי יש עדיין מחיוניות הגבעול, גם אם אני נראית לך רפויה ודועכת או, אם להחריף - שמוטה ונובלת. לא אכחיש, והרי אי אפשר להכחיש, שגם בי כבר חורץ הזמן חריציו, אורג בפניי, נקמני, ארסי רשת של נקמות קטנות, מצייר בי ארשת רעה ומביע בי הבעה של בליה והתרפטות.

 

אישי הטוב,

אני כותבת ורואה אותך ישן, אתה עדיין לא יודע כי תקיץ אל המכתב הזה, כשאני כבר לא אהיה. על בהונותיי אצא לי חרש, מהסה ביציאתי אפילו את הדממה. לא אפר ולא אפריע את שנתך החשובה, הלא איש עבודה אתה וכל רבע שעת שינה נחוץ לך כמו שעה. אני יודעת שלא היה לי מלכתחילה כל סיכוי לעקור אותך משורש. אין לי זכות לכך, לא רצון, לא יומרה. אתה, הלא, מן האדמה הזו אתה יונק את החיים, אבל אני מתרוששת בה. מעודי לא הצלחתי להשריש עצמי בתוכה, ואם להיות כנה והגונה- לא רציתי. אני רוצה להניח על שפתיך הבקועות את אחרון הפרפרים שלי, קודם שאעוף, אבל משהו בי לא נותן לי לצרוב אותך כך. לא, אני לא אכאיב. שלא תחשוב, לא תכננתי את הדברים. אני לא מחושבת כלל, אבל לא צודק יהיה להגדיר אותי כמי שפועלת רק על פי דחפים רגעיים. ישנה כאן הצטברות. משהו בי הגיע למקום פנימי עמוק ומהותי, אל נקודה שבה אני נדרשת לקבל החלטה, האם אני ממשיכה להיות עכורת נפש ונוגה, מתנהלת בזרימה אטית עד לשקט האחרון או שאני מעזה לצאת, להיות מי שעד היום לא העזתי להיות. מותר לי, גם אתה ודאי לא תכחיש. אני יודעת ששנינו נשלם מחירים, אם כי לא באותן מטבעות. ובכל זאת יהיו חור וכאב, שאלות צורבות וגם ספקות ממאירים, אבל באיזו נקודה יש להחליט כי או עכשיו או לעולם לא. ואני לא אוכל לשאת את ייסורי הוויתור, אם אכן אוותר. אני יודעת כי מעברו השני של ההר אני צפויה לפגוש אותם חיים, כי אין חיים אחרים בשום מקום, אבל יש משהו בהחלטה לחפש אותו שם שמזרימה בי דם חדש, ואני, אתה יודע, די אנמית. בבקשה, אל תצטער. אני יודעת שיש נשים שישכימו עכשיו אליך, ואתך, ואולי גם בגחל הכבוי עוד תינצת אש.

 

ובאשר לשיחות הווכחניות שלנו,

לא. אני מנויה וגמורה עם עצמי. אין. אין לנו אבינו שבשמים. אין לנו אחד אלוהינו. אין לנו דבר מלבדנו. אמונותנו או כפירתנו, צחוקינו המרירים, מכאובינו. אין לנו כלום, אלא מה שיש לנו. להם, למאמינים בקיומו של כוח עליון, קל. תמיד אפשר להיתלות בו, להישען עליו, לייחס לו דברים שקורים, בעיקר את הדברים הרעים, שהרי כך נגזר משמים. כלה ונחרצה. אין מה לעשות.

 

אבל השמים שלנו ריקים, נחום, על זה אתה ודאי תסכים אתי. אין בהם אלא הירח וכוכביהם. אין בהם אלא גרמיהם. כשעינינו נשואות- אל היופי הן נשואות, לא אל הישועות. אנחנו לא ממלמלים תפילות לאל רחום וחנון אלא אל המקריות העריצה, שלא תאנה לנו רע. אומרים שבהעדר אלוהים- העבודה היתה דתנו, אבל אני כופרת בכך כפירה עזה וחרוצה. לא היה ולא נברא. כעבדים נרצעים וכשפחות חרופות היינו כפופים בשדות, מנכשים ועוקרים ותולשים וממררים לעצמנו את החיים בהולכנו, שפופים, בין התלמים הלא-נגמרים, כשהשמש עדיין אינה בוערת.

 

אני רוצה להגיד לך בפירוש הכי גמור כי העבודה עמעמה בנו את המחשבות. לא חשבנו את חיינו, עבדנו אותם. העבודה, אכן, היתה חיינו, וזו הסיבה שקידשנו אותה יותר מכול, לא את תועלתה, לא את כדאיותה, אף לא את ההצדקה להשקעה האין סופית בה, אלא את עצם המעשה, את הרוטינה, אם אתה מבין נכון- ואתה ודאי מבין כי תמיד היית מבין טוב - למה אני מתכוונת. שגרת חיינו היתה עבודה ועבודה היתה כל חיינו. הכול סבב סביבה. היא משלה בנו. היינו ברגים במכונה. האם אני מצטערת? איך אפשר להצטער, וחוץ מזה – מה יועיל לי הצער? הצער רק יכאיב לי ועוד יותר ממנו – החרטה. ואני כאבתי די בחיי. הצער מוליד את החרטה והחרטה את הייסורים וכך נקשרות זו בזו חוליות ההחמצות והאובדנים, עד אין סוף. אבל אני, אתה רואה, אתה קורא, בחיים אני נאחזת בציפורניים, שכל יום כוסס אותן נסוג יותר ועמוק יותר אל הבשר, וכל יום מחליק עוד יותר את הקיר שאותו אני שורטת במאמצי הטיפוס הסזיפיים שלי. ואני יודעת: בסוף אני אפול, כי דין הכול ליפול. לכן, אם תשאל מדוע נכון לי השקט, מדוע אני לא מתקוממת נגד העוול הבלתי נסלח של העדר הטעם והתכלית, אני אזקק לך תשובה פשוטה ותמציתית- כי החיים יפים למרות הכול, ואחרי הכול די טוב ודי נחמד לחיות. אני מכירה אותך כמו את החריצים בכפות ידיי ובמצחי. אתה אינך מבקש דבר מהחיים. אינך זקוק לכלום. אינך מתאווה לכלום. די לך בפרוסת הלחם בריבה ובכוס התה ההסתדרותי שלך. אני מכבדת אותך על הסתפקותך בכה מועט, נחום. אבל הצניעות הנזירית שלך מתחילה לא לתת לי לנשום נכון.

 

ובתוך תוכי אני יודעת: לא אוכל לשאת את המחשבה על אודות איוולתה של הבחירה שלנו, לעבוד עצמנו לדעת, עד כלות הכוחות, עבודה שרוקנה אותנו ורוששה אותנו והותירה אותנו טבועים בחותמה הבל יימחה- היינו אנשים עובדים. זה מה שהיינו. לעבוד ידענו. זאת איש לא ייקח מאתנו. האם יש להתפאר על כך? האם מותר להתגאות בשל כך? מסופקת אני. מסופקת מאוד.

 

חיינו חיים מאוד צפופים והכול התנהל במין רעש רקע סמוי, טורדני, מסיח דעת. לא יכולנו להתרכז ריכוז עמוק, תהומי, כזה שמגיע עד שורש הנפש. בחרנו לחיות על פני השטח, מחליקים על הקרום הדק של הנסיבות החיצוניות. מעטים בלבד התבוננו בחייהם באומץ הנדרש. רבים העדיפו לא לדעת את נפשם. אתה ודאי שמעת כמוני אין ספור פעמים את הביטוי שאין קיבוצי ממנו- כמו כולם. ובכן, נחום, אחרי כל השנים הגעתי למסקנה הטבעית, הפשוטה והמתבקשת. אני לא כולם. וככל שתתפלא- גם אתה לא, אפילו אם אתה עדיין לא יודע או לא רוצה לדעת, כי ידיעה עלולה להפוך עליך את החיים.

 

אתה לא אשם, נחום. יש איזה שובע. יש איזו נקודת רוויה. מה שמעבר להם מחניק. מקשה על הנשימה. אני נבלמת כאן, אתה מבין? לא, אתה לא מבין, שהרי לא חסר לי כאן דבר וגם נוכחותך, רכה ומפייסת, נותנת איזה הד נעים למגע נשמתי. אבל משהו אחר, נחום, בעור. משהו ברקמה הפנימית, התת-עורית חסר. מין אנמיה נפשית.

 

אתה לא תבין כי אתה, נחום, לא עשוי מאותם חומרים. אתה שונה. סליחה, באמת. אני לא נפרדת, אני קמה והולכת. אולי יום יבוא ואני אתחרט. לא. אני לא יודעת בכלל ואם וכאשר וכאשר יעמיד אותי הזמן על טעותי יהיה לי לאן לחזור, אם יהיה טעם לחזרתי, אם תאווה בכלל לקבל אותי חוזרת, אבל עכשיו אני צריכה לקום וללכת.

 

תמיד כיבדתי את מנוחתך וגם עכשיו, בשעת בוקר שחרירית זו, אצא לי לאטי, זהירה לשנתך הנפרמת, שומעת את נשימתך הלאה, העייפה, ועוד מעט אניח על כף ידי הפתוחה נשיקת פרפר אחרונה ואעיף אותה אליך בנשיפה. ואסע לי אל חיי.

 

נ.ב. יום יבוא, זאת אני יודעת, החיים יגידו לי בדרך שבה הם אומרים, מעצמך את ברחת, נעמי, לא משום מקום, לא משום איש. רק מעצמך. ובכל זאת, זה חזק ממני.

 

עוד נ.ב. תיזהר ותקפיד מאוד על הסוכר.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: