טעות בזיהוי / אבישי גרוסמן

טעות בזיהוי

אבישי גרוסמן - עיו שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שיר היה ילד מתקשה. התקשה ללמוד לקרוא, התקשה להתחבב על חבריו לקבוצה, התקשה להיגמל מתופעות ילדות מביישות, התקשה להיות אחד משלנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אנחנו, חברי קבוצתו נהגנו לעיתים קרובות להציק לו, להתגרות בו ולעיתים גם להכותו. שיר היה ילד דחוי שהפסיכולוגית שטיפלה בו במשך שנים קבעה נחרצות שאין לו סיכוי רב להשתלב בחברה הקיבוצית גם לאחר שיתבגר. החסרים הלימודיים שהוא צובר לעצמו ומעמדו החברתי הירוד בין חבריו יובילו אותו, כך קבעה הפסיכולוגית בביטחון מקצועי רב, אל שולי החברה ואין זה משנה האם תהיה זאת חברה קיבוצית או אחרת.

 

אנחנו חבריו לקבוצה החינוכית נהגנו להחרים את שיר ולגרום לו להרגיש בודד ובלתי נאהב. לעיתים קרובות היינו נוהגים לכנותו בשמות גנאי ולכנותו בשם משפחתו הקודם של אביו, שפיץ, שהיה בו יותר משמץ של לגלוג מזלזל. הגדלנו לעשות כאשר באחת ההזדמנויות שיחקנו בכדור ושיר ביקש להצטרף למשחק. סירבנו בתוקף. ולאחר שמורנו האהוב התערב וביקש מאתנו בתוקף לצרף את כול הילדים, גם את שיר למשחק, החלטנו לברוח וללכת אל העיר הקרובה ברגל מרחק של עשרה קילומטר ביום קיץ לוהט. נכון, את העונש קיבלנו באמצעות רגלינו היחפות שנשרפו מחומו של הכביש הלוהט בדרך לעיר הרחוקה. אבל את יחסינו לשיר חבר קבוצתו לא שינינו. וכך נמשכו חיינו לאורך שנים. הכיתה התקדמה בלימודים בנושאים שונים ושיר המשיך להתקשות. הוא לא הצליח לרכוש את מיומנות הקריאה והכתיבה שלא לדבר על לימודי אנגלית וחשבון.

 

כאשר הגענו לכיתה י', החליטו מומחי החינוך המקומיים שבודאי נסמכו על מומחים חיצוניים לנתק את שיר מהקבוצה שלנו, להוריד אותו שתי כיתות כך שיוכל להצטרף אל הקבוצה שצעירה מאתנו בשנתיים. כך תינתן לו ההזדמנות ללמוד פעם נוספת את החומר הנלמד בכיתות ח' ו-ט'. מהניסיון שצברנו במהלך השנים אנחנו יודעים שהחלטת המומחים לנתק את שיר מקבוצת האם שלו ולהעבירו לקבוצה צעירה יותר התעלמה מקשר האחים, כולל של ילדים שנדחים מקבוצת האם שלהם. הייתה זאת בורות מדופלמת הנסמכת על חוסר הבנה בסיסי של זיקות ילדים לחברי הילדות שלהם. אין צורך לומר ששיר לא למד דבר במהלך השנתיים בהן נותק מקבוצתנו ורק סבלו הנובע מחוסר יכולתו ללמוד את החומר בו עסקה הכיתה אליה השתייך באופן פורמאלי גבר משנה לשנה.. רבים מאתנו לא הופתעו כאשר ביום שבו סיימנו, בני המחזור המקורי שלו, את חוק לימודינו והתגייסנו לצבא, הוא התגייס יחד אתנו, בני גילו וחבריו לקבוצה מילדות.

 

סיימנו את השירות הצבאי, השתלבנו בחיים הקיבוציים. לאחר שנים רובנו ככולנו הלכנו ללמוד לימודים אקדמיים וסיימנו אותם בהצלחה. חלקנו הפכו למהנדסים, אחרים למורים, כולל מרצים באוניברסיטאות בנושאים שונים. בשונה מאתנו שיר לא הלך ללמוד. החסרים הלימודיים היו גדולים מדי ואולי הכישלון המתמשך שליווה אותו במהלך שנות לימודיו בבית הספר הקיבוצי ואולי פשוט העדיף להשתלב בענף הפלחה, לגדל כותנה ולשאוב יוקרה קיבוצית מהיותו עובד כפיים מצליח המשקיע בעבודתו למען הקיבוץ מבוקר השכם ועד מאוחר בלילה. יש להניח שהערכה שזכה לה כעובד מסור היוותה עבורו פיצוי הולם ללימודים האקדמיים שנמנע ממנו לרכוש לעצמו.

 

מזלו של שיר האיר לו פנים. הוא נשאר בכושר גופני ומנטאלי מלא וחייו האישיים התנהלו בצורה יותר ממניחה את הדעת. הוא כאילו לא הזדקן. אמנם סבר פניו העיד על גילו המתקדם אבל האנרגיות המתפרצות, היזמות שאינה יודעת מעצורים הוכיחו שההזדקנות המנטאלית אינה חלה עליו.

 

בעוד אנחנו מגלגלים את חיינו בדרך אל הזקנה, מסכמים את הישגינו ומחדלינו במהלך מסלולי חיינו, דואגים לבריאותנו,לבנינו ולחסכונותינו הכספיים, הגיע הידיעה המפתיעה: שיר בן קבוצתנו שהיה תלמיד מתקשה וילד דחוי, זה שהפסיכולוגית התנבאה שסיכוייו להצליח בחיים מועטים ואף בעייתיים, ידליק את אחת המשואות ביום העצמאות של מדינת ישראל. מעשיו בשיקום ובשחזור אתרים היסטוריים, אתרי מורשת בכול רחבי הארץ, זיכו אותו בהערכת השופטים ובכבוד ובהערכה שהעניקו לו ולתרומתו. הוא יחזיק בלפיד הבוער, יגיד את המשפטים שמסתיימים תמיד במילים "לתפארת מדינת ישראל" ואנחנו חברי קבוצתו נתבונן בו, נתמלא גאווה ונזכור את ילדותנו המשותפת בה נחשב מדליק המשואה לאחד האחרונים בשורה שלנו. ואולי יש קשר, חשבתי לעצמי, בין עומק הבור ממנו נחלץ שיר לגובה השמיים בהם נגעו מעשיו וההערכה כלפיהם?

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: