האדמה הזאת / אברהם אילת

האדמה הזאת

אברהם אילת - כפר מסריק

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

בימים הראשונים של הקיבוץ, התנהל מאבק גבורה אדיר של החברים נגד הרוח והחול. הצריפים והאוהלים הראשונים הוקמו על החולות השוממים, על גבול הביצה, והמשימה הייתה - להוסיף קצת ירק לשממת החולות שמסביב.

איור מאת יעקב גוטרמן

כדי למנוע מהחול והרוח לכסות תוך דקות כל שתיל שנישתל ולהמית אותו מיד, הומצאו אין סוף תחבולות ומתקנים והכל כדי לנצח במלחמה נגד כל הסיכויים.

 

הלוחם העיקרי שהוביל והנהיג את החברים לקרב בחירוף נפש היה - ז'ופש, אישי. גולת הכותרת של המאבק היה הדשא הגדול שליד צריף חדר האוכל (הישן).

 

כדי להבטיח את קליטתו באדמה הביאו בעגלות, רתומות לפרידות וסוסים, אדמה בוצית משטחי הביצה הסמוכים, פיזרו אותה בשכבה נדיבה ויצרו מרבד גדול של אדמה כבדה על החול הבוגדני. בשכבה זו נשתל לבסוף הדשא שהוכן שתילים, שתילים וכל שתיל בתורו ננעץ באדמה. מיד החל מבצע ההשקיה והיו מביאים מים בדליים ובמיכלים ושופכים אותם על השטח בעבודת פרך ובמסירות אין קץ. המלחמה הקשה להבטיח את הקליטה והצמיחה של הדשא נמשכה חודשים ומובן, שגם אחרי שהדשא נקלט סוף סוף והשטח הפך להיות קצת ירוק, חל איסור חמור שבחמורים לדרוך על הדשא ואוי לו לחבר שז'ופש היה תופס, כשהוא עולה על הדשא במקרה...

 

יום אחד הגיע לקיבוץ תאטרון "הבימה" כדי להציג את ההצגה המפורסמת "האדמה הזו" ולא היה סוף להתרגשות האדירה שאחזה בכל החברים. שהרי כל השחקנים המפורסמים באו להציג ובראשם חנה רובינא, מלכת התאטרון, ומסקין הגדול.

 

התברר שלהצגה צריך לבנות במה גדולה שהגיעה במשאית מתל אביב ומאחר והדבר לא היה מתוכנן ואיש לא ציפה לזאת - פנו לרכז התרבות באותם ימים - אריה ביילוביץ' (הללי) - וזה, בלי הרבה לבטים, הורה לבנות את הבמה על הדשא הגדול.

 

לאחר שהבמה כבר הוקמה הגיע למקום ז'ופש וכשראה מה שראה, ליבו עמד להתפוצץ. הוא התחיל להתרוצץ בצעקות אימים, מאיים ומגדף, ואיש לא יכול היה להרגיע אותו. כל השחקנים שהיו אותה שעה בחדר האוכל יצאו מבוהלים למרפסת לראות מה קרה ומי זה שם משתולל וצורח עד לב השמים ומאיים לבטל את ההצגה.

 

את הבמה המשיכו לבנות וההצגה התקיימה כמתוכנן והמאורע התרבותי זכה להצלחה גדולה.

המבוכה של החברים הייתה עצומה והבושה בפני השחקנים לא ידעה גבול. אני לא ידעתי את נפשי מרוב כעס, בושה, אימה ודאגה ורצתי לחדר בצריף שלנו ופרצתי בבכי נורא שנמשך שעות ולא יצאתי מהחדר כמה ימים. את ההצגה, כמובן שלא ראיתי.

 

עברו שנים, ומהקיבוץ נשלחה חברה צעירה, גילה גינת, ללימודים שיכשירו אותה כאחות מקצועית. באחד החלקים של קורס האחיות עבדה גילה בבית חולים "אסותא" ושימשה שם כאחות מעשית והנה באחד החדרים שכב לא אחר מאשר מסקין הגדול שהיה חולה. מסקין התעניין באחות הצעירה והנאה ושאל אותה לשמה ו"מאיפה את באה מיידלע?"

 

כאשר אמרה: "אני מקיבוץ כפר מסריק..." התרומם מסקין ובקולו הרועם קרא: " אה, את מהקיבוץ עם המשוגע הזה שלכם, שהקים צעקות איומות והפחיד את כל השחקנים.... "

 

גילה החווירה והתחילה להתנצל אך מסקין עצר אותה ואמר: "אין דבר, בזכות משוגעים כמוהו הוקמה המדינה שלנו...".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: