כבר כאן? / אבישי גרוסמן

?העתיד כבר כאן
מאת אבישי גרוסמן, עין שמר, 2003
איור מאת יעקוב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

 רועי, הבן של נתן ורוחמה חולה מאוד, כך בישרה לי בקול גבוה ציפקה היודעת כל. לאחר שהרשתה לעצמה לשאוב הנאה מתדהמתי על הבשורה שבישרה לי זה עתה, הוסיפה בקול שקט שהיה בו תערובת של צער אמיתי  וזיק כמעט בלתי מורגש של שמחה לאיד.  "נראה כיצד יתנהגו עכשיו הדיפרנציאלים האלה" מלמלה כאילו לעצמה כאשר היא מפנה את ראשה לצידי הדרך, מקום שממנו הגיח לפתע הסבא של  רועי, כאשר הוא מחזיק בידו תיק יד, סימן שבכונתו לנסוע למקום כלשהו.  "מה שלומו של רועי, האם יש שינוי מאתמול להיום" שאלה ציפקה את הסבא, אביה של רוחמה, כאשר היא שולחת לעברו עיניים חקרניות אוספות מידע. ידוע היטב במקומותינו שלא ניתן לחמוק מחקרנותה של ציפקה. אפילו אם מתכוון החבר הפוגש בה להשאיר את המידע ברשותו בלבד ונשבע לעצמו שלא יתפתה לענות על שאלותיה, ספק רב אם יצליח לעמוד בכוונתו, כלומר בהבטחה שהבטיח לעצמו. וגם הסבא של רועי, ירוחם שלומוביץ, לא עמד בעוצמת מבטיה ותחכום שאלותיה  של ציפקה  ודיווח לה דיווח מדויק, הנכון  לערב הקודם, על מצבו של הילד. "התגלה אצל רועי סרטן בריאות, הרופאים טוענים שהמחלה מתפתחת במהירות עצומה, רק נס יכל לסייע לו להבריא ולחזור לחיים רגילים" סיים ירוחם את הדיווח ופנה לעבר סככת הרכב  בה היה רשום על שמו רכב למשך כל היום והלילה, ללא הגבלת זמן.

רוחמה ונתן, הוריו של רועי שבימים אלה מלאו לו שמונה שנים, ישבו על יד בנם החולה במשך כל היממות שעברו מאז הובהל לבית החולים. מדי יום, כמו גם מדי לילה, באו חברים לשבת אתם ולידם כדי לתמוך בהם, בעיקר מבחינה נפשית. לאחר כמה ימים מתישים  הציעה רכזת ועדת הבריאות שחברים מתנדבים ישחררו אותם לשעות אחדות מהישיבה לידו של בנם החולה  כדי שיוכלו לנוח, להחליף בגדים ולבלות עם שני בניהם, צור ויגאל,  שנשארו בבית וטופלו על ידי אחיו של נתן ומשפחתו, חברי הקיבוץ גם הם.  ההתגייסות המלאה של חברי הקיבוץ לסייע להם במצב הקשה אליו נקלעו, הפתיעה  את בני הזוג מאוד. השתייכותם לקבוצה ההולכת וגדלה של המיואשים מהקיבוץ המכונה קלאסי, זה השומר על ערבות הדדית ברמה גבוהה, היתה מן המפורסמות. "זה רק עניין של זמן עד שכל העסק הזה הקרוי קיבוץ יתפרק. הפרזיטים אוכלים במקום הזה כל חלקה טובה ולכן, הגיע הזמן להתעורר ולשנות את עיקרי השיטה. החרוצים, בעלי המשכורות הגבוהות, המנהלים של עסקי הקיבוץ חייבים להתארגן לקבוצת אינטרס, ולעשות את המעשה המתבקש" כך, בערך בניסוח זה, היו נוהגים שני בני הזוג להסביר את הראוי בעיניהם שייעשה.

מה שהכה  את בני הזוג בהפתעה גדולה היה כמות החברים שנחשבו בעיניהם לחסרי ערך, נצלנים ברשות התורה, כפי שהיו נוהגים לומר, שבאו לבקר אותם בבית החולים, והביאו  איתם תופינים מעשי ידיהם.  כאשר חזרו לנוח בביתם, שמו לב שהבית תמיד היה מסודר, נקי ופרחים האהובים עליהם היו מונחים באגרטל  שניצב על הארון במרכז הסלון שלהם. לימים, בעזרתה האדיבה של ציפקה כמובן, התברר להם להפתעתם המוחלטת שאת הניקיון והסדר בדירתם, כולל הפרחים האהובים עליהם, שמרו מכל משמר הזוג תפארת, יונת וצליל, שתמיד נחשבו בעיני נתן ורוחמה לפרזיטים ואגואיסטים חסרי תקנה, ולכן גם לא ראויים להתייחסות כחברים שווי ערך. 

יונת היתה זמרת מוכשרת שלא מצאה לה סדן לביצועיה, כזה שרווח כספי בצדו. צליל ראה את עצמו כפסל ואכן עסק בפיסול, כולל על חשבון שני ימי עבודה שהקיבוץ הקצה לו לפני מספר שנים, למטרה זאת. גם הוא, בדומה לאשתו, כמעט ולא הצליח למכור את עבודותיו ונשאר במשך שנים כפוטנציאל כלכלי שאינו מתממש. גם יונת וגם צליל, השקיעו מאמצים רבים בניסיון לשווק את אומנותם. היא את איכות שירתה והוא את פסליו, ונכשלו. לעיתים קרובות היו השניים "עולים על שולחנם" של חברי הקיבוץ, כולל נתן ורוחמה, כעדות נחרצת לחדלונה של השיטה הקיבוצית בה עדיין יש מקום לזוג אומנים שלא מצליחים לפרנס את עצמם ואת ילדיהם כאשר הקיבוץ "הטוב" ממשיך להקצות להם ימי עבודה יקרים.                                                           

הימים הפכו לשבועות והשבועות הצטברו לחודשים, מצבו הרפואי של רועי לא השתפר, ההורים המשיכו לשבת על יד מיטתו כמעט ללא הפסקה, וחברי הקיבוץ המשיכו להחליף אותם בשמירה לצד מיטת בנם כדי שיוחלו להחליף כוח במישורים פיזיים ונפשיים כאחד. סדרן הרכב העמיד רכב אחד באופן קבוע לשירות המשפחה והחברים הנוסעים לביקורים בבית החולים, כדי לעודד את ההורים וגם כדי לשבת ליד בנם החולה. הלב הקיבוצי המתבטא בזרימה תודעתית שלעיתים יורדת אל התשתיות שאינן ניתנות לניסוח במילים, התכוון התכוונות מלאה, מעין תפילה חרישית שאין בה מילים, מנגינה אישית המצטרפת למנגינה משותפת המהווה ביטוי עליון לרצון שרועי יחלים ויחזור בריא לחצרו של הקיבוץ, ביתו וביתם המשותף. הדאגה לגורלו של רועי  ותחושת החברות ללא תנאי כלפי הוריו, לבשה את הלבוש הנאצל של נכונות חסרת גבולות לעמוד לימינה של המשפחה הנאבקת על הסיכוי להחלמת בנם החולה. נראה היה שהמשמעות של חיי הקיבוץ, זאת הנשענת על נכונות לתרומה ללא קבלת טובות הנאה תמורת המעשה שנעשה, הפכה לנוכחת בחיים של רבים מהחברים, כולל אלה שנואשו זה מכבר מהסיכוי ומהטעם לקיים כאן על פני האדמה חברה קיבוצית שראוי לקיימה. בשיחות הרבות שקיימו נתן ורוחמה עם החברים שבאו לשבת יחד אתם ליד מיטת בנם החולה, חשו במשהו הזה, שניתן היה אולי להגדירו כמשמעות שמעבר למילים ולניסוחים, האופפת את חבריהם לקיבוץ. בשעות המעטות שבהן נשארו לבדם ליד מיטת בנם, ניסו להגדיר לעצמם את תחושותיהם בכל הקשור להתכוונות האנושית המשותפת לכל חברי הקיבוץ הממוקדת בבריאותו של בנם, והתקשו מאוד לנסח לעצמם את הפירוש למתרחש. אחת ליומיים, כמו שעון שוויצרי, היה מופיע לביקור בבית החולים שמעון שלח, חברו של נתן מילדות. שמעון ונתן נולדו בקיבוץ השכן, התחנכו באותן מסגרות חינוכיות, התגייסו לצבא ושירתו שניהם ביחידות מובחרות. לאחר השחרור מימשו שניהם את המסלול הסטנדרטי של צעירי הקיבוץ: שנה בבית, טיול בדרום אמריקה, לימודי כלכלה ומנהל באוניברסיטה, נישואין, לידה של שלושה ילדים עד גיל ארבעים, ריכוז ענף, ריכוז משק, ושמעון גם מימש את רצונו להיות פעיל במועצה האזורית אליה משתייך קיבוצם.

שניהם נחשבו למובילי הרפורמה, או כמו שהדבר מכונה בעגה הקיבוצית "השינוי" בקיבוץ. זמן קצר לפני מחלתו הפתאומית של רועי, בנו של נתן, החליטו השניים להקים צוות, בשלב הראשוני חסוי, במטרה לקדם את רעיונות השינוי בהם דגלו השניים.  הצוות שהיה מורכב ברובו מחברים הממלאים תפקידים מרכזיים בקיבוץ, כלל בתוכו גם עובדי חוץ בעלי משכורות גבוהות, שם לו למטרה לדחוף את הקיבוץ למקום אליו חשבו שראוי לו להגיע. ההתכנסויות של חברי הצוות התקיימו בדרך כלל בחדרם של נתן ורוחמה, משפחה היודעת לארח ואשר קנאותה לצורך בשינוי היתה מן המפורסמות.  כאשר היה מופיע שמעון ליד מיטתו של רועי החולה, היה מברך לשלום, מניח בעדינות את שקית העוגיות שאפתה אישתו שושי, עוגיות  שנתן ורוחמה אוהבים מאוד, מתעניין  במצב בריאותו של רועי, ולאחר מילים מספר של אינפורמציה על הקורה בקיבוץ, היה מעורר את הדיון על דמותו העתידית הרצויה של הקיבוץ.  בימים הראשונים לשהותו של רועי בבית החולים הספיק ניצוץ, הערת שוליים, כדי שבני הזוג ישתלבו בדיון על הצורך בשינוי מהותי של אורחות החיים בקיבוץ. השיחה היתה מלבה את עצמה באמצעות הערות על ריקבון המערכת וחוסר יעילותה המשוועת. שמעון נהג לפרנס את בני הזוג היושבים לצד בנם החולה באינפורמציות המוכיחות באופן נחרץ את התפיסה האומרת שהקיבוץ הוא חברה הנוחה לחלשים שחיים על גבם של החזקים. האש החורכת שנבעה מתוך ההסכמה בין השלושה, השכיחה לזמן קצר את מצבו העגום של הבן החולה,  בהיותה חץ המוליך אל מטרה מעשית שאינה מונחת מעבר לאופק.

בערך חודש לאחר גילוי המחלה בגופו של רועי, הרגיש שמעון שמשהו באופי השיחות בינו לבין נתן ורוחמה מתחיל להשתנות. הוא התקשה לאפיין את מהות השינוי, הדברים כאילו נוסחו כמקודם, אבל משהו בלהט שלהם השתנה. יותר שתיקות, יותר מבטים מהוססים המופנים לפינת החדר, ולעיתים גם יותר סימני שאלה שעמעמו את התשובות הנחרצות שהתבקשו על ידו כמובנות מאליהן. כאשר היה מסתיים הביקור בבית החולים ושמעון היה מתיישב במכונית אותה קיבל לשימושו מהמועצה האזורית, ניסה לאמץ את מחשבותיו כדי להבין את הקורה בשיחות בינו לבין בני הזוג שהצטיינו בעבר בדרך  כלל בהסכמות גורפות, לעיתים קולניות, המגובות בדוגמאות מהשטח, המוכיחות את צדקת השקפותיהם.

חמישה חודשים מאז התגלתה המחלה בגופו של רועי חזר הילד הביתה. גופו היה נקי מכל גידול, הרגשתו היתה מצוינת, כאילו שלא היה חולה בחודשים האחרונים כלל. הרופאים הגדירו את החלמתו המוחלטת כנס רפואי, משהו בלתי מוסבר הפועל כנגד כל הסיכויים. "חשבתי ששבוע, מקסימום שבועיים מיום הגיעו של רועי אלינו, לבית החולים, הוא יסיים את חייו" אמר ד"ר ברגינסקי, מנהל המחלקה בה שכב רועי, בגילוי לב מצמרר, כאשר נפרד בהתרגשות רבה מנתן ורוחמה. 

שבוע מאוחר יותר, פגש שמעון את ידידו נתן על הדשא הגדול שליד חדר האוכל. "הצוות שלנו מקיים ישיבה על כמה נושאים מהותיים הקשורים לשינוי. אגב, מסתמן סיכוי שנצליח להגיע להפיכת הקיבוץ לישוב קהילתי מהר יותר מאשר חשבנו כולנו. הפעם נקיים את הישיבה אצלי בבית. אני מקווה שלפחות אחד מכם, אתה או רוחמה, תגיעו לישיבה. זה חשוב לנו מאוד".

השתיקה שעמדה בין השניים בעקבות ההזמנה לישיבה הייתה עמוקה ומביכה מאוד. לאחר שתיקה של רגע הגיחה התשובה מפיו של נתן "בסדר. נעשה כל מאמץ כדי לבוא ולקחת חלק בישיבה של הצוות". ביום ובשעה שנקבעו התאסף כל הצוות המתנדב בביתם של שמעון ושושי. היו שם מורן שפתחה בשנה האחרונה חנות מזכרות מוצלחת ביותר הממוקמת בצומת הדרכים המוביל לקיבוץ, משה מרכז המשק, יצחק מנהל בית הספר האזורי, עוזי המכהן כבר שנים כראש המועצה האזורית, ורותה, פסיכולוגית מצליחה ומבוקשת מאוד. כאשר נכנסו נתן ורוחמה לחדר קמו כל הנוכחים על רגליהם ומחאו כפיים תוך שהם שולחים מבטי חיבה לעברם של בני הזוג, חבריהם לצוות, שבנם החולה חזר, כאילו בדרך נס, הביתה בריא ושלם. 

בתחילת הישיבה הביעה רותה בשם כל חברי הצוות את שמחתם על חזרתו של רועי הביתה בריא לחלוטין. "הקיבוץ כולו היה שותף לדאגה לגורלו של רועי. גם אנחנו, אולי אפילו במיוחד אנחנו שרואים בכם חברים אישיים ושותפים לצוות הזה, היינו חלק בלתי נפרד מהדאגה המשותפת הזאת. אני מקווה ואני בטוחה  שאני מדברת בשם כל היושבים  כאן, שרועי החלים לחלוטין ושוב לא תיאלצו לחזור על החוויה הקשה אותה חוויתם בחודשים האחרונים". לאחר שרותה סיימה את דבריה הרימו הנוכחים כוסית לחיים, השמיעו מלמולי הסכמה לדבריה של המברכת בשמם, ועברו לסדר היום של הישיבה.  ראשון דיבר משה, מרכז המשק. הוא מסר נתונים על מצבו המשקי של הקיבוץ, על הקשיים בתזרים, כאשר הוא  מנסה להצביע על הסיבות למצב בו מצוי הקיבוץ. "הסיבה העיקרית היא כישלון מתמשך בשני ענפי התעשייה המרכזיים של הקיבוץ.  אני לא יודע עם הסיבה לכישלון הזה נעוצה ביחסי מטבעות או בכשל ניהולי מתמשך. מה שברור הוא שאם המצב בו אנחנו מצויים כיום יימשך, הקיבוץ ייכנס למצב כלכלי  קשה ביותר. נכון, בשוליים יש לנו גם בעיות עבודה. החברה הקיבוצית בשיטה הקיימת לא מצליחה למצות את כוח העבודה העומד לרשותה ביעילות. אבל שלא נתבלבל". הוסיף משה ואמר: "הסיבה העיקרית למצבנו הקשה נעוצה בחוסר הצלחתם של מפעלי הקיבוץ להתרומם". בשיחה שהתפתחה בעקבות דבריו של מרכז המשק, שיחה ערנית שמדי פעם  הפכה לקולנית ביותר, משכו המשתתפים את כיוון השיחה לעבר תופעת הפרזיטים, אוכלי החינם, אלה החיים על גבם של המפרנסים העובדים קשה ואינם מקבלים תמורה הולמת עבור מאמציהם. " צריך להפריט את הכל. גם את החינוך וגם את הבריאות. מי שמוליד ילדים רבים צריך לשאת בתוצאות מעשיו. ומה לעשות, מי שחולה ונזקק לתרופות או חלילה לאשפוז, צריך לפחות להשתתף בחלק מההוצאות הנובעות מעובדה זאת" אמר שמעון כאשר הוא שולח מבט מנצח, מבט של צודק אולטימטיבי, לעבר הנוכחים בחדר.

"העתיד כבר כאן" המשיך את דבריו כאשר הוא קם כדי למזוג לעצמו כוס קפה נוספת.

קרוב לחצות הלילה הסתיימה הישיבה. המשתתפים היו מרוצים. שמעו דיווח של מרכז המשק, שוחחו על משמעות הדברים וסיכמו דרכי התנהלות לקראת שיחת הקיבוץ הקרובה בה יובא לאישור הרכב צוות השינוי האמור, לדעתם, להוביל במהירות  את המהלכים לקראת הפיכתו של הקיבוץ לישוב  קהילתי.  כאשר היו כבר במיטתם, לקראת כיבוי האור בחדר השינה, אמר שמעון לשושי אשתו: "שמת לב שנתן ורוחמה לא לקחו חלק בשיחה אותה ניהלנו במשך יותר משלוש שעות בנושאים שתמיד היו קרובים מאוד ללבם"? "שמתי לב" השיבה שושי. "אגב, בדרך ליציאה מהדירה שלנו שמעתי את רוחמה לוחשת לאוזנו של נתן את המשפט הלקוח מתוך דברייך, משפט המהווה לעיתים קריאת קרב בדרך לשינוי. כוונתי לאמירה  "העתיד כבר כאן". אלא שרוחמה הוסיפה ניגון של סימן שאלה  מתנגן בסיומה של האמירה".  בשתיקה שנשתררה בשיחתם של השניים, אמר פתאום שמעון כאילו שהוא מדבר אל עצמו: "למה לדעתך מכוון היה סימן השאלה  שהתנגן בדבריה של רוחמה  בסיום האמירה "העתיד כבר כאן?" האם הבנת את כוונת המשוררת?" 

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: