יצרים / אבישי גרוסמן

יצרים

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המשאית העמוסה בחברי קיבוץ חצתה את השער בשעות המוקדמות של הבוקר.

איור מאת יעקב גוטרמן

ספסלי העץ הקבועים משני צידי המשאית וספסל אחד במרכזה, היו מלאים בחברים שנרשמו לטיול לפני ימים אחדים. כולם היו לבושים בבגדי עבודה וחבשו כובעים כדי להגן על ראשיהם מפני השמש שאמורה להיות חזקה בדרום הרחוק, אליו היו מועדות פניהם. לאט ובהדרגה הפשירה האווירה, השיחות קלחו, כיבודים זמינים כמו סוכריות או חתיכות שוקולד חולקו לשכנים, שהיו מקריים ונקבעו על פי סדר העלייה למשאית.

 

זה היה טיול הקיבוץ הראשון של זיווה. היא קראה את המודעה על קיומו של הטיול על לוח המודעות שהיה קבוע בפתחו של חדר האוכל והחליטה להירשם. היא רצתה להתאוורר מעט מחיי הקיבוץ הצפופים, להכיר את אזור הדרום שכמעט לא היה מוכר לה ובעיקר זאת הייתה הזדמנות פז בשבילה כחברה צעירה שרק לפני חודשים אחדים השתחררה מהצבא להכיר את חברי הקיבוץ, כולל הוותיקים, שאמורים להיות שותפיה לטיול.

 

בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו חברי הקיבוץ לקיבוץ יד מרדכי, פרקו את ארגזי האוכל בחורשה שליד הקיבוץ. האחראים על הטיול חילקו את האוכל הארוז בתוכם למטיילים שישבו בצל העצים.

 

זיווה התמקמה בפינת החורשה, פתחה את הכריך שהוגש לה על ידי המארגנים והחלה לאכול. היא הייתה רעבה ולא שמה לב למי שהתיישב לידה. היה זה פייבל אלטמן, אחד מוותיקי הקיבוץ שבמהלך הנסיעה עד יד מרדכי ישב מולה וכמעט לא הוציא הגה מפיו. אלטמן שחברי הקיבוץ נהגו לקרוא לו רק בשם משפחתו, נמנה על מייסדי הקיבוץ ונחשב לקפדן ורגזן הממעט לבוא בין הקהל הקיבוצי. בעיניה של זיווה היה אלטמן חבר וותיק על גבול הזקנה, שלפני ימים אחדים צויין בעיתון הקיבוץ שמלאו לו ולכמה מחבריו חמישים ושמונה שנים. "את מרגישה טוב בינינו ותיקי הקיבוץ?" שלח אליה לפתע אלטמן שאלה שכאילו לא באה משום מקום. "אני מרגישה בסדר גמור," השיבה זיווה ופנתה ללכת לעבר חברתה שישבה בחברת מספר צעירים בני גילה ונראה היה שהם מחליפים בדיחות האחד עם השני וקול צחוקם התגלגל על פני השטח בו ישבו חברי הקיבוץ.

 

לאחר שסיימו המטיילים את ארוחת הבוקר נערך להם סיור באזור בו התחוללו הקרבות במהלך מלחמת השחרור, ולאחר שעתיים מצאו את עצמם מחדש על המשאית בדרך אל היעד הבא. כהרגלם של הקיבוצניקים מקומות הישיבה על ספסלי העץ נשארו קבועים, וזיווה מצאה את עצמה מחדש מול אלטמן שעכשיו חבש לראשו כובע רחב תיתורת שהסתיר את עיניו כמעט לחלוטין. לקראת שעת הצהריים ירדה המשאית מהכביש והחלה נוסעת בדרכי עפר שהלכו והשתבשו ככול שהנסיעה התמשכה. מדי פעם הרגישה זיווה את רגלו של אלטמן מתחככת ברגלה שלה, כאילו היא מקבלת תנופות עדינות מהדרך המשובשת בה נסעה המשאית. זיווה ניסתה להזיז את רגלה כדי להימנע מחיכוך לא רצוי זה. אחרי הכול, חשבה לעצמה המשאית נוסעת בדרכים משובשות ואין מספיק מרווח לרגליהם של חברי הקיבוץ כולם.

 

לאחר דקות אחדות הגיעה המשאית לכביש הראשי המוביל ליעד הבא אבל הנגיעות של אלטמן ברגליה שלה המשיכו. בעדינות, כאילו מבלי שהתכוון לכך, כאילו במקרה. זיווה ניסתה להזיז את רגליה, נלחצה לעבר שכנתה כדי להימנע מלפגוש את רגליו של אלטמן, אבל הנגיעות נמשכו ואפילו ביתר עוצמה. היא הרימה את עיניה ושלחה מבט מופתע וכועס לעבר פניו של הנוגע המפתיע. מתחת לכובע שכיסה את רוב פניו של אלטמן בערו עיניים ששלחו מבט מוזר לעבר רגליה. מה הוא חושב לעצמו, אמרה זיווה לעצמה, הוא הרי בן חמישים ושמונה ואני רק בת עשרים ושתיים. מה, אשתו שהייתה פעם האישה היפה של הקיבוץ כבר לא מספיקה לו?

 

זיווה ביקשה משכנתה אדלה, אחת מותיקות הקיבוץ להתחלף במקומות הישיבה, כך שרגליו של אלטמן לא יגיעו ויפגשו את רגליה שלה.

 

שנים רבות חלפו מאז טיול הקיבוץ לדרום אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. זיווה אספה זיכרונות וחוויות ואלטמן הלך לעולמו בשיבה טובה בגיל שמונים ושבע. למרות שזיווה לא החליפה מילה עם אלטמן מאז הטיול לדרום ועד שנפטר, נחרת הטיול לדרום הארץ בזיכרונה בעיקר כתוצאה מחוויית "הנגיעות" שהמחישה לה כבחורה צעירה שזה עתה חזרה משירותה הצבאי, שגם למייסדי הקיבוץ, שחלקם היו גיבורי ילדותה ונעוריה, יש עדיין יצרים אנושיים הפורצים מבעד לנימוס הפולני המוקפד, ויוצאים אל קדמת הבמה הבינאישית. אלטמן היה הראשון. אחריו באו נוספים. אבל ראשוניותו הקנתה לו מקום מיוחד בזיכרונות הנעורים של זיווה. זיכרון שהיווה הד עמום לנעורים שחלפו להם ללא שוב.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: