זיכרון צרוב / אבישי גרוסמן

|

זיכרון צרוב

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כלבלב קטן בצבע חום חלף על פנינו בדרך היורדת לשער הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

אסי, כלבתי האהובה, כלבה מעורבת ויפת תואר החלה במרדף אחרי הכלבלב קצר הרגליים שעדיין לא מלאה שנה מאז שבא לעולם. באמצע הדרך תפסה אסי בשיניה את הכלבלב בגופו, הניפה אותו לגובה ולאחר מכן השליכה אותו על הארץ. הכלבלב הקטן וחסר האונים השמיע ציוצים של חסר ישע, נשכב על גבו בתנוחת כניעה גמורה. ברגע של היסח הדעת או של גבהות לב של מנצחים שאחז באסי, קם הכלבלב על רגליו והחל בורח לעבר שער הקיבוץ. הכלבה הגדולה והחזקה לא התמהמה, פתחה במרדף מהיר אחרי קורבנה שהסתיים בתפיסתו המחודשת של המסכן. עוד טלטול, עוד אזהרות ובקשות שלי, הכלבלב הקטן נשמט מפיה של הכלבה שלי והחל לברוח מחדש והכלבה הגדולה בעקבותיו. בסיבוב נעלמו השניים מעיני ולאחר דקות אחדות נתגלתה לי כלבתי כשהיא הולכת מעדנות כאילו לא אירע דבר.

 

לאן נעלם גור הכלבים הקטן וחסר הישע? האם הצליח לברוח? האם נשכב פצוע וחבול בין העשבים העוטפים את הדרך העולה למלונתה של אסי? ואולי נכמרו רחמיה של כלבת הציד הגדולה על בן דמותה הצעיר והיא הניחה לו לברוח משיניה החדות?

 

השמעתי מילים קשות באוזניה של ידידתי הכלבה התוקפנית, קשרתי אותה בשרשרת ליד מלונתה, נתתי לה לשתות ולאכול והלכתי לי לדרכי.

 

פתאום עלה במוחי הזיכרון. לא הייתי "שם" בזמן השואה, לא חוויתי את החרדות הקיומיות אותם חוו אלה שהיו שם. בימים ההם חייתי כאן, בארץ שהייתה אז לגבינו הילדים ארץ שטופת שמש, שקרן ממנה, לפחות לגבינו הילדים, ביטחון קיומי. המרדף של החזקה אחרי הקטן והחלש, כלבת הציד הגדולה שלי אחרי הכלבלב חסר הישע, זרק אותי אל מעמקי עולמי הפנימי שנוצר מחוויות שנולדו כתוצאה מתחושת שייכות שמעבר לזמן ולמקום.

 

זיכרונות צרובים משוטטים בתוכנו, עולים ומתנגנים, שוקעים ונרדמים ולהכרתנו אין שליטה בהם. פתאום צף ועלה בזיכרוני מראהו של מחנה ההשמדה מיידאנק בו ביקרתי לפני שנים אחדות. הצריפים הארוכים, המצבור הענקי של הנעליים ובעיקר ערימת האפר הגדולה שנערמה במרכז המחנה. ומסביב עוטרים את המחנה בתי התושבים, אלה שודאי שמעו, ראו ונשמו את ריח המוות שעלה מהמשרפות. חלקם אולי חשבו שהנעשה במחנה הוא מעשה ראוי ותפקידו להציל את העולם מבני עמנו. אחרים, ואלה כנראה היו הרוב, פירשו את הנעשה במחנה הקרוב אליהם כמשהו שהוא אינו מעניינם ולכן אל להם להתערב. לא שואלים, לא חוקרים ולכן גם משוחררים מלעשות מעשה.

 

גם אני לא רצתי אחרי כלבתי כדי לנסות ולהציל את הכלבלב חסר הישע ולא חיפשתי אותו בשיחים כדי לנסות ולהציל אותו, אם אכן היה מתברר שהוא נזקק לסיוע שלי. כיצד הייתי נוהג אם הייתי חי בתקופה בה פעל המחנה ומחלוני הייתי יכול להשקיף על הנעשה בו? והרי הריח הנורא שעלה מהקרמטוריום היה מציף את מרחב דירתי כולה כך שניתן היה לשער, כמעט בוודאות, שבמקום מתבצע רצח של חפים מפשע. לפני שנים רבות לא היה לי ספק. אמרתי לעצמי שהייתי מגיב, לוחם, מתמרד נגד מעשיהם של הרוצחים ואולי אפילו הייתי מנסה לסייע לאסירים שהצליחו לברוח וניסו למצוא לעצמם מקום להסתתר בו כדי להציל את חייהם. ככול שאני מתבגר ואוסף ניסיון חיים בטחוני מתערער. הייתכן שגם אני הייתי מצטרף למתעלמים, או למפרשים את האירועים בפירושים המשחררים את המפרש מלנקוט עמדה מעשית? ואולי הייתי משכנע את עצמי שהגרמנים שהם עם תרבותי, יודעים מה שהם עושים ומי אני הקטן וחסר האינפורמציה שאתנגד למדיניותם המתבצעת אל מול חלוני ואסכן בכך את עצמי ואת כול בני משפחתי? והרי אפילו את הכלבלב החבול לא טרחתי לחפש. מיהרתי להגיע לביתי כדי ללגום כוס קפה ולעיין בעיתון היומי. מחר אחרי הצהריים אצא כמידי יום ביומו לטיול עם הכלבה שפגעה פגיעה אנושה בכלבון חסר הישע. בסיומו של הטיול תקבל כלבתי אוכל ומים, אלטף מחדש את צווארה ונפרד כידידים עד למחרת בשעות אחרי הצהריים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: