אפשר לשמוע את העצים נושמים / אברהם שרון

אפשר לשמוע את העצים נושמים

אברהם שרון - רשפים

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

גיטה יקרה,

 

לא תאמיני כמה ריק כאן, כמה שקט, כמה כלום. כל המדרכות ריקות, אפשר לשמוע את העצים נושמים. לא תאמיני, גיטה, בחיים את לא תאמיני איך המקום הזה השתנה, איך, כמו שחינכנו אותנו שאדם לאדם – אדם, הפכנו לאדם לאדם – להד"ם. אדם לאדם סתם. לא תאמיני איך בבת אחת חבטה המציאות את אגרופיה בפנים, "פצצות לגבות". כמו שהנכדים המעודכנים אומרים לי - סבתא את כבר לא מבינה כלום מהחיים שלך. ככה זה אנשים, כל אחד מנסה לתפוס ככל יכולתו ואני לא יודעת מה זה יותר מה – עצוב, מגוחך או משפיל, אבל מה לעשות, אין מה לעשות, מתישהו זה היה צריך להגיע.

איור מאת יעקב גוטרמן

הערב כאן שקט כאז – את זוכרת – והלילות רכים ונעימים כמו שהיו תמיד, כשהרוח היא צעיף משי, בעיקר בקצה הלח של הסתיו, כשהרוח נוגעת בווילון התחרה השזור ציורי-מים זעירים  וכפר הדייגים  המצויר עליו מקבל חיים משלו, ואם ממש ממש שקטים, אפשר כמעט להריח את הריח של הכפר הזה, למרות שדגים אני מתעבת, כמוך.

 

אבל את יודעת, גיטה, מאז שהכל השתנה, השתנה גם משהו שבחיים לא הייתי מאמינה שישתנה. האנשים התרחקו זה מזה, נכון,  אבל פתאום מתוך ההתרחקות הזאת והטינה והעוינות והכול – כל הפסולת שנוצרה מהחיים המשותפים - נוצר מרחק טוב, נכון, אנושי יותר. וכאילו מישהו טיהר כאן שפכים, אפשר לנשום חופשי ופתוח יותר  ולפתע, במובן החיובי, הבריאותי אפילו, מתחיל, אחרי כל השנים הצפופות, להיות רווח, מרחב, ופתאום גם, מן הוקוס-פוקוס כזה, לא אכפת לי, במובן החיובי אני מתכוונת, לראשונה בחיי, תתפלאי, מה חושבים עליי אנשים. הם יחשבו, זה ברור, תמיד יחשבו ותמיד יהיה להם מה להגיד, אבל מה אני אגיד לך, גיטה, לי כבר לא אכפת, בעד זה שפתאום, אלוהים (סליחה, את יודעת שאני לא) אני מתחילה להרגיש, סוף כל סוף, שהחיים שלי שייכים לי ולא לקיבוץ, כך שההפרטה האמיתית, המשמעותית, היא, בעצם, מבחינה פנימית – הפרטת החיים עצמם, ששוב אינם שייכים עוד לקהילה אלא לפרט. וכך נכון לחיות. כששואלים אותי נו, איך ההפרטה אני אומרת רק שאפשר לשמוע את העצים נושמים וככה כל אחד יכול לתאר לעצמו ולחשוב מה שהוא רוצה.

 

אני מרתיחה לי תה. רוצה גם? חצי סוכר, כמו פעם, אם אני זוכרת, נכון? ואנחנו, כפי שאת בטח יודעת מופרטים ראשונים, נשארתי ערה עד טיפה אחרי חצות - שנתי נדדה כמו שאומרים -  ומעל הדשא, כפטריות לבנות, בתוך קונכיות-פלאסטיק, מתחת למכסה הקמור, בער האור הסולארי של המנורות בחלק הקעור, והיה משהו מרגיע במנורות האלה שקניתי ב'אייס' במבצע רק לפני שבועיים (כדאי לך, זה יופי של פטנט וגם לא לוקח בכלל חשמל. גם השכנים קנו  ועוד מעט כל השכונה תתמלא מנורות כאלה כמו פטריות אחרי הגשם כמו שאומרים ) וריכך לי את החושך והיה קור קל, דק, נעים כזה, קצת קריר אבל שלא רועדים בו ופתאום פרצתי בבכי. תכף חסמתי את הפה באגרוף, כמו שחונקים שיעול, בכל זאת, השכנים, את יודעת, כל החיים חינכו אותנו שאסור להפריע למנוחת השכנים כי זה הדבר הכי קדוש, וכשהרגשתי שאני כבר לא מצליחה להתאפק בחוץ, נכנסתי מהר הביתה, סגרתי טוב את כל התריסים והחלונות - כי די לבכי בסדק צר – ובתוך הבית האטום, מוגנת לגמרי, בכיתי את כל מה שלא העזתי שנים. הבכי ניקה אותי, זיקק אותי, טיהר אותי, ריכך וגם, תסלחי לי בעד זה שאני לא מצטנעת, ייפה אותי. כל מה שהיה כלוא בי יצא החוצה, לחופשי. בכיתי את החופש הגדול, הראשון, של חיי. הרגשתי פרפר שיכול לעוף לאן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ואף אחד לא יגיד לו כלום. או ציפור, נגיד ציפור, שיכולה גם לצייץ ולא אכפת לה, כי "מה אכפת לציפור", יש שיר כזה, גיטה, מה אני אגיד לך, אין לי מלים לתאר לך, אולי מה שאת הרגשת כשעזבת את הקיבוץ – אני הרגשתי כשנשארתי בו. הקיבוץ שהשתנה והוא כבר לא קיבוץ, צריך להגיד את האמת, גיטה, בעד זה שמספיק שנים שיקרנו לעצמנו את החיים.

 

מישהו שיחרר את הלפיתה. ומישהו פתח כפתור. והיה איש אחד שהפסיק פתאום להסתכל ואישה אחת שחדלה לדבר. ועל המגלשות שיחקו ילדים, כאילו זרים, כמו בגן משחקים עירוני, ופתאום נעים לי לראות את תנועות החיים הפשוטות, הקטנות – אנשים חיים, פשוט חיים. בלי יומרות. בלי מלים גבוהות. וכה מרגיעה היא פשטות החיים. בלי ההוא אמר כך וההיא אמרה כך. פשוט חיים. אבל ריק כאן, גיטה, ריק מאוד. ואני, הדמעות כבר לא זולגות אבל בתוך תוכי אני מרגישה ויודעת, אני את הבכי עוד לא גמרתי לבכות, אבל טוב, עכשיו טוב ונעים יותר, כי נכון, נכון לחיות בפשטות ובטבעיות ואם עצוב זה עצוב בעד זה שהחיים לא יכולים שלא להיות עצובים.

 

ד"ש לנחמן (אני מקווה שאתם כבר לא עושים אחד לשני את המוות) ותכתבי גם את לפעמים.

 

נ.ב. איך הבריאות?

 

עוד נ.ב.  אני לא אכעס אם תראי את המכתב גם לנחמן, אבל אעדיף שלא.

 

שלך מאז, שלך כאז, שלך לתמיד

שפרה

שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: