זרימה פנימית / אבישי גרוסמן

זרימה פנימית
מאת אבישי גרוסמן, עין שמר, 2003
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

תמיד היה יוחאי תומך נלהב בתפיסות שיתופיות. עוד בראשית הדרך, כאשר רק החלו לנבוט רעיונות השינוי, יצא נגדם בשצף קצף. דבריו שנוסחו תמיד בצורה כבדה ומלומדת, נשענו על אמונות חייו קיבוציות קלאסיות למהדרין. תמיד נמנה יוחאי עם הנחשבים "שיתופיים" וסייע פעמים רבות להדוף כול רעיון שהיה בו שמץ דיפרנציאליות. נולד בקיבוץ, התחנך במוסד החינוכי במסגרת קבוצה חינוכית שרבים מאוד מחבריה נשארו חברי קיבוץ גם לאחר ארבעים שנה מאז סיימו את חוק לימודיהם. במהלך השנים התקדם במסגרת הצבאית והגיע לדרגת אלוף משנה במילואים, סיים לפני שנים אחדות את לימודי הדוקטור בכלכלה, וניהל בהצלחה מרובה את מפעל הפלסטיק של קיבוצו. בשנים האחרונות של שנות התשעים, התקופה בה התלהט הויכוח על כיווני השינוי, נדם קולו. הוא הרבה להיעדר ממפגשים בהם עסקו החברים בבדיקת אלטרנטיבות קיבוציות, נהג להתעטף בשתיקה כאשר התלהט ויכוח בנושאים אלה, והפך זאב בודד, " בלתי מזוהה" בכול הקשור לדמות הקיבוץ הרצויה בעתיד. בני בריתו " השיתופיים" ניסו פעמים רבות לפצח את קוד התנהגותו החדש של בן בריתם הנלהב והפעיל בעבר. חסרונו הורגש מאוד במהלך השיחות שלעיתים הפכו לויכוחים מרים, שנתפסו בעיניהם כחשובים ביותר. "האם עשה יוחאי את חשבונו האישי, החליט שהשינוי ישרת את האינטרסים האישיים שלו ולכן שינה את דעתו?" שאל קבע מורן, בן קבוצתו של יוחאי שנשאר לוחם מובהק למען התפיסות הקיבוציות הקלאסיות. התשובה לשאלה נחשפה באורח כמעט מקרי כאשר יוחאי ובן קבוצתו אמנון נזדמנו לתורנות של שמירת לילה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, גשם כבד של דצמבר ירד בזרזיפים כבדים על גג הבודקה של השומרים. שני החברים ישבו נינוחים ולגמו את התה הרותח שנמזג בכוסות פלסטיק וכרסמו את העוגיות הישנות שמצאו חבויות במגירות הממוקמות בצדי החדר. "הקהילה  הזאת סופה להיעלם. אין לארגון בו אנחנו חיים זכות קיום במציאות של תחילת האלף השלישי", הפטיר לפתע יוחאי בשלחו מבט נוקב לעבר  שותפו לתורנות השמירה, האיש שהחברות אתו נמשכת מאז היותם תינוקות  ועד היום".  אמנון שמע את דבריו של יוחאי ושתק. הוא נזכר שביום הולדתו השישים, היה זה שבועיים לאחר שחגגו את יום הולדתו של יוחאי, שמע בפעם הראשונה את הכינוי קהילה למה שבעבר קראו שניהם קיבוץ. גם אז כמו ברגע זה, הכינוי קהילה למהות המיוחדת בתוכה נולד ובמסגרתה התנהלו כול חייו, נראה לו מנוכר וזר. אמנון, בוגר הנדסת יצור בטכניון, פעיל מקומי בלתי נלאה במניפה רחבה של תפקידים, מריכוז משק ועד חברות בועדת ייעוץ העוסקת בחריגים, חש במתח בו התמלא יוחאי וחיכה בסבלנות להמשך הצגת טיעוניו. 

"הכול מתמוטט מסביבנו וגם בתוך הבית שלנו" המשיך יוחאי כאשר הוא נועץ את עיניו בזכוכית מתוכה נשקפו פניהם של השניים.

"במצב אליו הגענו צריך כול אחד מאתנו לדאוג לעצמו. אף אחד לא ירים אותי אם חס וחלילה יקרה לי אסון בדמות מחלה או שכול מכול סוג שהוא. אין לי פנסיה המבטיחה את עתידי ועתיד משפחתי ואני מרגיש שעיקר המחויבות שלי היא לעתידי ועתיד בני ביתי".

כאן הפסיק את שטף דיבורו ושלח מבט מפוזר לעבר פניו של חברו. אמנון המשיך בשתיקתו, לגם את שארית התה שנותרה בכוסו וחיכה. "כול העיתונות התנועתית מלאה בתיאורים של המשבר בקיבוצים. בזה אחר זה משנים קיבוצים את שיטת ההתנהלות שלהם ועוברים להיות עסק לכול דבר ועניין. רבים מהם מבטלים את רקמת הערבות ההדדית, מפסיקים לנהוג על פי הכלל של שוויון ערך העבודה, משלימים עם העובדה שיש כאלה שיכולים לחיות ברמת חיים גבוהה בעוד האחרים, בחלקם הגדול פרזיטים החיים שנים על חשבון הציבור, יחיו ברמת חיים נמוכה הרבה יותר,  שתשקף את יכולתם הכלכלית. אני יודע שאני וגם אתה נמנים על אלה שיכולתם להתפרנס גבוהה. אנחנו משכילים, מנוסים בניהול מערכות מורכבות, ויכולים תוך תקופה קצרה להשיג רמת חיים המקבילה פחות או יותר למקבילים לנו מבחינת ההשכלה והניסיון הציבורי בישובים שמסביבנו. לאחר שהבנתי שהכול אבוד, החלטתי לא להמשיך ולהיות פראייר. בימים הקרובים אני אמור להצטרף למחנה ההולך ומתחזק של חברים הרוצים לשנות את השיטה הקיימת ולהנהיג בקיבוצנו שכר דיפרנציאלי". פניו של אמנון החווירו, סבר פניו  הפך קשיח, כמעט אלים, ומבטו ננעץ בעוצמה רבה בפניו של חברו שזה עתה סיים את הצגת משנתו. "בוגד נקלה" חשב לעצמו תוך כדי התבוננת במי שהיה בן בריתו במשך שנים רבות של מאבקים על דמותו ואורחות חייו של הקיבוץ, ביתם המשותף. לאחר שהצליח להרגיע במעט את סערת רוחו עלתה מתשתית אישיותו השאלה שהציקה לו תקופה ארוכה כאשר היה משוחח עם התומכים בשינוי לכיוון הדיפרנציאלי. "אתה מכיר היטב את בן קבוצתנו החולה בטרשת נפוצה. הוא לעולם  לא יבריא ממחלתו ותמיד יהיה תלוי ברצונה הטוב של החברה הקיבוצית לה היה נאמן כול חייו ותרומתו לכלכלתה ודמותה התרבותית עצומה. מה הגורל שאתה מועיד לו? האם לדעתך הוא יכול לסמוך שלאורך ימים ושנים המסגרת הקיבוצית, או מה שאתה מכנה  המסגרת הקהילתית, תסייע לו להתגבר על הנובע ממחלתו וממגבלותיו הפיזיות? ואם כבר הגענו להזדמנות להבהיר את עמדותינו בשיחת אמת, ברצוני לשאול אותך שאלה נוספת, רגישה, ואין בכוונתי בהצגתה לפגוע בך אישית. במזל טוב ילדה בתך בימים אלה שלישיה. אתה יודע כמה יקר לטפל בשלושה ילדים קטנים שבאו כתוספת לבן הגדול שעדיין לא מלאו לו שלוש שנים. האם לדעתך הקיבוץ כמסגרת חברתית כלכלית חייב להשקיע מאמצים רבים שמחירם בכסף ובכוח אדם רב , בטיפול בנכדייך הרבים, רבים מעבר למקובל במקומותינו".  כאן השתתק אמנון, לקח לעצמו עוד כוס תה כאשר הוא חש אי נעימות רבה על שהשאלות האינטימיות, אולי הפוגעות, נשלפו מעולם הרהוריו ויצאו לאוויר העולם בצורה בוטה כול כך. "אני נשארתי נאמן להשקפת עולמי שהייתה פעם גם השקפת עולמך. אני חושב שעל הקיבוץ מוטלת אחריות מוחלטת לטפל בחברנו החולה כמו שחובתו של הקיבוץ לסייע בשמחה לבנך לטפל בבניו שהם גם נכדייך האהובים". כאן סיים אמנון את הצגת עמדתו, לגם את שארית התה שנשארה בכוסו וציפה לתגובתו של חברו.

יוחאי שתק שתיקה ארוכה כאשר הוא נועץ את עיניו ברצפת החדר. ניכר בו שלא ציפה לאמירות כול כך ישירות ובוטות  מצד חברו לקבוצה ולקיבוץ, אמירות שהציבו סימן שאלה לגבי עמדותיו המוסריות.

במיוחד גרמה לו כאב הדוגמא עליה התבסס אמנון בטיעוניו.  זו הנוגעת לחברו הקרוב  שהוא עכשיו חולה כרוני. הוא הרגיש מבוכה משתקת מהפן החדש, עליו לא חשב  כאשר הביע תמיכה במעבר לשכר דיפרנציאלי. האפשרות שיידרש לתמוך במשפחתה של בתו במשך תקופה ארוכה, גרמה לו לחשוב מחדש על מיקומו הצפוי במדרג היכולת להשיג רמת חיים גבוהה כאשר ינהיג הקיבוץ שכר דיפרנציאלי כשיטה כוללת. כאדם מחושב בעל ידע כלכלי רחב ידע שאם ייאלץ לסייע למשפחת בתו לגדל את ארבעת ילדיה, יהיה הדבר כרוך בהוצאות עצומות שלא נלקחו על ידו בחשבון כאשר ערך את התחשיבים במטרה לדעת מה יהיה מצבו הכלכלי כאשר ינהיג הקיבוץ את השיטה החדשה. תחושה של קנאה מעורבבת בעוינות בראשיתית, הציפה את כול עולמו כאשר התבונן בפניו של אמנון שלהט אמונתו בערכים בהם האמין פעם גם הוא, כמו מילא את החלל כולו.

"השעה כבר ארבע וחצי. לפני חצי שעה הייתי צריך לסיים את תורנות השמירה שלי", אמר יוחאי כאילו לעצמו, נטל את הספר בו עיין במהלך הלילה, הפטיר מילות פרידה לעברו של אמנון והלך לביתו.

אמנון שתורנות השמירה שלו אמורה להסתיים רק בשש בבוקר נשאר לבהות מול מכשיר הטלוויזיה שנשאר דלוק בווליום נמוך לאורך הלילה כולו. מה קרה לו, ליוחאי, שכך השתנו דעותיו, הרהר לעצמו תוך כדי השמעת המתרחש בתוכו בקול רם. האם אמר נואש מיכולתו של הקיבוץ להתקיים לאורך זמן? אולי הדברים המתרחשים במשפחתו עליהם מדברים החברים בשיחות לוחשות שהשתיקה יפה להן, משפיעות על עמדותיו האישיות? ואולי חוסר יכולתו לסייע לבנו שהסתבך בעסקאות מפוקפקות אי שם בדרום אמריקה גרמו לו לשנות את הקוד הערכי בו האמין ועל קיומו לחם במשך שנים ארוכות? ואולי פשוט הוא רוצה לחיות ברמת חיים גבוהה יותר מאשר זאת בה הוא חי כיום? ואולי באמת התייאש מהשיטה הקיבוצית? אמנון קם ממקומו, כיבה את האור בבודקה ויצא לסיור בטנדר המוצמד לשומרי הלילה. כאשר עבר ליד הסככה של הרפת החדשה עבר בו הרהור שהיה בו תערובת של חרטה עם זיק של שמחה לאיד. מעניין, חשב לעצמו, כיצד השפיעו על ידידי יוחאי דברי בקשר לבן קבוצתנו החולה במחלה כרונית בתוספת הערתי על העלות הגבוהה של גידול ילדים בשיטה החדשה, עלות שתיפול כנראה גם על משפחתו שלו.

בשעה שש החנה אמנון את  הטנדר בסככת הרכב ורבע שעה מאוחר יותר היה במיטתו לצד אשתו.



סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: