והרוח עשויה נשימות של פרפרים / אברהם שרון

...והרוח עשויה נשימות של פרפרים

אברהם שרון - רשפים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עדין הוא החושך והרוח עשויה נשימות של פרפרים. דקה וחמקמקה. כמו שאתה אוהב אותי, כשאני נשוּבה בה, עדיין יפה וטיפה אף נחשקת , אם יורשה לי לחוש כך, גם אחרי כל השנים.

איור מאת יעקב גוטרמן

קשה וקר לי המרחק. ברגעים שהם מייסרים הגעגועים אליך כמעט עד בלי יכולת לשאתם, אני מתלוצצת לי כי אין מנתחת יסודית ממני את המבנה המולקולארי שלהם. ברגעים שבהם אני מתקרבת לסף השבירה, וזה קורה לי כמעט בכל רגע נתון, אני מדמה אותם בעיני רוחי או, אם לדייק, בחושי נשמתי לפתיתי מרציפנים, כמו שאהבתי בילדותי, כשכיניתי את הפתיתים האלה פירורי שלג מתוק, כדי להמתיק לי. כדי להכאיב לי. כדי שאם אני נאכלת מבפנים, לפחות שיהיה מתוק. דווקא בי מוצאים הגעגועים מסתור. הם מתפצלים לתתי-געגוע וכל תת כזה מתיישב מתחת לעור, ושם, תת עורי, מתחת לרקמת הנקבוביות הסמויות, הוא מתחיל להחליא אותי בחולי שאין לו מרפא. מה שהכי קשה בהם זה שאין מה לעשות כשהם תוקפים, הגעגועים. אתה מבין? אי אפשר להקהותם, ודאי לא לגרש אותם. אין טפילים מהם. כשהם לופתים, המלתעות שלהם סוגרות מבפנים. חונקות, ממיתות את האוויר.

 

מדוע אני מפרטת לך על הגעגועים? כי גם אתה מבין בהם דבר או שניים. גם אתה הוכחת לי כי אתה יודע להתגעגע וכי אין געגוען חרוץ ונמרץ ממך. כשאתה מתגעגע אליי אני חשה מוחנפת, מי כמוך יודע, ולפעמים אני קולטת בתשדורת הגעגוע משהו שאולי עוד יבער בינינו אף כי אני יודעת מה שגם אתה יודע, האש לא רק כבתה. היא מתה.

 

 מה שהכי עצוב זה שאנחנו נעשים אמתיים באמת רק כאשר אנחנו מתגעגעים. על פי הגעגועים אנחנו אומדים את המרחק שלנו מהיקרים לנו, את עצמת ההעדר. על פיהם אנחנו שוקלים את כובד החיסרון, את עומק החלל. געגוע, נורא לומר זאת, הוא סוג של תפילת אשכבה. באמצעותו אנחנו מתחילים להיפרד.

 

אהובי,

 

אני כה נואשת כשאני מתגעגעת. כה אבודה.

 

אולי ייפלא הדבר בעיניך ואולי לא אבל געגוע הוא לא רק סוג של ריגוש. הוא מפריש בגוף חומר שאני לא יודעת איך לכנותו אבל אותי הוא מעביר למצב צבירה שבו אני חווה סוג של הארה. לפתע, בעיצומו של געגוע, בעודי נלפתת בו, מתחוור לי פשר החיבור בינינו. מפתה להגיד שנועדנו זה לזה אבל אתה ואני יודעים שלא כך הם הדברים, שזה לא זה. לא הגורל הוא שהועיד אותנו, לא הוא שהפגיש בינינו. אתה הגעת אליי בכוונת מכוון כדי לקרוע אותי מקשר שהייתי קשורה בו. אני מבינה. לא יכולת לפרום אותו לאט, בעדינות. לא היה לך זמן. גם סבלנות לא היתה לך. תשוקת-פתאום בערה בך, איימה לשרוף אותך, אולי גם אותי, עמדה לכלותנו. עד היום מתסיסה אותי לא פעם חריפותו של האופן המכוער, הבוטה, הכמעט אלים, שבו הכול קרה.

 

האם בחטא יסוד הקשר בינינו? שבוע שלם סער ורגש הקיבוץ. אפשר היה למשש את הקצף שהקציפה הסערה. האם טפילת האשמה הכוזבת והנבזית בך היא סוג של נקמה על האופן שבו לקחת אותי מחייו של איש שהועדתי עצמי אליו?

 

אני יודעת, הגעגוע הוא בריחה. הוא מעמעם את אור הסנוורים המסמא של הכעס שאני כועסת על עצמי, על חולשתי, על החיים. כועסת על נסיבות חיי שתעתעו אותי להגיע אל מקום שבו יכולתי להיוותר כנועה, תלושה, לא מעזה לעשות שום צעד, שום שינוי, שום כלום, רק להישען עליך ולאהוב אותך עד בלותי, עד כלותי. ויודעת אני ידיעה מכאיבה כי במקום אחר ובנסיבות אחרות יכולת לחיות אותם טוב יותר, חופשי יותר, מאושר יותר. מאחורי הגעגוע שלי מונח שוט מלקה ומייסר של אשמה שאין לה תיקון על כך שהבחירה שלך לחיות עמי גזלה ממך מנת אושר שהיתה אמורה להיות מנת חלקך. הצרתי את צעדיך, במובן מסוים כלאתי אותך בי. האהבה שלי אותך לא הניחה לך לנשום, אני יודעת. אנא, אל תכעס עליי, אני הלא כה מתגעגעת.

 

ויותר מכל, אהובי שלי, הגעגועים נותנים לי פתח מילוט, שביל בריחה מהמחשבה שאני לא יכולה לשאת אותה עוד: את הכתם הנורא שעמו אתה חי מזה שנים, כתם האשמתך במעשה מגונה באחת מהנערות בקיבוץ. הלא מי כמונו יודעים כי מה שבגלל נסיבות וגורל מצערים מאוד אתה אינך מסוגל לעשות אפילו מאהבה - בכוח, מכורח, מאונס על אחת כמה וכמה שאינך מסוגל. מה רצו? שתפרסם ברבים, כנוע מעלבון, נרצע מהשפלה, את הגיליון הרפואי שלך המעיד כאלף עדים אל העדר יכולת מכל בחינה שהיא לבצע את מה שייחסו לך ההאשמות המרושעות?

 

נידונו לחיות עם כאב, עם עלבון, עם השפלה, עם אשמה. עקודים אל צלב, אשר עליו עדיין מדממים - לעד ידממו - האיברים שבהם נעצו בנו החברים מסמרים, שלא לדבר על נהרות הדם של הנפש.

אין כפרה, ודאי. אין מחילה, ברור. נו, אז מה? אתה יכול למות כאן מבפנים ואיש לא יידע זאת, אבל, אהובי, כך זה בכל מקום, הלא כן? והקיבוץ אינו מקום טוב או רע יותר, הוא פשוט מקום שונה, מקום אחר. אבל העיניים, הו, העיניים. מדקרות חרב הננעצות בך, משוחות רעל, מתיזות ארס, עוקדות, מפשיטות, הנה האנס וזו אשתו ולך תצעק לשמים עד צאת הכוכבים כי הכול כלל לא ייתכן ואם רוצים הוכחה, בבקשה, אני מוכנה להמשיך להירמס תחת מכבש המבטים ולפרסם את הגיליון הרפואי שיידעו כי אתה אפילו אותי לא ידעת . ואחר כך לבכות ,או לפחות למות.

 

זה לא איום - זו הבטחה: גם כשתחזור לא תפחת עצמת הגעגוע שלי אליך. אתה חוזר?

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: