סדר פסח של דודה חיה / אברהם שרון


סדר פסח של דודה חיה מעשה בסיפור שהיה   וחזר ונשנה מדי שנה
מאת אברהם שרון, רשפים
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן


שעות ארוכות ציפיתי מדי שנה, קפוא במקומי הצר, לארבע  המילים הגואלות והמושיעות, מילים שאין כמוהן למיצוי הביטוי 'חיי חופש חיי דרור' ואלה הן: "חסל סדר פסח כהלכתו". איך נשמתי אז לרווחה.

בכל שנה – אף לא אחת מהן היא הואילה להחסיר - היתה דודה חיה מגיעה אלינו מבת ים, עיר מגוריה,  אל הקיבוץ,  כדי להסב עמנו ( אלה מה, אלא מי) אל השולחן שבו הצטופפנו, מרפק איש תחוב בצלע שכנו, אל שולחן הסדר, הערוך להרהיב והטעים להפליא.

 


איור מאת יעקב גוטרמן

 

מדי שנה, עם בוא האביב, כשיבולת שגמלה להוריק והחלה להזהיב, דודה חיה לא המתינה להזמנה - היא  היתה יוזמת אותה, כלומר נענית לה.

מסורקת בקפידה יתרה ומאופרת בהפרזה, ערירית ומכמירת לב בבדידותה -

יותר מאשר באה לחגוג במחיצתנו את ליל הסדר היא באה כדי להפיג באמצעותו את בדידותה - היתה חיה מגיעה אלינו מהעיר הרחוקה בשעת  צהריים מאוחרת, מספיקה "לאכול משהו קל" ואף לנוח כראוי. כחלוף שעות אחדות, מאוששת ורעננה, היתה דודה חיה זוכה  למנה חמה של תשומת-לב וגם לארוחה הגונה ומשביעה עד להתפקע. מעודי לא שאלתי את ההורים על מיקומה של דודה חיה באילן היוחסין המשפחתי ובעצם עד היום אני לא יודע אם  קרבתה היתה קרבת דם או סתם. אולי היתה קוזינה רחוקה ואולי "רק" מכרה טובה, ידידת המשפחה. אני קיבלתי אותה כעובדה מוגמרת, מובנת מאליה ולא הקשיתי בשאלות אודותיה. היא היתה ברורה לי כמו השיבולים השקטות וחולצות הדקרון הלבנות, המעומלנות, והסנדלים התנ"כיים, שהדיפו ריח עז של עור חדש וכמו גערות- ההיסוי של אבא.

 

טקס ליל הסדר בקיבוץ  היה ערוך ומוקפד לפרטיו.  הכל בו תוזמן למופת. אני זוכר את לילות הסדר כביטוי החילוני הקרוב ביותר למושג קדושה. מבחינה קיבוצית הלילה הזה אכן "נשתנה מכל הלילות": הוא היה הארוך והמייגע שבהם, אבל מי העז להודות בכך, קל וחומר – להתלונן מעבר לרטינה ולהמהום שביטאו, עמומים ככל שהיו, אי-שביעות רצון מהתארכותו לאין-קץ של  קיומו, המוקפד עד אחרון הפרטים של ליל הסדר כהלכתו.

 

סבלנית,  קפדנית ומפורטת, היתה אימא כששידרה לדודה חיה, ישירות ובלחש רם, את מהלכו הטקסי של סדר  הפסח, שהיא, חיה, היתה נוכחת בו, עובדה שולית ובלתי נחשבת, אשר לא היה בה כדי  להניא את אימא משידורו.  השידור שלה היה חי אבל הוא היה בעיקר – גם בלחשו - רם. אכן כי כן: רמה מאוד היתה גם לחישתה ההסויה,  וכאשר אבא העיר לה והפציר בה לדבר בשקט ( הוא ידע שעל איסור דיבור באופן גורף לא היה מה לדבר) וכשלא שכך דיבורה ולא פסק שידורה – הוא אף גער בה, באימא.

אבל אימא היתה רגילה לשדר את מהלך ליל הסדר ודבר לא היה יכול להניא אותה משידורה.

דודה חיה כבר ידעה על בוריו את אופן ההתנהלות של הסדר – היא היתה למודת סדרים ומעולם לא נפקדה מהם -  ואף הכירה חברים וחברות אחדים, בוודאי את המרכזיים שבהם, בשמותיהם, חלקם בחיבותיהם.

טובה וחמה היתה דודה חיה ואני זוכר את מבט עיניה החומלות, שהיה בהן נוחם נעים ומרגיע, כאשר הצטלבו לפתע מבטינו והחלפנו עיניים כמו מ זכרות – לי חום, לה ירוק.

קל לי להניח ולשער, בעיקר כיום, שעצם הישיבה הממושכת על ספסלים צרים  בכל משך ליל הסדר היא, כשלעצמה, מעשה קשה ביותר, קל וחומר – כאשר אסור לפה לפגר פיגור רב אחרי ההתרחשות על הבמה. אכן, קשה ומייגעת היא מלאכת שידורו של ליל סדר ( ניסיתם?) אבל לאימא לא היה שום קושי. אולי ההרגל ריכך. אולי היותה למודת שגרה. אולי תחושת חובה מצפונית. אולי, פשוט, אי-היכולת שלה להימנע.

את אבא השידור הזה הוציא מהכלים ועכשיו כבר מותר גם לי לגלות: גם אותי הוא עצבן כהוגן.לא בכדי מסמלת יותר מכל את ליל הסדר הקיבוצי עינו המתה של ראש  דג הקרפיון – מאכל שעצם ההסתכלות עליו כמוה כעינוי  (והמחשבה על אכילתו היא סיוט) ולא בכדי עד עצם הפסח המשמש ובא הזה, מסמלים הדודה והדג את תמציתו של החג, גם אם לא את מהותו.

כשקיבוץ עין-השופט, שם נולדתי ושם גדלתי ושם בגרתי ושם חייתי עד שנישאתי ועברתי למקום אחר, קיבוץ שלעולם אהיה גאה בהיותי בן מבניו, הזמין אותנו בשנה שעברה להשתתף בליל הסדר ששם, חזרתי בעיני רוחי אל הסדרים  ההם, אל הישיבה הצפופה, אל הסדר המופתי של "הסדר", כמו גם אל ההתאפקות המעיקה וההימנעות המייסרת  מתחילתה של אכילה לפני הכוס הרביעית – אלוהי השלפוחית והתיאבון: כמה זמן אפשר להתאפק? - היא היא כוס הישועה, א-מחייה. עם קבלתה  של ההזמנה המרגשת הזיכרון נפתח בי כמו פצע שהפציע לו לפתע מארכיון ילדותי  ודמותה של דודה חיה שתתה ממנו, כשאימא גוהרת על אוזנה ומשדרת לה את מהלכו של  טקס ליל הסדר כהלכתו, לא גורעת ממנו פסיק ולא מחסירה ממנו נקודה.

 

***

 

החומרה היתרה שבה נדרש אבא אל ליל הסדר נבעה ממעמד הקדושה שהוא סימל וביטא עבורו. מי שהפגין חוסר ריכוז לקריאת קטע זה או אחר מן ההגדה,תופעה שנקראה אז פיזור נפש ובמונחי ימינו תיקרא הפרעה של קשב וריכוז, מי שהפריע לשמוע אפילו מכה מהעשר שלקו בהם המצרים קיבל נזיפה והוסה בשששששש.... ארוך וקולני.

אבא הבין שדודה חיה הפכה למסורת כשם שהקרפיון והמצה וכל סיפור  היציאה הפכו למסורת ולא ניתן לתאר את חג הפסח בכלל ואת הסדר המוקפד שלו בפרט בלעדיה. גם כשידע שמסורת היא מסורת ולכן יש להידרש אליה בכבוד ובאיפוק ואסור איסור גורף לגעת בה בכלום, קל וחומר – לשנותה, בכל זאת  נוכחותה המסורתית של הדודה, מאזינה לשידורה של אימא, הכעיסה אותו מאוד

( גם אותי)  עד כי פקעה סבלנותו ( גם שלי)  עוד לפני שהמנחה הרשה ללגום מן הכוס הראשונה. עם השנים, הפך גם כעסו הכבוש של אבא על אימא לחלק בלתי נפרד ממסורת החג.

כיום, ממרחק הזמן,  אני מתיר לעצמי לגלות:לא יכולתי להיענות להזמנה המלבבת, הנדיבה והמרגשת להסב לשולחן הסדר בעין השופט ( מי בכלל מוזמן כיום לאן שהוא?) בעיקר משום שכבר עם קריאת ההזמנה קמה והתאוששה בעיני רוחי דמותה המוחשית של דודה חיה בכבודה ובכובדה, על תסרוקת מגדל-בבל הסגלגלה שלה, על איפורה השמנוני המודגש,  כשהיא מיישרת, באיטיות ובקפידה, את שולי שמלתה הפשוטה, מיטיבה מריחתו של קרם-הלחות על חלקת עור פניה המפודרות למשעי, קולחת שיעול אחרון ובשבע ורבע מכריזה בשידור ישיר לאומה כולה " אני מוכנה".

 

***

 

ואז התחיל מסע הצעידה האיטי אל חדר האוכל, שם הסבנו, חמושים בדודה חיה, אל ליל הסדר, חווים חוויה  שאינה ניתנת כלל לתיאור.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: