וירמה / אבישי גרוסמן

 

וירמה

אבישי גרוסמן - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אנחנו קראנו לה וירמה. חבריה הפיליפינים כינו אותה ויר. קיצור ואולי שם חיבה כפי שנהוג במקום ממנה באה. הפיליפינים. ארץ שבעת אלפים האיים שהיא המקור העיקרי למטפלות ומטפלים סיעודיים הנודדים מארץ לארץ בחיפוש אחרי פרנסה.

איור מאת יעקב גוטרמן

וירמה סיימה בארצה את לימודי הרפואה, עבדה שנים אחדות בבית חולים כרופאה כללית אלא שהפרנסה מעבודתה במקצועה הייתה בדוחק. היא באה ממשפחה גדולה, שלוש אחיות ושני אחים שכולם היו צעירים ממנה בשנים רבות. הוריה היו אנשים מבוגרים וחולים במחלות שונות ולכן עול הפרנסה היה מוטל בעיקר על כתפיה. לאחר שנים אחדות של עבודה במקצוע אותו למדה החליטה וירמה לנסות את מזלה בארץ אחרת, במקצוע אחר. היא נרשמה לקורס בסיעוד, למדה כיצד לסדר מיטות, להחליף חיתולים, להאכיל אנשים הלוקים במחלות קשות, לסעוד אותם בימים הקשים העוברים עליהם ולהיות להם אוזן קשבת. למרות שהייתה רופאה ידעה שבעבודת הסיעוד בארץ זרה שכרה יהיה גבוה הרבה יותר מאשר זה שקיבלה בבית החולים שם עבדה.

 

החברה ששכרה את שירותיה יעדה אותה לעבוד בישראל ולכן קנתה מילון ובאמצעותו ניסתה ללמוד קצת עברית. לאחר חודשים אחדים של הכשרה מצאה את עצמה וירמה עובדת בקיבוץ ובאחריותה הופקדה אישה לא מבוגרת שחלתה כבר לפני שנים אחדות באלצהיימר, כתוצאה מהמחלה אבד לה כושר הדיבור ובהמשך גם היכולת ללכת על רגליה שלה. בשונה מרוב חברותיה שטיפלו בחולים שהתאלמנו ונשארו לבד, הייתה הגר נשואה ובעלה, גדליהו היה במלוא אונו, מתפקד ומלא מרץ.

 

היחסים בין המטפלת הפיליפינית לבין הגר היו יחסים מיוחדים במינם. וירמה בקושי דיברה עברית אבל הצטיינה ביכולת מיוחדת להבין את שפת הגוף של הגר וידעה לקרוא את צרכיה ורצונותיה המיוחדים. השתיים שוחחו ביניהן ברמזים של שפת גוף ובאמצעות פירוש של הברות שנפלטו מפיה של הגר. בין המטפלת והמטופלת נוצרו יחסים של קירבה ואפילו הייתי מעז לומר של אהבה הדדית.

 

וירמה התגוררה בחדר נפרד, צמוד לדירתם של בני הזוג, חדר שאפשר לה לשמור על פרטיותה באופן מלא. איש, כולל גדליהו לא הרשה לעצמו להיכנס לחדרה כאשר היא נעדרה ממנו ועל אחת כמה וכמה כאשר היא נמצאה בו.

 

גדליהו שהיה מבוגר מאשתו בשנים אחדות היה מרוצה. הוא הרגיש שאשתו מקבלת את הטיפול הטוב ביותר האפשרי והיא מוקפת באהבה ומסירות. במשך שנים התעקש גדליהו להשאיר את אשתו בביתם המשותף ולא להעבירה לבית הסיעודי הממוקם במרכז הקיבוץ, בית שאשתו עבדה בו המשך שנים כאחות ומטפלת.

 

וירמה נעזרה לא מעט בידע הרפואי שהקנה לה מקצוע הרפואה אותו למדה במשך שנים רבות בארץ מולדתה. המשפחה הקיבוצית שוירמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה התארגנה לחיים ממושכים במציאות בה מצבה של הגר יציב בעוד וירמה מטפלת בה ומתגוררת בבית המשפחה. מדי חודש הייתה וירמה יחד עם חברותיה למקצוע שעבדו גם הם בקיבוץ שלנו נוסעת לבנק בעיר הסמוכה ושולחת את משכורתה כמעט במלואה למשפחתה שחיה בכפר קטן מוקף יערות עבותים. באמצעות מחשב היו בני המשפחה מתקשרים, מדווחים אלה לאלה על הקורה אותם, מתייעצים בנושאים משפחתיים ונראה היה שהסדר זה יימשך עוד תקופה ארוכה.

 

לילה אחד היה זה בחודש דצמבר הגשום קיבל גדליהו התקף לב, אנחותיו לא נשמעו מפאת הגשם החזק שהכה בגג הבית ובשעות הבוקר כאשר נכנסה וירמה לדירת בני הזוג מצאה את גדליהו ללא רוח חיים. היא ניסתה להנשימו, להחזירו לחיים אבל לשווא. למען האמת לא הייתה וירמה מופתעת. השכלתה כרופאה אפשרה לה לדעת מה מצב בריאותו של גדליהו על פי התרופות שנטל ומינונן. בקור רוח הודיעה למרפאת הקיבוץ על מותו של גדליהו ותוך זמן קצר בא רופא שקבע את מותו ואמבולנס לקח אותו לחדר המתים הממוקם בבית החולים הסמוך. הגר לא הבינה מה מתחולל לידה או לפחות לא יכלה לתת להבנתה ביטוי. וירמה הבינה, התאבלה על מותו של גדליהו וציפתה לראות מה יקרה אתה. אחרי הכול ההצדקה לעבודתה עם הגר נבעה מהתעקשותו של גדליהו להמשיך ולהחזיק את אשתו בדירתם המשותפת ולא להעבירה לבית הסיעודי. אבל היורשים רמזו, הסבירו, הביעו את רצונם לקבל את הדירה לרשותם כדי שתהיה להם אפשרות למכור אותה לכול המרבה במחיר. אחרי הכול, לאחר שהקיבוץ שלנו עבר את תהליך שיוך הדירות הם הפכו לבעלי הנכס החוקיים. חלקם של היורשים חיו במצוקה כלכלית קשה ומכירת הדירה היה בה כדי לסייע להם לצאת ממנה ולהשתחרר מבעלי החוב שלחצו עליהם בצורה קשה ולעיתים אפילו מסוכנת. ולכן, לאחר שנסתיימו ימי השבעה זימנה רוחלה האחראית על הרווחה בקיבוץ את וירמה לשיחה והודיע לה שהקיבוץ החליט להעביר את הגר לטיפול בבית הסיעודי. מכאן שבעוד כשבוע היא אמורה לסיים את עבודתה אצלנו ותהיה חופשייה לחפש לעצמה מקום עבודה אחר. כאשר החשש הפך לוודאות הרגישה וירמה כאילו העולם שבנתה לעצמה במשך שנים רבות נחרב. היא אהבה אהבת נפש את הגר, אהבה את דירתה הקטנה והאינטימית, במהלך השנים רכשה לעצמה חברים שחלקם חברי קיבוץ וחלקם נמנו עם העובדים הזרים שטיפלו גם הם בחולים סיעודיים חברי הקיבוץ. על פי חוקי המדינה רישיונה המתיר לה לעבוד בישראל עמד לפוג בעוד חודשים אחדים ועל פי הערכתה לא ניתן יהיה לחדשו.

 

היא גם ידעה לאיזה מציאות אפורה היא אמורה לחזור.היא הייתה כבר בשנות הארבעים לחייה, רווקה מבוגרת הנאלצת להסתגל למציאות קשה ואפורה של כפר קטן ונידח, מציאות אותה הכירה היטב. בהחלטה של רגע החליטה וירמה פשוט להיעלם. למצוא עבודה במקום אחר, להחליף את מספר הטלפון שלה, לנקוט בזהירות מופלגת ובאמצעות צעדים אלה קיוותה להימלט מעיניהם הבולשות של שוטרי משטרת ההגירה שערכו מדי פעם מצודים אחרי אנשים שהיו במצבה, חסרי רישיון שהייה שהמשיכו לחיות ולעבוד בארץ. וכך היה. היא מצאה עבודה בקרבת מקום, אחת לכמה שבועות הייתה באה לבקר את הגר בבית הסיעודי של הקיבוץ ולאחר הפגישה שהייתה תמיד נרגשת הייתה נעלמת מחדש עד לביקור הבא.

 

שלוש שנים לאחר פטירתו של גדליהו נפטרה הגר והיא בת שבעים וחמש. ליד הקבר הפתוח עמדה וירמה, הרכינה ראשה, הדמעות שטפו את עיניה ללא מעצור וכאשר החלו חברי הקיבוץ שבאו לחלוק כבוד אחרון להגר להתפזר אמרה וירמה בקול רם וצלול ובמבטא שאינו מזכיר אפילו במשהו את מוצאה את המשפטים הבאים: "הגר אני אהבתי אותך מאוד ואזכור אותך תמיד. אני מבקשת סליחה על שלא הצלחתי להציל את גדליהו בעלך." לא נשארה עין אחת יבשה ליד הקבר שהיה מכוסה בפרחים ובאספרגוס ירוק כפי שמקובל בקיבוץ שלנו במשך שנים רבות.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: